א-ן,  יום ב',  12.8.1946

פואה, חבּיבָּתי,

נקראתי לקבלת פני חיים באמצע המרק. לבי נתחמץ למראה פניו - נפלו מאוד. גם הצלקות בצדעים (או אלוהים, מאיזו סכנות ניצל!), הגבה הקירחת למחצה, האצבע העקומה והרגל המגובסת, אשר מי יודע מה טמון בה לימים יבואו - דיכאוני לא מעט. הוא היה רך וענוג בלי גבול - איזה ילד! שוחחנו על מרפסת משרדו של המפקד - חופשים לגמרי. סיפר לי בפרטי פרטים על אורח חייו ב"הדסה" ועל מהלך הריפוי "מהמכתב ואילך". רצה לדבר עוד ועוד, אך השעה דחקה - לא המרק, חלילה! - אלא הקצין היהודי[1] התחיל מגלה קוצר רוח והיה הכרח לסיים. בסוף בסוף נתלחלחו העיניים הסיניות, אך נפרדנו בהתרגשות כבושה, ז"א בשקט.

ביחס לביקורי המשפחות, ברני החליט כנראה לעשות עסקים - אם מחשש לעצביה של גולדי או מתוך הוֹנוֹר, שבזה הוא כאילו מודה במעמדו כעציר פשוט. אשר לי, הריני מוכן ומזומן להקביל פניכם ובלבד שנוכל לשבת יחד ולשוחח כבני אדם. זאת נברר.[2]

במקרה אחרון, אם תבואו בהנחה שצד זה מסודר, וברגע האחרון יתברר שכופים עלינו את המשטר הכללי הנוהג כאן - לא אבוא, ותשובו כלעומת שבאתם, ואז אַל יאוש ואל קצף. אך אני בטוח שהעניין יסודר. תבוא רק המשפחה: את והילדים ותו לא. עכ"פ בפעם הראשונה. השעות הנוחות: 10 או 11.30 בבוקר, עוד יותר טוב 5 אחה"צ, אך שעה זו ודאי אינה באה בחשבון מחמת העוצר.

הודיעיני  י ו מ י י ם  לפני כן.

את קבק קיבלתי. התברר שכבר קראתי כרך זה. ביקשתי את הזז החדש!

מכתב ללה לא הגיע.

שלום והפעם להתראות,

מ.

[יום ג']  13.8

לפנות בוקר ראיתיך בחלום ניצבת ליד מיטתי ומסתכלת בי בשנתי. התעוררתי והנה חלום.