יום ה', 8/4/1954
גולדה הקדימה לבוא למשרד רה"מ לשיחה על עניינים "אישיים". אסדר נא שיחת "החמישייה" לבירור עם לבון בשאלת שיטת התגובות. בעניין מזכירות המפלגה באו היא וזיאמה לידי מסקנה, כי ברקת וגוברין אינם באים בחשבון ואין ברירה אלא לבחור בשני מזכירים - כסה ובש.
קיבלתי במשרד רה"מ משלחת של היא"ס מארה"ב שבאה להניח בבאר שבע אבן-פינה לבית ועד למומחים בינלאומיים העוסקים בפיתוח הנגב. הופיעו שלושה גברים ותשע נשים והרב [מרדכי] נורוק, ראש הוועד הישראלי של היא"ס, נוהג בם.
התייעצות יסודית על מהלכו של משפט קסטנר מכאן ואילך: חיים כהן, אהוד, טדי, עמוס [מנור]. חייבתי את חיים כהן לנטול את התביעה לידיו. נוכחתי כי אסור לי להופיע כעד וגמרתי אומר לערוך אחרי המשפט מסיבת עיתונאים ובה לספר את כל האמת על פרשת יואל בראנד. בהתחדש המשפט יופיע אהוד כעד עיקרי. טדי יברר אם אפשר להביא לארץ את וניה פומרנייץ [הדרי; מפעילי ההעפלה והבריחה] מפריס.
במשרד החוץ קבעתי סופית נוסח התשובה לצ'רצ'יל והיא צופנתה והוברקה לאילת למסירה. יצא פתשגן לא קצר אבל אי אפשר היה לקצץ בו מבלי להקריב יסודות חשובים של תוכן. לא בכל יום נקרית הזדמנות להשמיע דברים באוזני הזקן באורח כה ישיר. אני מצרף העתק ליומן [העתק לא נמצא].
וולטר הביא שורה של "אי נעימויות". אחת הייתה כבר ידועה לי. בשיחה שהייתה לוולטר לפני ימים אחדים עם [הממונה האמריקני] ראסל סיפר זה כי מצא איש בממשלת ישראל המבין כי ארה"ב מוכרחה להעניק נשק לערבים, כי כל המחאות לא יועילו, וכי חובת ישראל לא להפריע שכן הדבר דרוש להגנת האזור. חכם הדור הזה, אשר עיניו בראשו ואומץ לבו בפיו, הוא טדי קולק. שאלתי אז מייד את טדי אם אמת הדבר והתברר כי יש בזה גם אמת גם סלף. אמור אמר כי כפי שנוכח לדעת בוושינגטון מנוי וגמור לתת נשק על אף כל מחאותינו, אבל לא הצדיק את הדין אלא להיפך, טפח על פני ראסל את האיוולת והעוול שבמדיניות זו. בטרם פתחתי פי לגנות מיהר טדי להודות כי עשה מישגה. אין תקנה לאיש-חמודות זה ושום מוסר לא יצלח עליו. הוא מסרב להבחין בין דברים המכוונים כלפי פנים לבין דברים שמותר להשמיעם כלפי חוץ.
עתה התברר מפי המנכ"ל כי טדי אמר יותר מזה והודה כי אמר את הדברים: "לא רק שהמחאות לא יועילו אלא לדעתו אין כל טעם להמשיך בהן". מאוברי התקבל מברק מר וצודק - מה בצע בכל מאמציו, שנשאו לעת עתה פרי, אם איש בעל מעמד כה רם בסולם השלטון כטדי פוטר את ארה"ב מכל חובה להתחשב בהם? משל למה הדבר דומה, אומר אבא, לאחד הטורח במילוי האמבט ובא חברו וחולץ את האביק. וכשאמרו אנשי משרד החוץ כאן דברי כיבושין לטדי פטר אותם בתשובה נחמדה: "הן ידעתם כי אני חולק בעניין זה על דעת משרד החוץ!".
עניין אחר הוא הצעת ראובן שילוח לראסל כי הוא והארט יבואו אלי הביתה לתה. הארט הוא הממונה על ענייני ישראל במח' המדינה המבקר בארץ. הוא לא יבוא לבקרני במשרדי בהתאם לשיטת החרם המטומטמת שמקיימת ארה"ב במשרד החוץ, אבל יואיל להיפגש עם אנשי המשרד ב"דוד המלך". וולטר שאל אם אני מוכן לקבלו לתה בבית ועניתי בשלילה. אמר: "אבל ייתכן כי הם רואים עצמם כבר מוזמנים". אמרתי כי עוד אשקול, אבל אם אקבלם אשוחח איתם על מזג-האוויר ועל תגליות ארכיאולוגיות ולא אגע בשום נושא מדיני. עליהם לדעת כי ביקור פרטי בבית אינו תחליף למגע רשמי ואל לנו להקל עליהם את החרם.
באו רוטנברג וברדלו בענייני חברת החשמל. שמחתי לשמוע כי מקלף נכנס סוף סוף לעבודה ונתקבל בסבר פנים יפות. שיחה ממושכת עם נחום גולדמן: יחסי הממשלה עם הסוכנות, איחוד "הכלליים" עם "הפרוגרסיבים", שיחתו עם ב"ג בחיפה: התרשם כי ב"ג מתגעגע לשוב.
אחר הצהריים בא ראובן [שילוח] לשיחה וישב שעתיים. סיפר על מעמדו ועבודתו בשגרירות, יחסיו עם אבא ועם עובדים אחרים, יחסו של אבא אלי - לדעתו אני טועה אם אני סבור כי אינו לגמרי כשורה, להיפך הוא לעילא ולעילא - בעיית עתידו של אבא ועוד ועוד. גילה כרגיל חדירה רבה וראייה נכוחה ועזר ליישר כמה הדורים בהתרשמויותי. תיקן את הסיפור על ההצעה בדבר ביקור בביתי לתה. הכוונה לא הייתה כלל להארט, אלא אך ורק לראסל. הוא נוכח ממקורות מהימנים ביותר בוושינגטון כי דוחות ראסל אחרי שיחותיו איתי שיקפו תמיד התרשמות עמוקה וחסרונם של דוחות כאלה דווקא בתקופה טרופה ומסוכסכת זו מורגש מאוד לרעה. אמרתי כי אין להעלות על הדעת שינוי הקו שנקטנו כלפי הסגל [הדיפלומטי בישראל] כולו ואין להוציא את ארה"ב מהכלל. הקו הוא כי אנו נותנים להם פתחון פה לחדש את המגע על ידי עריכת ביקור לי כרה"מ ולא כשר החוץ. משביקרני נציג זר במשרד רה"מ בירושלים הרי ביתי פתוח לפניו ואף אני מוכן להיענות להזמנותיו בת"א או בר"ג. ויתור על ביקור ראשון לרה"מ במשרדו אינו בא בחשבון. משמע כי ראסל לא יוזמן לתה. כשיבוא השגריר החדש ויערוך לי ביקור ראשון במשרד רה"מ - תתחיל בוודאי ההפשרה. בינתיים יש להתעקש.
ב-6.30 יצאתי לתל אביב. צפורה נסעה עוד לפני כן לטיפול בצרותיו של גדעו פלנטר. לכתחילה היה לי סדר יום גדוש בת"א - ישיבת ועדת החמישה לציון המועמד למזכירות המפלגה ואחר כך ישיבת "המדינית". אבל את "המדינית" דחינו ומשנודע לי כי זיאמה לא יבוא לישיבת החמישה הודעתי כי גם אני לא אבוא והישיבה נדחתה. אף על פי כן נסעתי כי התקשרתי כבר עם צפורה ללון הלילה בתל-אביב. נפגשנו בביתה של עדה ושמענו [בשידור] יחד, לרבות עדה והרַי ודיקה, את נאומי על הברון במלואו. ריפרפתי על פני מכתב כאורך הגלות שכתב הרַי למורה אחד שלו בניו-יורק והופתעתי לשליטתו של נער זה באנגלית, לזירמת מחשבותיו ולכישרון ביטויו. לפני ימים אחדים שמעתי מפיו שיר רוסי ארוך בעל פה - שיר שדיקלמנו אני ורבקה ועדה בילדותנו [השיר הוא "ל'שירי ציון'", שיר כמיהה לציון מאת חיים זינגר; פורסם בכתב העת היהודי-רוסי "בודושצ'נוסט" ומובא בראש קובץ "שירי ציון" של הנ"ל, וקורא לבנו לשנות בספר זה כדי לדעת את צור מחצבתו; מ"ש בן השש ואחותו רבקה בת התשע למדוהו כולו על-פה ודיקלמוהו מדי התכנס בבית המשפחה בחרסון אורחים ציונים; עדה, אחותם בת השלוש, למדה חיש את השיר על-פה משמיעה, בלא להבינו, ובבוא אורחים תפסה כאטרקציה את מקום אחותה ואחיה הגדולים ממנה והייתה מדקלמת אותו אחר העמדתה על הפסנתר]. כישרונו לשפות הוא הרבה למעלה מהרגיל.
כל הערב בדירה, ברח' הירקון, כתבתי יומן.
