א-ן,  יום ה',  25.7.1946

פואה נשמת חיי,

הנה סוף סוף כל ילדיך סביבך - כשתילי זיתים.[1] רק בינינו 30 ק"מ וגדר. אני תמיד חושב על אבא - בכל מעמד וחוויה - מה היה אילו ראני במצב זה וזה. וגם כאשר הובלתי הנה (והיו בזה "מצבים"!) חשבתי: היכול היה לעלות על דעתו, באותן שנים בירושלים, מחזה כזה, ובנו בו הגיבור? אין דבר, עוד נהיה עדים למחזות אחרים.[2]

העניין האחרון[3] הוא כישלון מיותר, אך נצטרך לבלוע גם אותו ואף כאן להוציא עַז מִמר.

ובינתיים שילחי נא לי את הספר Crown Poisoned The ל-Kingsmill, בעטיפה אדומה כהה. ודאי נארז עם יתר הספרים באותה מזוודה, בשעה שפינינו את הערמה שעל גבי הכוננית ביום בר-מצווה של חיים. שלחיהו ביום א', כי עד אז יאזלו ספרי.

הוקל לי שסופר לאימא, אֵי יהודה? תבקשי את רגינה שתכתוב ל-Blanche Witkovsky ב-[4]77 ותשאל לגורל חבילת הספרים שלי.

כבר חצות, ומחר עלי להשכים ב-6.30, להיפרד ממאה ושלושים המועברים מכאן למקום אחר.

רצוני להרגיש את שפתי בצווארך.

מ.[5]

שאלי את עדוצ'קה מה שלום הבן של בתיה לויצקי (גולדין) שנפצע על שפת הים ע"י ערבי?[6]