מחנה לטרון,  יום ג',  22.10.1946

 

קובי בני היקר,

 

לא אכחד ממך, שיש לי סיפוק עצום ורב מהתפקיד החלוצי שזכית לו, כשם שהיה לי סיפוק כביר מהתגייסותך לצבא. באומרי תפקיד חלוצי אין כוונתי כמובן למוּכתרוּת, אלא לעצם היותך בשורת כובשי האחיזה החדשה בנגב. אבל גם עניין המוכתרות אינו קל בעיני ובוודאי אינו קל בעיניך. שיערתי מראש, ואף אמרתי כאן לדוד, שבוודאי יטילו מישרה זו על שכמך. משהוטלה, עליך לשאת בה ולשקוד על רכישת הידיעות הדרושות, יש מאין, במידת האפשרות הזעומה. אינני מניח ששעתך פנויה עכשיו ללימוד ערבית כהלכתה, אבל טוב שתקפיד לברר לעצמך את  ה כ ת י ב  של כל מילה וכל ביטוי ערבי חדש שתקלוטנה אוזניך - זה יעזור לך להבינם לאשורם, לשמרם בזיכרונך וגם להגותם כראוי. כיוון שיש במחיצתך מיוצאי סוריה, ודאי תמצא בהם סעד, ואם אין תורתם מספקת, הרי אם תבקר מפקידה לפקידה בנבטים, ותביא עימך בכל פעם תצבורת של קושיות וסתומות, חזקה על הבבלים המשכילים הנחיתים שם שיהיו לך לעזר רב.

הנה זכית שנתקיימה משאלת לבך משנות הילדות, להיות עם תוקעי יתד במקום חדש ושָמם. אומנם נשאת לבך להרים, והנה מישור - הגבנון שהוקמה עליו נקודתך ודאי אינו אלא נחמה פורתא! וכן חלמת על מפעל שכל חבורתכם תהא רתומה בו, והנה נתפרדה החבילה[1] ונותרת כמעט לבדך מהבנים. אך לעומת זה הן נשקפה לך חזות קודרת של פלוגה במושבה, עם סכנת התפוררות ואופק התיישבותי מעורפל, וכן עמדה על הפרק תוכנית הצטרפות למשק קיים, אשר גם היא לא משכה את לבך.

יש פתגם צרפתי שהיה שגור בפיו של הרצל: שום דבר אינו בא לידך מושלם כאשר קיווית, אך גם לא לָקוי כפי שחששת. דומה, כי הרישא של המאמר אמיתית מהסיפא, כי לעיתים קרובות בא עליך אשר יגורת, ועוד רע מזה, ואילו  מ י ט ב  חלומך נשאר תמיד ממך והלאה. לכן דבר גדול הוא אם מתקיימת מישאלת לב, גם אם אינה לובשת במציאות בדיוק אותה הדמות שנצטיירה בדמיון. ודבר גדול כפליים הוא שנסתייעה לך קפיצה כפולה - קפיצת הדרך להתיישבות ומפעל התיישבותי אשר הוא עצמו קפיצת נחשון.

ידעתי חרדתך להמשך הביצוע. אף אני שרוי בה, אך מהמסתנן אלי יש לי רושם כי האנשים שקוּדים על המלאכה, והבה נקווה שהכל יבוא במועדו. אשר לאביך, הרי מהעיתונות ידועה לך עלייתנו המחודשת על סדר-היום [דיווחים בעיתוני לונדון על השיחרור] מבלי שגם הפעם יהא איזה ביטחון שהוא בתוצאה חיובית. מכל מקום, אנו דרוכים לחֲריפה כאן ושוקדים על ההכנות: מצטיידים בכסות ההולמת את העונה, משפצים את צריף מגורינו ומתחסנים נפשית לקראת הרוח, הגשם והבוץ.

סיעה ב' [הת' לאחה"ע] עושה מטעמים מהשלב האחרון של המו"מ [עם הבריטים], הנקרא בלשונה הנקייה "זחילה". זהו טכסיס מגונה של בחירות[2] והרעלה פלילית נוספת של נפש הנוער. דווקא בשלב זה של המו"מ, שנתקיים ביוזמת השלטון ולא ביוזמתנו, הייתה עמידת חברינו גאה ואיתנה. לא רק שאין להתבייש בה, אלא מותר גם להתפאר.

כאן שוחחתי כמה פעמים עם צעירי אנ"ש, הנוהים ברובם אחרי סיעה ב'. לא הלכתי לעשות נפשות, אלא הם אכפו עלי. גם התניתי שאענה רק על שאלות. דומה, שפקחתי קצת עיניים ועל-כל-פנים עירערתי את זחיחות הדעת הנבובה. שיחות אלה הן, כמובן, מחוץ למניין. תעסוקתי הסדירה היא שיעור בערבית יום יום ושיעור בדקדוק עברי ארבע פעמים בשבוע. בקבוצה הראשונה רק ארבעה ודוד בתוכם; בשנייה כתריסר מכל המחנה.

שלחתי לך ספר - קובץ ספרותי שקיבלתי מתנה מאג' הסופרים, "מבית" שמו. יש שם שירים אחדים טובים. אם יבוא לידך שנתון של "הארץ", קרא את סיפורו של יצחק שנברג  [כצל  נטוי] - מיקשה אחת!

חוששני, שמכתבי זה ישרך דרכו אליך בעצלתיים. אעפ"י כן, שְדוֹר תשובה.

ואל-נא תראה עצמך בודד! כל ישראל חברים. ובגיל כשלך רק מתחילים להשתזר קשרי ידידות. דבר אחד אבטיחך: ביקורי הראשון לך! היה שלום וחזק.

 

אבא

 

ע"ש. בעיתונות קישקשו קצת עליך.[3] קבל-נא זאת ברוח לָצון, כפורענות בלתי נמנעת וחולפת ללא רושם. מכל מקום, יש צרות חמורות מזו.

עע"ש. דוד וברני דורשים שלומך ומאמצים ידיך. שלום לוין מוסר ד"ש לבן אחותו זאב שפירא, ואגב כך גם לך. כן דורשים שלומך חבריא אחרים.