מורשתו של משה שרת

 

·                משה שרת ייצג את הזרם המתון במדיניות החוץ והביטחון של ישראל.

·                טען כי דמותה המוסרית של מדינת היהודים היא נכס קיומי שיש לטפחו.

·                גילם אנטי-תזה מובהקת למנהיגות דמגוגית-כוחנית.

·                היה מודע למיגבלות הכוח.

·              חתר למדיניות שוחרת שלום, אשר לא מוצתה.

 

משה שרת ייצג – שנים רבות לפני שהדבר נעשה לנחלת רבים – את הזרם המתון, הלא-כוחני במדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל. כשר החוץ בשנים 1956-1948 וכראש ממשלה (1955-1954) הוא שלל נקיטת צעדים המוליכים באורח בלתי-נמנע להסלמת הסכסוך הערבי-יהודי, ומשום כך חתר לריסון "פעולות הגמול" של צה"ל, פסל רעיונות בדבר יציאה למלחמת-מנע נגד ארצות ערב השכנות, ודגל בקשירת מגעים עם שליטיהן ובנכונות לפשרות כתנאי לקידום תהליך השלום.

 

משה שרת עמד על חשיבות מעמדה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית כמדינה שוחרת שלום, וטען כי דמותה המוסרית של מדינת היהודים היא נכס קיומי שיש לטפחו ולבצרו – זאת בניגוד לגישת "או"ם שמום", שאיפיינה את חסידי הקו הביטחוני ה"אקטיביסטי" במימסד הישראלי, שבראשו עמדו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ורמטכ"ל צה"ל משה דיין. בהגיונו הצרוף ובגישתו התבונית, ברוחב אופקיו ולאור ניסיונו הבינלאומי, בשפתו הצחה, הרהוטה והמדויקת, בגינוניו המושלמים, גילם משה שרת אנטי-תזה מובהקת למנהיגות דמגוגית-כוחנית וצרת-אופקים, מתנשאת ומזלזלת בצד שכנגד, ולתפישה ביטחונית המשקיפה על הצד שכנגד קודם-כל מבעד לכוונת הרובה.

 

משה שרת לא היה מדינאי "יפה נפש". הוא הכיר בחיוניות ביצורו של כוחה הצבאי של מדינת ישראל, אך בעת-ובעונה-אחת היה מדינאי שקול ומחושב, שנהיר היה לו כי מדינת ישראל לא תוכל לחיות לנצח על החרב. מודע למיגבלות הכוח ולכורח לעשות בו שימוש מושכל ומבוקר, הזהיר כי הפעלת כוח מופרזת תלבה שוב ושוב מחדש את אש המשטמה הערבית ולא תניח לה להתפוגג, ובאופן זה תסכל את הסיכויים למיתון הסכסוך ותדחה את השגת השלום.

 

שרת נפטר שנתיים לפני מלחמת ששת הימים ולא חווה את הוויית כיבוש השטחים הפלסטיניים. לאור דגילתו העקרונית בגבולות שביתת-הנשק של 1949 כגבולות הקבע של מדינת ישראל, ולאור התנגדותו העיקבית לכיבוש שטחים ולהרחבת שטחה של מדינת ישראל, אין ספק שהיה מוקיע את כיבוש השטחים המתמשך מאז 1967.

 

גלגלי ההיסטוריה אינם יכולים לנוע לאחור. תרגילי "מה היה אילו" אינם משנים מציאות. אין לדעת כיצד היו מתגלגלים דברים בתולדות ישראל אילו נשאר משה שרת ראש ממשלה ואילולא הודח מן הממשלה ביוני 1956 בידי יריבו הגדול, ראש הממשלה דוד בן-גוריון. אולם ניתן לקבוע בבירור, כי בימיו – ימי העשור הראשון והמכונן של מדינת ישראל – לא הגיעו השקפותיו ומדיניותו לידי מיצוי. נהפוך הוא – כאשר באוקטובר 1956 יצאה ישראל למלחמה יזומה נגד מצרים – מלחמת הברירה הראשונה שלה -  היא עלתה באורח מובהק ובמודע, מתוך בחירה, על דרך הכוחנות, ולא זו בלבד אלא שלמגינת לבו של משה שרת אף ניסתה באותם ימים לספח את חצי-אי סיני ואת רצועת עזה, שנכבשו בידי צה"ל. סיפוח זה לא יצא לפועל, אך הצביע על מגמותיהם של העומדים בראש המדינה.

 

ב-18 ביוני 1956 התפטר משה שרת מכהונת שר החוץ, ומאז ואילך פרש שבע אכזבה מן הזירה הפוליטית הישראלית. אכן, למעשה לא היתה זו התפטרות אלא הדחה, שכן צעד זה היה תוצאה של החלטת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י) – מפלגתם המשותפת של שרת ובן-גוריון -  כי על שר החוץ משה שרת לפנות את מקומו נוכח האולטימטום שהציב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון נוסח "או אני או הוא". באותם ימים כבר הגה דוד בן-גוריון באפשרות של יציאה למלחמת-מנע נגד מצרים שבשלטון גמאל עבדול נאצר, ומה גם שהרמטכ"ל משה דיין חתר בלי הרף לביצוע מלחמה שכזו. בהכירו את משה שרת היטב, היה נהיר לבן-גוריון כי הוא יהווה אבן-נגף בדרכו למלחמה זו, וכדי למנוע בעדו לסכל את תוכניותיו, גמר אומר להדיחו מממשלתו.

 

לא קברניט אחד של מדינת ישראל ולא מצביא אחד שלה הגיע לימים לכלל הכרה בחיוניות הגישה ה"שרתית" המתונה, המתחשבת בצד-שכנגד, כתנאי הכרחי לעשיית שלום. אולם בעוד שמשה שרת דגל בגישה זו עוד לפני מלחמת הברירה הראשונה של מדינת ישראל – מלחמת 1956 – למדו רבים וטובים לקח זה רק מקץ סידרת מלחמות ועימותים אלימים, שעלו לישראל בדם ובדמים מרובים.

 

משה שרת, שהובס אישית ומדינית – יצא מנצח עקרונית.

 

חזרה לדף הבית