יום ג', 2/3/1954
במשרד ראש הממשלה [אלפרדו] קורן מארגנטינה [נשיא "קרן היסוד" שם]. נחרד לבשורה על ביקורו של [יוסף] בורג למען "המילווה". הוא עצמו נעתר להפצרות [אריה] קובובי [ציר ישראל בארגנטינה, אורוגוואי וצ'ילה] לסייע להפצת איגרות "המילווה" אבל רק ביחידות, מאיש לאיש, ללא כל פומבי - והנה שולחים שר להקהיל קהילות ברבים. התוצאה תהיה שערורייה פנימית - ריב גלוי בין "המילווה" ו"המגבית" - וסכנה חיצונית מתגרת יד השלטונות. הנחתי דעתו: לאחר שהוברר לי המצב ממברקי קובובי ביטלתי ביקור בורג בבואנוס-איירס - הוא יבקר רק בצ'ילי ובברזיל.
במשרד החוץ קיבלתי אורח מקליבלנד, לוינברג שמו, עסקן ציוני ובעל עיתון מקומי יומי. כבר היה אצלנו בבית ומסר שלום לצפורה מהילדים ומהמחותנים. עתה בא לביקור רשמי וביקש שדר לעיתונו.
אחריו שני רבנים חרדים [אורתודוקסים] מארה"ב, שליחי "הסתדרות הרבנים", שבאו להתחקות על ענייני חוק השירות הלאומי ומעמד הדת במדינה בכלל. שני בחורים כארזים, צעירים, חסונים, מגולחים למשעי, דוברי עברית צחה, ועם זה אמריקנים לכל דבר, בייחוד נשיא ה"הסתדרות", [תיאודור] אדמס שמו, שהוא יליד אמריקה. סיפרו גדולות על תחיית המסורת בחיי היהדות האמריקנית, על המשיכה לדת עם התעוררות התודעה הלאומית, על עליית קרנו של בית-הכנסת החרדי, על תגבורת היסוד של שלומי אמוני ישראל עם הגירת הפליטים משרידי מזרח אירופה, על יצירת המרכז של אדיקות קיצונית בוויליאמסבורג של ברוקלין, על צמיחת ישיבות בערים שונות על פני כל היבשת ועוד ועוד. היה זה רק ביקור נימוסין ועוד נכונה לי שיחה איתם עם גמר סיורם, בה ניכָּנס לעובי הקורה.
השתקעתי שוב בחיבור תשובות על שאילתות עד שסיימתי את המלאכה.
אחר הצהריים במשרד רה"מ דיון ממושך ומייגע עם אנשי סניף המפלגה בתל-אביב. ועדת השלושה - אני, נמיר ובש - ישבה בדין. הופיעו נציגי שני הצדדים - אברהם עופר ועמו חבר וחברה מזה, אורי אלפרט, שוניה [יהושע] קזנציי ואחרים מזה. הקיטרוג על אברהם היה חמור וחריף. אומנם עשה עבודה טובה כמזכיר הסניף, אך גם המזכיר השני פעל במסירות ובהצלחה. מה ראה אברהם לתבוע לעצמו את הזכות להיות מזכיר יחיד? יומרה זו דחתה רבים, ומשלא נתקבלה על שום מה יצא לארגן סביבו מחנה נאמנים? הדבר פילג את הסניף, גיבש בו שתי סיעות וחידש את המצב שהיה קיים עם צמיחת סיעה ב'. גם אז החל הפילוג לא מניגודים אידיאולוגיים אלא מריב אישי ומהתנגשות יצרי שלטון. עם הרחבת הקרע נתלוו לו חילוקי דעות לשם שמים, כביכול, עד שבא אסון הפילוג בכך מוראו. האין הסניף עומד עכשיו על סף מחזור חדש של אותה התפתחות? אף על פי כן אין הכוונה לפסול את עופר לחלוטין. אומנם יש גורסים כך, אבל אין הם הרוב בסיעת מתנגדי עופר. הרוב מוכן לקבלו גם להבא, אבל בשום פנים לא כיחיד, ועכשיו גם לא כאחד משניים. יובא מזכיר מהמרכז, [משה] קיטרון יהיה האיש, ועמו יעבדו עוד שניים, אשר עופר אחד מהם.
אלה היו דברי רוב המשלחת. טענת עופר הייתה כי אחרי תקופת ניסיון לא ראה כל טעם להמשיך במשטר של שני מזכירים, שגרם לחיכוכים מיותרים ושיבש את סדרי העבודה. הרגיש בכוחו להיות מזכיר יחיד וראה זכות לעצמו לתבוע זאת. משלא ניתן לו מייד - "השתדלתי, כמובן, ליצור לי רוב". עכשיו הוא מוכן להתפשר שוב עם משטר של שניים. אבל אחד משלושה לא יהיה - יראה בזה אי-אמון לעצמו.
אני רושם כאן שלד הדברים. נתגלתה יריעה של מושגים ציבוריים שהרחיקה מאוד אהדתי ממרד הצעירים אם א.ע. [אברהם עופר] הוא נציגו האמיתי.
לאחר שעתיים של דיבורים משני הצדדים ביקשתים לפרוש לחדר הסמוך ותוך דקות ספורות החלטנו לאשר את הצעת המישלוש, שהיא בעצם הצעת מזכירות המרכז. חזרו לחדר והודעתי להם מסקנתנו, אף נימקתיה בקיצור אך בדברים שאינם משתמעים לשתי פנים: סכנת הסיעתיות והפילוג, הצורך להחניק הרע באיבו, שום רצון לערוף, שום כוונה לפסול מישהו, אדרבה, יוכיחו שני הצדדים רצון כנה לרפא נגע בראשיתו ולתת יד לעבודה משותפת, אבל לאחר שקרה מה שקרה אין תקנה בהעמדת הצדדים זה מול זה אלא הכרחית סמכות מרכזית שתעשה ניסיון נמרץ ללכד את הסניף מחדש.
עופר התריס: "ובכן קיבלתם דעת צד אחד!" אמרתי, כי קיבלנו הצעה שנראתה לנו הנכונה - היחידה הבאה בחשבון במצב שנוצר ואשר עליו לראות עצמו כחייב בו במידה רבה, אם לא במידה מכרעת. אמר: "הרי זה אי-אמון בי!" אמרתי, כי הוא מוסיף חטא על פשע בהצגה כזו של העניין. אילו רצינו להביע אי-אמון היינו מציעים סילוקו. הוא הלך בדרך מוטעה - עליו עכשיו לתקן. עודנו צעיר ומתחיל. בידיו הופקדה מידה רבה של אחריות לסניף הגדול של המפלגה בארץ - הוא עשה בו אומנם עבודה רבה וחשובה, אך לא שמר על העיקר: אחדות הסניף. עליו לתת את הדין אבל לא על ידי הסתלקות אלא על ידי לימוד לקח מהניסיון ועלייה על דרך אחרת. לא קיבל. היה חיוור ומורתח וסוף שהגעתי איתו לחילופי דברים חריפים.
מתוך קלחת זו לבית הנשיא - לקבלת פנים לחברי "מטאטא" המציגים בירושלים את הצגת היובל שלהם למלאת כ"ה שנה לקיומם. התחננו כי אבוא להצגה.
אחרי ארוחת הערב לכנסת. הבית ניגש לדון בתקציב ההוצאה. הדיון בקבוצה הראשונה - הכנסת, הנשיא, מבקר המדינה - נסתיים בישיבת אחר הצהריים ובערב הגיע תור הקבוצה השנייה: משרדי רה"מ וחוץ. נמנעתי מלפתוח בדיון - העדפתי לומר מה שיש לי לאמר בסיומו של הוויכוח. נתגלו צמרירי רוגז בספסלי האופוזיציה אך עד מהרה שככו ובלית ברירה עלה בן-אהרון על הדוכן והחל מפגיז. נאמו גם אידוב כהן והרצל ברגר ועוד מישהו. הישיבה נסתיימה קרוב ל-10 ונגשתי ל"אדיסון". ישבתי שם עשרים דקה, נוכחתי כי לא נשתנה ב"מטאטא" דבר - אותו מעט החן ומעט הכישרון, אבל בסך הכל מלבב, ונסעתי הביתה.
בשיחה טלפונית שיכנעני אשכול כי אין לנו מנוס מהזמנת [הנרי] מורגנטאו לארץ [שר האוצר האמריקני בימי הנשיאים רוזוולט וטרומן: לימים נרתם לסיוע לקרנות ישראל]. באנחה עמוקה חיברתי את מברק ההזמנה.
