[1] "וושינגטון, 1 (פלקור). מ'הבית הלבן' נתפרסמה היום אחה"צ ההודעה הבאה: הנשיא טרומן מעיין עתה בהצעות אלטרנטיביות שונות, שהובאו לפניו ע"י ועדת הקבינט בשאלת א"י [שמינה הנשיא טרומן, בעיקר לנושא עליית המאה אלף] והחליט, מתוך התחשבות בבעיה בשלמותה, לבקש את מר גריידי וחבריו - חברי ועדת המומחים האמריקאית - לחזור לוושינגטון בכדי לדון עם הנשיא בכל פרטי העניין" ("דבר", 4.8.1946); "כשנודע בפריס [למשתתפי מושב הנה"סן כי טרומן מתכוון לכנס את 3 חברי ועדת הקבינט לא"י, את 3 חברי ועדת גריידי וכן את 6 החברים האמריקנים של וא"א כדי לדון במצב, יעצו ידידי הציונות המקורבים למימשל שיישלח לוושינגטון חבר הנהלה עם סמכות להביא את דרישות המינימום של הסוכנות ביחס לתוכנית מוריסון-גריידי" (הלר-שבש"ח, עמ' 33); על רקע זה שיכנע נ' גולדמן את עמיתיו בפריס, לרבות דב"ג, לדגול בעיקרון חלוקת א"י (כלומר לזנוח את "תוכנית בילטמור") ונשלח לוושינגטון מטעם הנה"ס, שם נפגש ב-7 באוג' עם שה"ח דין אצ'יסון ושיכנע אותו לדגול בעיקרון החלוקה. אצ'יסון שיכנע את הנשיא טרומן לדגול אף הוא בעיקרון זה (שם, עמ' 40-33). "בתוך האפלה מופיע נ' גולדמן ובהינף-יד מצביע על מוצא מן הסבך וכמעט מחולל נס דיפלומטי, אשר עשוי היה להירשם על דפי ההיסטוריה היהודית כשווה-ערך להצהרת בלפור [...] במרוצת חמישה ימים עלה בידו לשכנע את דין אצ'יסון האנטי-ציוני לתמוך בהקמת מדינה יהודית ואף להשיג לכך [...] את הסכמתו של הנשיא טרומן"  (גנין,  עמ' 255).

מ"ש סבר, שהחלטת הנה"ס בפריס להתנות השתתפות בשיחות לונדון בקבלת עיקרון הקמת מדינה יהודית ובהימנעות מהידרשות לתוכנית מוריסון-גריידי הייתה מישגה, שחסם את הדרך להידברות עם בריטניה. לפי הלר, ב-1.8.1946 עדיין היה מ"ש "מוכן לתמוך בתוכנית מוריסון-גריידי מתוקנת כבסיס למאבק מדיני עד שתתקבל החלוקה כפיתרון" (הלר-שבש"ח, עמ' 31)

[2] ביום זה כתב מ"ש גם לבניו חיים ויעקב. המכתבים מובאים בעמ' 356, 357.