יום ב', 31/5/1954
אכלנו ארוחת בוקר אבא ואימא והילד הקטן, והיו בירורים בלי סוף בין אימא והילד על גורל האופנוע שלו שנלקח סוף סוף מתל-בנימין והוא טעון החסנה וכן על מכנסי החאקי והלבנים שהובאו לו מירושלים ולבסוף על הפרחים שעליו להגיש לז'ני העוזרת ברח' הירקון - שטענה כי חיים הוא "מותק" וחשוב כבנה.
ב-8.30 יצאתי לדרך כששלושה אחשתרנים רוכבי אופנוע - אחד שוטר ושניים חיילים - מגמאים כביש בסֶגול הפוך לפני, מחרישים אוזני תמימי דרך בצריחות צופריהם ומטאטאים לצדדים כל כלי רכב - טקס שאינו מקוים בגבי אלא לעתים נדירות, והפעם הוטל עלי בשל המעמד שהוזמנתי אליו - פתיחת בית ספר למטה ולפיקוד של צה"ל - בית אולפנה צבאי גבוה, staff collegeבלעז, בגליל-ים (ג'ליל) שליד הרצליה. אף הנשיא הופיע ואין צריך לומר שר הביטחון. הקהל - קציני צה"ל, חברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת והנספחים הצבאיים. מפקד ביה"ס אהרון רבינוביץ [יריב], אר'לה החמוד, קצינו של קובי בבריגדה [בגדוד השלישי] וחניך ביה"ס הדיפלומטי שלנו [של משה"ח], כיום אלוף-משנה ואחד המעולים ביותר בין כוחות ההדרכה הצבאית. מצאתי כאן את צבי זמיר, את דודיק [בן משה] כרמון, את אלכס [שפיר] בעלה של עלמה [בת דב] יוסף, את מתי פלד בעלה של זיקה [בת סימה ואברהם] קצנלסון [ניסן] ועוד מכרים למכביר - וכאן עיקר שכחתי - אלעד [פלד] הופיע במלוא קומתו העצומה ושאל רבות לקובי [חברו מימי תנועת הנוער "המחנות העולים" והפלמ"ח]. אחרי הכל צה"ל הוא מצבר מופלא למסירות חלוצית וללהט של אהבת המדינה.
נאם הרמטכ"ל, אחריו הנשיא. אחרי כן נשאתי אני מדברותי על שלב ההתעצמות שהגענו אליו עם פתיחת בי"ס זה, כולו נשען על כוחות הוראה עצמיים. לבסוף הרצה אר'לה על תוכנית ביה"ס [שהוא הקימו] והיה דיבורו מחותך ומישנתו הייתה סדורה להפליא. מילים חדשות נשרו מפיו בזו אחר זו – עוצבהFORMATION , לתַפְעֵל OPERATE TO, לוחמה WARFARE ועוד. ואחרי כן היה כיבוד ואחרי כן סיירנו בחדרים ובמיתקנים ואחרי כן חזרתי לת"א.
לבון סיפר על התקדמות תוכניות המֶנע להסתננות. תוך חודש ימים יושלמו ניסיונות במיתקנים חדשים שהמציא חמ"ד [חיל מדע] - גדרות עם איתות חשמלי ואפשר יהיה להתחיל בהפעלת (או בתיפעול!) סידורים חדשים במקומות תורפה.
מרח' הירקון עם צפורה על פני עדה וחולון לירושלים. את הבית בחולון מצאנו סגור על מסגר, אין נפש חיה ויהי הדבר לחידה. מחציתה של זו נפתרה בירושלים, כשנתברר כי סבא עלה לבירה [ל"מוסד הרב קוק"] לטפל בהמשך הוצאת כתבי סבו [הרב אהרון שאול זליג; איש דווינסק; היה מורו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק], אשר העולם הנאור כולו מצפה להם בנשימה עצורה ובכיליון עיניים.
אחר הצהריים נקלעתי למערבולת.
בארבע במשרד רה"מ ביקורו הראשון של הציר התורכי בירושלים. זהו אחד מסימני הפשרת הקרח, הנמשכת והולכת. ביום העצמאות ביקרני השגריר הבריטי, לפני ימים אחדים הופיע אחד הצרפתים במח' האזורית במשרד החוץ, ולפי הידיעות עומד הממונה האמריקני לבקרני בימים הקרובים במשרד רה"מ - ומשייפתח סכר זה יפרוץ דרכו הסילון וכל הנותרים יעלו לבירה כבני מרון.
התורכי ביקש מפי פיענוח תעלומות ובא על סיפוקו. הסברתי לו עמדתנו בשאלת המים וכן מחשבותינו על פיתרון בעיית ההסתננות על ידי מעשי מנע. אורו עיניו ואמר כי רק ממני הוא שומע הסברות היורדות לעומקם של עניינים. פיזר לי שבחים על התבונה שבמדיניותי ואמר כי הכל תולים בי תקוות כי אקרב את השלום והוסיף כי כל הנפגשים לו בישראל מלאי התפעלות ממני וכו'. אמרתי לו כי כל אלו מיקדמות, יען עדיין לא פעלתי דבר. לא הסכים וטען כי כבר חלו שיפורים כבירים. אמרתי מי ייתן ויהי כדברו.
כראייה לסתור - מייד לאחר שיצא נכנס לחדרי יוסף תקוע ובפיו תשובות לשאלותי על הסתומות שבתקריות אחרונות. סוף סוף הגעתי לגירסה הרשמית הכמוסה על מעשה תל צאפי - שני ערבים ששלחנו פגעו בבית המוכתר שכאילו ידו הייתה במעשי גנבה והרגו את אשתו; במקרה אחר, עברה חוליה שלנו "בטעות" את הקו; במקרה שלישי סיירו שלושה חיילים שלנו עמוק בתוך שטח ירדן, נתקלו במשמר לאומי שפתח עליהם אש (מי יבדוק?), השיבו אש והרגו ארבעה. על תקרית זו זכינו בגינוי חריף ובפירסום מרעיש מצד ירדן, "הארץ" יצא היום במאמר תוקפני כלפי הממשלה הדורש ממנה דברים ברורים, ואילו פינו סתום.
כבשתי חרון-אין-אונים שאכלני. אצתי לכנסת לשמוע הרצאת גולדה על האבטלה ואיחרתי. בחמש בחדרי למעלה ישיבה עם "הכלליים" ודינור בענייני חינוך. אריאב העמיד פני תם והחל תובע השלמת הסעיף בהסכם הקואליציוני על מינוי סגן לשר החינוך. טפחתי על פניו התנגדות הדתיים העומדת בעינה, והלא היה ברור כי לא נפוצץ את הקואליציה על סגנות זו. אף על פי כן טען כי יש התחייבות מצד מפא"י. אמרתי: "בתנאי כי מילויה יתקבל על דעת הדתיים." טען כי זאת יש לברר מחדש. אמרתי אדרבה, אם רצונם בכך אין קל מזה. אחר כך עוררו שאלת יורשו של ריגר. הגישו תביעתם כי "ציוני כללי" ימונה לתפקיד זה. רמזתי להם כי [משה] אבידור הוא המועמד ולא מחו. לבסוף הניחו על השולחן שורה של טענות על אי-הגשמתו המלאה של עניין החינוך הממלכתי וביקשו להיאחז במקרים ספורים של השתתפות בתי ספר בחגיגות א' במאי ועוד כגון אלה. דינור סתר טענותיהם ונשתתקו.
נסעתי הביתה עם טדי. שוב קובלנות על היומ"ש בשל אופן הכנת השלב הבא במשפט קסטנר. אהוד יעיד מחר או מחרתיים. התובע לא הוחלף. חיים כהן מסרב להרבות עדים מצדנו. יש לדבר איתו שוב ולדרבנו.
שפכתי באוזני טדי מרי שיחי על התנהגות לבון וצה"ל. נראה כי לבון עצמו לא ידע מראש על כמה מעשים, והרי זה עוד מחמיר את המצב: משמע,
ראשית, כי אין לו שליטה,
ושנית, כי אין לו אומץ להודות לי על האמת.
בא נחום גולדמן. הצהיר כי שוב לא יעמוד בראש הסוכנות - זאת אומרת בקונגרס הבא יתפטר. רצונו לשוחח עם מפא"י על עתיד התנועה הציונית. את המו"מ על איחוד "הכלליים" וה"פרוגרסיבים" ימשיך, אך אם יתברר כי לא כל ה"פרוגרסיבים" מוכנים להתאחד - ימשוך ידו, יען בשום פנים אינו רוצה כי ידו תהיה בפילוג מחנהו - ואז ינסה לאחד את מחנה "הכלליים" בתפוצות, על מנת שהארגון המאוחד ינתק קשר עם המפלגות בארץ ויהווה את כלל הסתם-ציונים, ללא הסתנפות מפלגתית.
דיברתי איתו משפטים על הצהרותיו בדבר חובת המדינה "להשתלב" במזרח התיכון הערבי. הכחיש כי בדבריו הייתה ביקורת כלשהי - טען כי לא הביע אלא מישאלה חיובית, בהתאם למדיניות הרשמית והמוצהרת.
ביררתי שאלת פנייתו אל הרוסים בז'נווה בדבר עלייה. הסכים לנסות כוחו בזה והוסיף לסדר היום עם הרוסים את עניין אסירי ציון ברומניה. שאלתיו אם אינו חושש, כאזרח אמריקני, לפנות אל הסובייטים בלי נטילת רשות ממחמ"ד. ענה כי אין זה עולה על דעתו.
בחטיפה, אגב ארוחת ערב בהולה, ריפרפתי על פני החומר של זיאמה דיבון וברוך יקותיאלי לקראת הישיבה על חיסול תביעות הקרקע הערביות בישראל. בשמונה נסעתי למשרד רה"מ לשם ישיבה זו שהשתתפו בה אשכול, נפתלי, פ' ספיר, [יוסף] אפרתי [סגן שר החקלאות], [יוסף] וייץ, [מרדכי] שטנר [מנהל אגף הנכסים ורשות הפיתוח, מש' האוצר], דיבון, יקותיאלי ויעל ורד. הכל הסכימו כי יש להחיש חיסול התביעות של ערבים בישראל שקרקעותיהם נלקחו לרשות הפיתוח [של מש' האוצר] - על ידי פיצויי כסף או הקצאת תמורת קרקע - על מנת לעקור סוף סוף שורש זה של מרירות וזעם.
הדעות נחלקו בדבר מכשיר הביצוע. כוח שאין לעמוד בפניו, בדמות יוסף וייץ, נתקל בעצם שאין להזיזו במקומו, בצורת מרדכי שטנר. וייץ תבע מסירת המשימה בקבלנות לאנשי הקה"ק - [יואב] צוקרמן, [צבי] וולף, [יוסף] נחמני [איש טבריה; גואל אדמות בגליל]. שטנר עמד על סמכותו שלפי החוק כמנהל רשות הפיתוח. הסכים להסתייע גם באנשי הקה"ק ולבד שיפעלו כמושאלים לרשותו וטען כי גדלו בינתיים כוחות חדשים במסגרת רשות הפיתוח ומשרד החקלאות שידם רב להם במו"מ קרקע עם ערבים לא פחות מוותיקי הקה"ק. חתכתי קשר זה על ידי שהודעתי כי שלושת השרים יחליטו בדבר. עוד היה ויכוח בשאלת המחיר שישולם בעד הקרקע. בחוק נאמר - "לפי שווי הקרקע בינואר 1950". וייץ תבע לשלם 225 אחוז ממחיר זה, בשל ירידת הלירה. תמכתי בו. אשכול ושטנר ביקשו להמעיט. על כל פנים נקבע כי נשלם יותר מרמת המחירים של 1950. לבסוף דובר על התוכניות לחילופי קרקע בין ערבים בישראל ויהודים בארצות המזרח ואושרה נסיעת וייץ וצוקרמן לתוניסיה למסע של מחקר.
כשחזרתי הביתה השיג לי שמאי בטלפון את הרמטכ"ל והזמנתיו אלי למחר, לשיחת בירור יסודית בשאלת התקריות האחרונות, על מנת לשים אחת ולתמיד קץ להתנהגות הפרועה של חציית הקו בכל שני וחמישי ללא כל התחשבות בתוצאות הממאירות.
בתיק היום מברק מאבן על שיחתו עם [הרברט] ליהמן [מדינאי, פוליטיקאי, בנקאי יהודי אמריקני; ממייסדי ה"ג'וינט", מושל מדינת נ"י 1932-42, ראש אונרר"א; הפך מלא-ציוני לפני קום ישראל לאוהדה] שקָבל מרה על ירידת קרן המדינה בעיני ידידיה מתוך שֶפָּס האמון באמיתיות הודעותיה.
ישבתי עד אחת וחצי על הניירות והיומן. אני אובד עצות אם להתמיד ביומן - הוא פרוץ ומקוטע כמעט ללא תקנה, חסר בו חודש תמים ורצוף, וגם מהשבועיים שלאחריו רשומים רק ימים ספורים. כוחי וזמני אינם מספיקים בשום פנים לקיים את הרישום יום יום. אוי לי מאי-כתיבה הגורמת לי מועקה קשה של אכזבה וסיכלון, ואוי לי מכתיבה הממלאת את כל שרידי הפנאי שלי, מסיחה דעתי מעבודה וממחשבה וגורמת לי טמטום ומחנק.
איני מספיק לישון יותר משש-שש וחצי שעות ללילה. במשך היום אני מפהק בלי הרף- פשוט בושה! אבא חושי סיפר לי כי הוא ישן 4.5-5 שעות ללילה. כל בוקר הוא נמצא כבר בחוץ ב-5.45. לדבריו, אפשר להתרגל.
