מוצ"ש,  ג' תשרי תש"ז,  28.9.1946

פואה אהובת לבי היקרה מכל,

כל הימים האלה חייתי איתך ואותך וחשבתי איך את שוכבת או מתהלכת על פני הבית או יושבת באיזו פינה - וחושבת. הנה, מחר שלושה חודשים מיום שקרעו בינינו. הן לעולם לא נשכח את הלילה ההוא ואת הבוקר. לא אוכל לומר כי הייתי סבור באותו יום, כשהובאתי הנה, שיחזיקוני כאן שלושה חודשים. והנה עברה התקופה הזאת וכאילו לא הייתה, ומבחינת סיכויי השיחרור הריני כבתחילת מעצרי.

כל מה שנשלח נתקבל ותודות אין קץ לך ולַכל.

קיבלתי תיבת תפוחים מנעמי[1] בכפר יחזקאל - האם זה נשלח דרכך או ישר? הודיעיני, כי ברצוני לכתוב גם לה, ויהא זה שכרה.

אני שולח לך ברכות שקיבלתי מ"אבודן" ומ"זרובבל" (מגדל הדגים באמבט),[2] פתק מפליא בלבביותו מיוסף ש'[3] וקטע מ"משמר" (מה תאמרי למעריצה החדשה[4] - אינני מכיר אותה כלל, אבל בכתיבתה היא מצטיינת תמיד בחופש וברחבות בקרב חבריה). אני מחזיר את הכרטיס של משה מ'[5] ומבקש שקובי או חיים, או שניהם, יבקרוהו ואולי יביאו לו איזה דבר, וימסרו לו ברכת שלומי: אין לו מה להצטער שאיננו בפנים, יבריא-נא במהרה; אחיו יגאל היה עמנו וכולנו מצטערים שעודנו ברפיח.

כן קיבלתי היום, ישר הנה, מברקים מדוריס ומלילי מלונדון, מברק מחסיד ציוני אחד, אלברט ק' אפשטיין משיקגו, ומברק מוועד המחנות באזור האמריקני באוסטריה. אני משער, שאילו ידעו יהודים בפינות שונות בארץ ובעולם שאפשר לטלגרף ישר, היינו מוצפים מברקים. לאמיתו של דבר, כדאי היה לארגן הפגנה כזו בעוד מועד - היא הייתה עושה רושם. רק אל-נא יעלה על דעת מישהו לעשות "קפיטל" מט"ו תשרי.[6] כל הבלטה אישית, כל הבעת יחס מיוחד לפרט, מעוררים כאן גירויים בלתי-נעימים בתכלית. כשם שאת בוחרת לא לכתוב על ג'[ולדי] כך אני כולא מה שיש לי לספר על ב'[רני] עד שניפגש.

מברל קיבלתי כאן מכתב נרגש מאוד, בעקבות הביקור ולקראת לונדון.[7] הוא מבטיחני שלבו שלם עם עמדתנו ולא יזוז ממנה. הוא מדבר על לבי שאכתוב לזקן[8] ולי קשה הדבר מאוד.

שאול אחיך כתב פעמיים: בפעם הראשונה פיתקה לבבית מאוד, מכווצת מאוד מבחינה עניינית.[9] בפעם השנייה בהכתבה לכ"ך[10] - אינפורמטיבית. עוד לא כתבתי לו שנית.

עיתונו של וילנסקי שפל וניקלֶה.

נשיקות וחיזקי,

מ.