1

מרכז מפא"י, תל-אביב[1]

11/5/1948

אנחנו מוכרחים ללכת קדימה!

 

 

במרכז מפא״י, שכונס יום אחד לפני ישיבת מינהלת העם, שעמדה להחליט על מועד הכרזת המדינה או על דחייתה, שרר מתח רב. היה ברור לכול שלהחלטה שתתקבל תיוודע השפעה נחרצת על זו שתתקבל למחרת. מכאן הציפייה הדרוכה לדברי מ״ש ששררה בין חברי המרכז, מחייבי ההכרזה ושולליה כאחד. אליעזר ליבנה, מראשי מפא"י אז, כתב לימים:

"הרצאתו של שרת הייתה גורם כבד משקל ביותר בקביעת עמדתם של הפוסחים על שתי הסעיפים".[2]

את הישיבה פתח היו"ר זאב איסרזון (און) בדברי ברכה לשובו של מ"ש מארה"ב וסיים את דבריו בפסקה הבאה:

 

ז. איסרזון: נצפה לדבריו, לפיהם נתווה יחד איתו את הדרך לקראת ההכרעות הגורליות העומדות לפנינו בימים ההיסטוריים של סיום וחיסול המנדט הבריטי, שחרור הארץ, חילוץ עמנו מעול זרים והקמת מדינת ישראל וממשלתה.

 

משה שרתוק: קודם כל מילים אחדות, אישיות. אני עוד לא הספקתי לקרוא עיתונים בארץ,[3] אבל אני מבין שמתפרסם כי באתי לשניים שלושה ימים. דבר זה ייתכן שהוא לא נכון. זה עוד לא ידוע לי. אין כל החלטה לא מצדי ולא מצד כל מוסד שהוא, שאני בכלל חוזר מהארץ לחו"ל. ייתכן שאחזור לחו"ל וייתכן שלא אחזור. כל זה לא ברור.

אני מבין היטב באיזו נקודה מרוכזת כעת המתיחות, ואני לשם זה, כדי להיות שותף במתיחות הזאת ולהָתרתה בצורה זו או אחרת, באתי לארץ.[4] אבל אינני יכול להתחיל מהנקודה הזאת מבלי לעבור קו ידוע שהוביל אליה. ובכן, אנחנו עומדים במערכה הזאת, בשערי האומות המאוחדות, זה למעלה משנה. ועל כל פנים, אני השתתפתי זו הפעם השלישית בכנס של עצרת האומות, ובכל הוועדות ותת-הוועדות של הכנס המיוחד הזה לארץ-ישראל. חלו הרבה מאוד הפתעות בתוכֵנו בחיי הארץ בזמן האחרון. בייחוד אחת ההפתעות הכבירות היא הזמן הרב והמרץ העצום שהארגון העולמי הגדול הזה הקדיש עד עכשיו - וכנראה כוחו איתו להוסיף ולהקדיש - לעניין הזה של ארץ-ישראל. ויש שאני יושב באחת המסיבות המכובדות מאוד שם ובמחשבתי אני צובט את עצמי, כדי לברר אם אני חולם בהקיץ או שזו באמת המציאות.

ובכן, כידוע לכולכם, השלב האחרון הזה של הדיון שנדוּנוֹנוּ בו, נגרם על ידי ממשלת ארה״ב שביקשה דרך לסטות מההחלטה של כ״ט בנובמבר ולהעלות את העניין שלנו על איזו דרך חדשה.[5] מתייצבת מייד השאלה, כמובן, מה גרם במדיניות ארה״ב שבא מפנה כה חריף, ואולי לגבי רבים, מה מפתיע בעמדתה, לאחר שנקבעה במסמרות ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים באותה ההחלטה ההיסטורית.

ובכן, רצוני לומר כי החתירה תחת החלטת הכ״ט בנובמבר בחוגי שלטון ארה״ב - ימיה כימי ההחלטה, יותר נכון, היא החלה עוד בזמן שהעניין היה נתון בכור ההיתוך אצל ממשלת ארה״ב. וההכרעה שנתקבלה בממשלת ארה״ב - לחייב את חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בתוכה - הייתה הכרעה נגד כוחות התנגדות רציניים מאוד, וכוחות התנגדות אלה לא שקטו ולא נחו והמשיכו בחתירתם עד שעלה בידיהם כמעט להפוך את הקערה על פיה. אינני יודע מי אמר, שמה שלקח אצל הממשלה הבריטית שלושים שנה, לקח אצל ממשלת ארה״ב רק שלושה חודשים, זאת אומרת הנסיגה מ״הצהרת בלפור״ להיפוכה.

מה היו התמורות שחלו?

ראשית, עצם דבר סיום עצרת האומות, מפני כשהעצרת הייתה במהלכה ובאה השעה שבה צריך להגיע להחלטה, הייתה ערות רבה לעניין מצד ״הבית הלבן״, כאשר לאיש ״הבית הלבן״ יש אינטרס אחד ברור מסוים והוא להיבחר מחדש, והוא מביא בחשבון את מניין הקולות היהודיים בארה״ב. הייתה ערות רבה מצד ״הבית הלבן״, עמידה על המשמר, דחיפה רבה, וזה היה אחד הגורמים שהכריעו אז את הכף [להחלטת החלוקה ב-29 בנובמבר]. הערות הזאת פסקה עם קבלת ההחלטה.

ראשית, מפני שהייתה הרגשה כי עכשיו העניין מסודר ואין אלא שאלה של ביצוע.

שנית, מפני שיש שם מעלות ומורדות במתיחות לקראת הבחירות [ב-2/11/1948] והיו תקופות שהיה נראה לנשיא כי אין לו תקווה להיות מועמד. עכשיו מחדש מתעורר אצלו, כנראה, הרצון הרב וגם האמונה שלא הכל הלך לאיבוד. אבל הייתה אז תקופה כזאת.

שנית, בזמן המושב פעל גוף ששמו ״משלחת ארה״ב לאומות המאוחדות״. משלחת זו, בדרך כלל, מתמנה על ידי מחלקת המדינה ופועלת לפי הוראות מחלקת המדינה, אבל היא מעצבת לעצמה דמות משלה והיא התפתחה למעין אורגניזם בפני עצמו.

קודם כל, משתתפים במשלחת גם אנשים שאינם פקידים של מחלקת המדינה ובכלל אינם פקידי ממשלה - אישים שיש להם עמדות משלהם ויחס משלהם. שני אנשים בולטים במשלחת בפעם האחרונה היו הגב׳ רוזוולט[6] וגנרל הילדרינג,[7] שהיה להם יחס ער, יחס חם וחיובי לעניין שלנו.

שנית, המשלחת בכללותה מהווה כלי התרשמות בשביל ממשלת ארה״ב מהתנודות שבדעת הקהל הבינלאומית. לא פעם יקרה שמחלקת המדינה נותנת למשלחת הוראה לנקוט קו ידוע בעצרת, או באיזו ועדה שלה, והמשלחת מודיעה שהיא אינה יכולה לנקוט קו זה, באשר זה לא מתקבל על דעת המסיבה כולה והוא רק יזיק למעמדה של ממשלת ארה״ב. ויש תמיד דין ודברים בין המשלחת ובין מחלקת המדינה, ולרוב הדבר בא אחר כך לאיזה עמק השווה. על פי רוב, המשלחת לוחצת על מחלקת המדינה בכיוון של הסתגלות לזרם דעת הקהל, כפי שזה בא לידי ביטוי גם לגבי השאלה העיקרית [של תוכנית החלוקה] וגם לגבי כמה וכמה גילויים רבים של ההחלטה - בשאלת הגבולות, בשאלת החוקה, בשאלת לוח הגשמתה וכולי. לא פעם חלו שינויים רציניים מאוד בקו שנקבע לכתחילה במחלקת המדינה מתוך שהמשלחת דרשה לעשות את השינויים האלה, כדי לסגל את העניינים לדעת הקהל, בתוך העצרת.

הגורם הזה חדל מלפעול, ומחלקת המדינה חזרה למעמד של שלטון מוחלט בעניינים שלה.

הדבר השלישי שחל באותה תקופה והשפיע את השפעתו, היה חולשתנו הצבאית בארץ-ישראל. קודם כל, העובדה כשלעצמה שההחלטה נתקלה בהתנגדות ערבית נמרצת, מזוינת, בארץ ובחו״ל, והעובדה שאנחנו לא הצלחנו להחניק את הרע באיבו ולחסל את ההתנגדות עם התפרצותה. אומנם המשלחת שלנו נזהרה כל הזמן מלהשלות את מישהו, וגם את ממשלת ארה״ב, ובכמה הזדמנויות נאמרו דברים ברורים מאוד על כך שתהיה התנגדות, וייתכן שההתנגדות תקיף גם את הארצות השכנות, ומה העצה שיש לטַכס נגד זה. אבל נכון הדבר גם כן, שבעיתונות בכלל הייתה דעה, והדיבור הכללי של היהודים שלנו בארה״ב היה, שאין זה מבחן רציני, ואם אפילו יש משהו, הרי ״נכסה אותם בכובעים״.[8] זו הייתה ההרגשה הכללית, כך שהאזהרות שלנו הובלעו בתוך המקהלה הזאת ולא עשו כנראה רושם רב. וגילוי ההתנגדות הערבית, ואי-יכולתנו להשתלט עליה מייד, גרמו אכזבה של תומכים וחיזקו מאוד ידי מתנגדים ומקטרגים.

והגורם הרביעי והאחרון והמכריע ביותר היה משבר היחסים הבינלאומיים, שהגיע לשיאו בתקופה שאני מדבר עליה ומצא את ביטויו במאורעות של פראג[9] ובכל מה שבא בעקבותיו. בן לילה, אפשר לומר, נשתקעה הארץ הגדולה ההיא [ארה״ב] בפסיכוזה של מלחמה והחלה מלחמת עצבים מצד השלטון ותעמולת הבהלה והפחדה כלפי הארץ כולה, ששינתה מהקצה אל הקצה את כל האווירה המדינית והכשירה את הקרקע לשינויים מרחיקים לכת, לנסיגות או להתקפות בכל החזית המדינית שעמדה בה ממשלת ארה״ב. ובשבילי הקשר בין מאורעות פראג ובין הנסיגה מהחלטת הכ״ט בנובמבר זה קשר ישיר ובלתי אמצעי. אינני יודע אם כל הכוחות החותרים של מחלקת המדינה ושל השלטונות הצבאיים הגדולים ושל חברות הנפט היו מצליחים להבקיע את חומת הכ״ט בנובמבר אלמלא אֵיל הברזל הזה שניתן בידיהם על ידי הסובייטיזציה של צ׳כוסלובקיה.

כאשר התחלנו לגייס כוחות להתקפה שכנגד, נתקלנו על כל מדרך כף רגל בשַמות שעשה המפנה הזה בעמדות ההתנגדות שלנו. כמה אישים, שאחרת היו יוצאים בפומבי באופן הרבה יותר נמרץ, לא עשו זאת, וכמה פעולות שבמסיבות אחרות היו נעשות, לא נעשו מפני שאנשים אמרו:

״בימים כתיקונם שַאני, אבל עכשיו איננו יכולים להופיע כתוקעים סכין בגבה של ממשלה העומדת כטריז בפני השתלטות הבולשביזם בעולם ומגינה על העניינים העליונים ביותר של ארה״ב, במצב של רגישות ועצבנות גדולה של דעת הקהל שלנו לסכנה הסובייטית בעולם״.

אני פה לא נכנס בהערכות, אני קובע עובדות פסיכולוגיות ומדיניות, שלגמרי שינו את פני הדברים.

בכוח המפנה הזה יצאה אמריקה לביקורת כל העניין, לכינוס עצרת מחדש ולהבאת תוכנית הנאמנות בפָנֶיה. תוכנית הנאמנות נתקבלה מלכתחילה בקרירות רבה, בספקנות ובאי-אמון רב, אם כי היא חיבלה לא מעט בעמדותינו. כל אווירת העצרת הזאת הייתה שונה מהקצה אל הקצה מאווירת העצרת הקודמת -

אווירה לא של אמון, כי אם של התפכחות;

לא של ביטחון, כי אם של ספקנות;

לא של גיבוש כוחות, כי אם של התפוררות.

יש לזכור תמיד, כי כמה וכמה מדינות הצביעו בעד התוכנית הזאת [של כ״ט בנובמבר] בעיקר משום שמדינות אחרות הצביעו בעדה. כמה וכמה מדינות הצביעו בעד התוכנית הזאת לא מפני שהאמינו מלכתחילה באפשרות ביצועה של התוכנית, אלא מפני שלא ראו תוכנית אחרת במקומה, והברירה הייתה בידיהן לסייע למשהו שאולי יש בו משום פתרון, או למשוך את ידן לגמרי מהעניין ועל ידי כך להפקירו. והייתה שורה שלמה של הצעות, ובכל מקרה שהייתה איזו אפשרות למצוא איזה מוצא אחר - כפשׂע היה בינינו לבין כישלון. אזכיר את המעמד הקריטי מאין כמוהו בוועדה הפוליטית של העצרת הרגילה, כאשר קפצה פתאום הצעה ערבית למסור את כל העניין לבית הדין של האג. דבר זה נדחה ברוב של קול אחד, בעשרים ואחד נגד עשרים קול, מפני שכאשר רק ראו אפשרות לצאת בכבוד מן העניין, בלי להחליט ולדחות אותו, הרי רבים שאחר כך, בסופו של חשבון, הצביעו בעד תוכנית החלוקה, היו מוכנים לקבור אותה קבורה כזאת.

לאחר שנתגלו כל הקשיים והמכונה חדלה מלכת, יותר נכון, לא התחילה אפילו ללכת לגבי ביצועה [של תוכנית החלוקה] - צפו ועלו כל הספקות וההסתייגויות האלה, ואלה שקבעו את התמונה הכללית יותר מאשר הרצון ללכת הלאה.

אף על פי כן, נפגשה הצעת הנאמנות מלכתחילה באי-אמון רב. קודם כל, עצם העובדה של המפנה של ממשלת ארה״ב עוררה אי-אמון והורידה מאוד את קרנה של משלחת ארה״ב בתור גוף בעל סמכות ובתור ממשלת ארה״ב. אבל כמלומדי ניסיון, שהמבחן העיקרי של כל תוכנית הוא באפשרות הביצוע שלה - מייד עלתה השאלה הזאת: במה תבצע? מניין שהתוכנית הזאת תוצא לפועל לאחר שהתוכנית הקודמת לא יצאה לפועל? ומאחר שמשלחת ארה״ב לא הבהירה את דעתה בקשר לשאלה הזאת - הורגשה מייד הנביבות והתלישות של התוכנית הזאת בקרקע המציאות.

ואם אני אבוא, בקיצור נמרץ, לסכם את הפרשה כפי שהיא עומדת כיום, אומר: נעשו שלושה דברים שמחדש הרימו את קרן העניין שלנו בלייק סכסס והרימו את קרן תוכנית המדינה היהודית.

הדבר הראשון זהו הפלת תוכנית הנאמנות, מתוך ההתנגדות הנמרצת שלנו ומתוך אי-האמון שהיה, ושאנחנו חיזקנו אותו, לקו של ארה״ב.

והדבר השני, והוא העיקרי - הניצחונות הצבאיים בארץ. המפנה הגמור שחל במצב הצבאי בארץ. ואתם יודעים שכל דבר בהתרשמות, אחרית דרכו להיות מוגזם - כמו שחולשתנו הוגזמה לאין שיעור לעומת המצב האמיתי שהיה אז, כך הניצחון הוגזם בהרבה. אבל זה שינה את התמונה מן הקצה אל הקצה.

ושלישית, ההכרה שהצלחנו לנטוע בחוגי לייק סכסס - ולא אנחנו בלבד הצלחנו בדבר זה, אלא גם כמה וכמה תנאים מסייעים, והם בעיקר שניים:

הראשון, מוסדות האומות המאוחדות, זאת אומרת הוועדה, ועדת הביצוע[10] - משום-מה קוראים לה בארץ-ישראל ״ועדת ביצוע״, בוודאי איזה עיתונאי החליט לקרוא לה ״ועדת ביצוע״ - היא לא הייתה מעולם ועדת ביצוע ולא חשבה להיות ועדת ביצוע, אולי קראו לזה כך בארץ-ישראל מתוך רצון שזאת תהיה ועדת ביצוע, אולם אין כאן שום ״ביצוע״ - לא היה ולא נברא - והחלוץ של פקידוּת הוועדה הזאת בירושלים זה תנא דמסייע אחד.[11]

והשני, עד כמה שזה נראה משונה בעיניכם, משלחת הממלכה המאוחדת ממשלת המנדט, זאת אומרת אנגליה.[12]

בסיוע אלה השניים עלה בידנו לנטוע את ההכרה ברחבי לייק סכסס, שהמדינה היהודית קמה ועומדת, שזוהי מציאות חיה, שזה תהליך הנמצא במלוא מהלכו והתגשמותו הולכת ומואצת, ושאין כאן שאלה כבר רק למחוק החלטה אחת ולכתוב החלטה אחרת תחתיה, אלא יש שאלה כאן להיאבק עם יצור חי, לשחות נגד זרם החיים, לעקור משורש משהו שכבר צומח, ועל ידי כך - אפילו אפשר לומר - להחזיר את העצרת כמעט לנקודת המוצא ולהעמיד אותה בפני שאלה: לאן? לאחר שהדרך שניסו להוביל אליה נסתתמה בפניה, [בפני] התוכנית החדשה של נאמנות.

אף על פי כן, משלחת ארה״ב לא אמרה נואש, יותר נכון, ״הסטייט דפרטמנט״ לא אמר נואש, והחל בניסיון להגיע למטרתו בדרך אחרת, לא אומר בעקיפין, אולי יותר נכון - לעשות את דרכו קפנדריה, למצוא דרך יותר קצרה למטרה, על ידי שביתת נשק[13] לזמן קצר, וזה השלב האחרון של היאבקותנו שעמדנו בו בימים האחרונים ממש, ויש להניח שעדיין אנחנו עומדים בו.

ובכן, זה מחזיר אותי לנקודה שהתחלתי בה - מה שורש המפנה שחל במדיניות ארה״ב? שורש המפנה הוא בהתנגדות להקמת מדינה יהודית, מבחינת האינטרסים של אמריקה במזרח [התיכון], ומבחינת האינטרסים של אמריקה בעולם כפי שחוגים מסוימים במערכות שלטונות ארה״ב תופסים את האינטרסים האלה - תמיד צריך להוסיף את הסייג הזה, תמיד, כמו שאני מבין את זה: אם כן, פירוש הדבר לא להכניס גורם מגרה ומקומם לתוך השטח הזה, שהוא ערבי ברובו המכריע. אותה האוריינטציה שהייתה למיניסטריון החוץ הבריטי ולמיניסטריון המושבות הבריטי - שורשיה גם ב״סטייט דפרטמנט״. במידה שיש לאמריקה אינטרסים במזרח. אין שאלה של עיצוב בעתיד אלא קבלת המצב כמו שהוא. אם כן, למה להם העסק הזה - לעמוד כתומכים בעם היהודי נגד הערבים? כאן ענייני ההגנה, כאן ענייני נפט, כל הדברים האלה משתקפים עכשיו. זה במזרח.

בעולם כיצד? כלפי רוסיה. אם צריך לגבש חזית או לעצב חזית, הרי מוטב שהחזית הזאת תהיה אחידה עד כמה שאפשר ולא מסוכסכת מבפנים. אין זה נוגע דווקא ליהודים. אילו צריך היה להקים רפובליקה ארמנית, הייתה העמדה אותה העמדה. על אחת כמה וכמה כשרוסיה תומכת בה, וכאשר זה פירושו מדינה עצמאית, פשוטו כמשמעו, ועצמאות של יהודים זאת אומרת אנשים שמוחם בקודקודם, ובכלל סומכים על עצמם בהכרה ובמחשבה, ושל יצירת גורם שאין כלל לשער מראש לאן פניו תהיינה מועדות, והוא מתחיל את הקריירה שלו מתוך יחסי ידידות עם בריה״מ. ובכן, דבר שהוא בבחינת יסוד שאין לו שיעור לעתיד לבוא. ולכן נאמנות, מפני שזה מוציא את רוסיה, זה מוציא עצמאות יהודית, אבל נאמנות עם תוכן מסוים, זאת אומרת הרקה, זאת לא הרקה מכלי לכלי, זאת הרקה מ״הספר הלבן״ לכלי חדש, לא הרקת המנדט לכלי חדש. זו נאמנות שהיא מנדט מינוס ציונות - אשתמש בנוסחה אלגבראית כזאת. אבל כשחזרו על עניין שביתת הנשק, שוב חזרו לאותה נקודת המוצא.

ובכן, מה פירושה של שביתת נשק? כשהאמריקנים אומרים ״שביתת נשק״ צריך לשים בזה מרכאות כפולות כמו בוועדת הביצוע - אין פירושה הפסקת הפעולות הצבאיות; פירושו של דבר זה הסדר מדיני, והסדר מדיני זה - אבן הפינה שלו זו דחיית העצמאות, זו דחיית הקמת המדינה היהודית.

מהי ההנמקה? ההנמקה היא שאם לא ייעשה דבר זה, הרי ב-15 במאי תוכרז המדינה היהודית, ובו בזמן תוכרז מדינה ערבית. לא חשוב שהמדינה היהודית היא בחלק מארץ-ישראל והמדינה הערבית תוכרז בכל הארץ. לא חשוב שהמדינה היהודית קום תקום והמדינה הערבית לא תקום. העיקר שייווצרו בארץ-ישראל שני מרכזים התובעים לעצמם מעמד וסמכות של מדינה עצמאית, ונפתח על ידי כך פתח להיות מרכזים אלה מוכרים על ידי גורמי חוץ, וחזקה על המדינה היהודית שהיא תשיג הכרה של קבוצה מסוימת [מדינות הגוש הסובייטי] בתוספת עוד מדינות, וחזקה על המדינה הערבית שהיא תשיג הכרת מדינות, מדינות מוסלמיות, אסייתיות. ומכיוון ששתי המדינות האלה הן בקשרי מלחמה, הרי המכירים בכל אחת ואחת הופכים לבעלי ברית של הכוח הלוחם, שחייב להושיט לו עזרה במלחמה, ומכיוון שיש כאן יחסים בין מדינות עצמאיות, הרי כל העניין הזה חורג ממסגרת האומות המאוחדות, ושוב אין לאמריקה שליטה עליו, והולכת ונוצרת רקמה של יחסים תקינים בין מדינות עצמאיות, שאין כל פיקוח על כך למוסדות האומות המאוחדות. ומכיוון שיש כאן מלחמה, הרי פירוש הדבר שהיקף המלחמה מתרחב, ומדינה אחרי מדינה, קרובה ורחוקה מארץ-ישראל, נגרפת לתוך המערבולת הזאת, והרי יש לך התחלה של מלחמת עולם שלישית, על כל פנים, יש לך סכסוך בינלאומי ממדרגה ראשונה, שמי יודע מה יהיה בתוצאותיו.

הדבר הזה מנוי וגמור אצל ממשלת ארה״ב למנוע ויהי מה. הדבר הזה הוא בנפשה. היא מוכרחה להביא לידי הפסקת המלחמה בארץ, מפני שמי יודע [מה יהיה] אם זה לא ייפסק, ואין דרך להפסיק אותה אלא על ידי דרך של הכרעה מדינית. אם אומנם יש כבר שלטון חדש בארץ, נקבל אותו כגזירה שאין לשנות אותה, אבל נקציב לו גבולות: במקום שהוא ישנו - יישאר, אל יתרחב, אל יכריז על עצמו כמדינה עצמאית. מתוך כך התפתחה התוכנית של שביתת נשק האמריקנית שהיא, כמו שאמרתי, הסדר מדיני מושתת על ההנחה שיש על כן הסדר של שני הצדדים, הערבים והיהודים, מומתק בהיותו מוגש לא בצורת נאמנות, [אלא] על ידי הציון שזה דבר מוסכם ולא דבר כפוי. לא הרי זה כהרי נאמנות - נאמנות זה דבר כפוי על ידי האומות המאוחדות. [הסדר] זה מותנה בהסכמתנו, אבל מחוזק על ידי תיאור הסיכויים שנשקפים לנו במקרה שאנחנו נהיה סרבנים. ובכן, לסרב לדבר זה פירושו מלחמה.

אם כן, קודם כל יש סיכון בעצם המלחמה הזאת. מי יודע מה יקרה? כיום ידנו על העליונה, מי יודע איך ייפול הדבר מחר? אם תהיה פלישה - לא תהיה כל עזרה נגד הפלישה, משום שהייתה הצעה של שביתת נשק ואנחנו לא קיבלנו את ההצעה הזאת. אם תהיה מלחמה, ספק אם יותן לנו לממן את המלחמה הזאת בדולרים אמריקנים. איזה עניין יש לאמריקה לתת דולרים שלה למימון מלחמה שהיא רואה אותה כאסון וכמנוגדת לאינטרסים שלה? אי-אפשר לעשות את המלחמה בלי נפט, וגם בנקודה זאת יש לאמריקה מה לומר. אומנם יכולים גם הערבים לסרב, אבל יש בכל זאת הבדל בין הערבים ליהודים. לערבים אין בני תערובות כה רגישים בארה״ב, ליהודים יש חמישה מיליון. כיום יש חזית יהודית מאוחדת. יש איזה גוף קטן, יוצא דופן, בטל בשישים, שלסינג רוזנוולד[14] עומד בראשו. אין איש שואל לו. אבל יהדות אמריקה, מורגנטאו,[15] להמן,[16] פרוסקאואר[17] - נראה מה הם יאמרו במצב כזה, כשזה עומד בניגוד לאינטרס המדיני של ארה״ב. ובכן, שאלה גדולה הייתה אם זו היא כבר באופן סופי מדיניות ארה״ב. אין ספק שזאת הייתה מדיניות שתומך בה החוג השליט. אף על פי כן, יש שאלה אם שלטונו בלתי מוגבל או הוא מוגבל, השאלה אם כל אלה קיבלו את התורה הזאת כתורה של משה מסיני ואין מערערים עליה.

אינני יכול לסקור לפניכם את הפיתולים והעיקולים שעברנו בדרך הזאת, בכל הפרשה הזאת, ואת הדיונים מאחורי הקלעים, ההצעות השונות שהוצעו לנו, והשידולים, הפיתויים והאיומים. אנחנו נוכחנו לדעת שלא נוכל ללכת בדרך הזאת איתם. כפי שנאמר בשיחה אחת אחרונה לאיש[18] שנשאל שאלה אחת ברורה ונוקבת: אנה פני מדיניות ארה״ב מועדות לגבי דידנו? אם יש רצון שתקום מדינה יהודית, והשאלה היא רק להתגבר על איזה קשיים ארעיים, לסלק איזה מכשולים מהדרך, אז אפשר גם להתחשב ברצונה של מעצמה כמו מעצמת ארה״ב, או שאין כל ביטחון ואין כל ערובה לכך, ולהיפך, יש חשש רציני מאוד שאין זה אלא שלב לקראת הצמתתו הגמורה של חלום המדינה היהודית. ואז אין ברירה! וכמו שנאמר בשיחה הזאת: ״אין קונים ידידות במחיר התאבדות״.[19]

ויש דעה מאוד שקולה, מאוד מבוססת, בחוגי הידידים שלנו השונים, שאין הדבר הזה מושרש במידה כזאת. אם הקבוצה הזאת תשיג את מבוקשה על ידי זה שהיא תביא אותנו לידי נסיגה והירתעות - ודאי שרבים ישמחו. אם היא לא תשיגה - שוב תבוא הסתגלות למצב שייווצר ויהיה שידוד מערכות חדש.

ברור, שהשאלה מה [יהיה] במקרה פלישה, הייתה שאלה חמורה מאוד. היו חברים[20] בניו-יורק שאמרו: בשאלה הזאת אנחנו לא נוגעים. שיקול הדעת מגיע עד כאן. את זה צריך להשאיר לאנשי ארץ-ישראל. אני לא הייתי במצב נוח כזה, מפני שחשבתי את עצמי חלק מארץ-ישראל, אם כי לקיתי בחוסר מגע מספיק - המרחק עשה בזה שמות - וגם אי-סדירות הקשר הפריע בהרבה, גם לטובה וגם לרעה. לא שלטתי בכל העובדות, במידה שיש רצון ויש הרגל לשלוט בהן.

אני צריך לומר, ששלושה דברים נצטרפו אצלי לחשבון, שקבעו בימים האחרונים בלייק סכסס את עמדתי, שהסיכון בדחיית ההכרזה על המדינה היהודית או על הממשלה[21] - אינני נכנס כרגע בדקדוקי נוסחאות - הוא חמור מהסיכון הכרוך בצעד זה.

אם כן, קודם כל, ההתרשמות שהייתה לי שם מעוצם המכה שהוכה העולם הערבי. ואומנם לא נוסף לי שום דבר בימים האחרונים לגבי העובדות הצבאיות הישירות שחלו בארץ, אבל הגל השני של הרשמים כבר בא דרך צינורות ערביים, והראה תמונה של אובדן עצה, כמעט של אוזלת יד, של מבוכה רבה ושל קשיים כספיים וטכניים חמורים מאוד, על ידי המנוסה הערבית ההמונית ועל ידי כל הגורמים המלווים האחרים. מתוך כך - אולי קצת אשליה אבל זה היה הרושם שם - שעניין הפלישה הוא הרבה יותר רחוק מבחינת האפשרות, מבחינת הממדים ומבחינת הסכנה, ממה שחשדנו קודם. זה היה הרושם שם. הרושם פה הוא לגמרי אחר.

לעומת זה, מאוד החמיר בעיני, במידה שנמשכו השיחות, הכיוון שהולכת בו מדיניות ארה״ב לגבי הנקודה העיקרית של המדינה היהודית, ומה תהיינה התוצאות אם אנחנו לא נוותר לגבי המועד [של הכרזת המדינה] ונפקיר את עצמנו בהרבה לזרועותינו וננתק את עצמנו במו ידינו מהבסיס של החלטת כ״ט בנובמבר.[22]

אני רוצה להוסיף כאן קצת הסברה לעניין הצעת עשרה ימים, שוודאי נתפרסמה בארץ במידה מספקת.[23] ובכן, אני כל הזמן חשבתי שהתכסיס שלנו צריך להיות לא לומר: ״לא״ לאיזה דבר שאמריקה מציעה, כשאפשר להימנע מזה. אם אנחנו צריכים לומר ״לא״, חשבתי, מותר לומר ״כן, נברר״, אבל אחרי זה נאמר: ״ביררנו ומתברר שאי-אפשר״, מאשר לומר ״לא״ למפרע. על כן, כשבאה ההצעה הזאת של הפסקה לעשרה ימים לשם הפוגה של עשרה ימים, לשם משא ומתן של עשרה ימים בארץ-ישראל, כדי לברר אם אפשרי הסכם יהודי-ערבי על יסוד שביתת נשק, אמרתי:

״אין זה מענייננו להיות הראשונים לאמור ׳לא׳ להצעה הזאת, אלא אנחנו צריכים לומר: ׳אנחנו מסכימים לבירור׳״.

באופן יותר פשוט, ההצעה הייתה כזאת, שאנחנו נסכים להפוגה של עשרה ימים. לזה הייתה התשובה:

״מסכימים בהחלט. משא ומתן לעשרה ימים על אפשרות של שביתת נשק בהחלט״.

אני מתחיל מהחיוב, [אבל] לטוס באווירון של הנשיא ב״פרה הקדושה״ יחד עם הערבים - לא, [זו] הצעה אווילית, תיאטרליות נבובה.

״אם אתם רוצים לעזור למישהו מאיתנו לטוס לארץ, בבקשה. אתם רוצים לשלוח איזה אמריקנים לארץ-ישראל למשא ומתן - זה עניין שלכם. הארכת המנדט לעשרה ימים נוספים - בשום אופן לא! אף לא ליום אחד, לשעה אחת!״

זאת אומרת, אם אנחנו מתחילים את העסק הזה [הפוגה] ב-3 ,2 ,1 במאי וזה צריך להימשך עשרה ימים, אם עד ה-12, 13, 14, 15 במאי מתברר שלא יצא מזה שום דבר, הרי ב-15 במאי אנחנו פועלים ושום עיכוב לא חל. מסכימים לזה? מסכימים, לא - לא! זה בבחינת ״ייהרג ובל יעבור!״ אין שום דבר מעכב ב-15 במאי את הפעולה לפי התוכנית, אלא אם כן אנחנו מרצוננו נסכים לאיזה דבר, אבל בזה אנחנו חופשיים, אבל לא שאנחנו מסכימים למפרע שאם משהו לא יצא, הרי אנחנו מסכימים למפרע שתהיה דחייה. לא תהיה דחייה.

הדעה הזאת נתקבלה, ולמעשה ניתנה תשובה שלילית להצעה [האמריקנית] בכללותה. עכשיו זה לא מעלה ולא מוריד, מפני שהשאלה הזאת ירדה מהפרק, מפני שעברו [עשרת] הימים האלה, ואנחנו עומדים עכשיו לפני הצעה לגופו של עניין - דחייה או אי דחייה [של הכרזת המדינה] - ועל השאלה הזאת יושבת מינהלת העם והיא ודאי תקבל החלטה הערב או מחר בבוקר בשאלה הזאת, ואין לי כל ספק שההחלטה תהיה חיובית. אינני יכול לומר בדיוק מה תהיה צורתה.

אני רוצה להוסיף, כי מסביב לעניין הזה ישנה מתיחות עצומה בעולם. יש, קודם כל, מתיחות שאין כלל לשער בעולם היהודי, בארה״ב, באמריקה הלטינית, בכל התחנות שעברתי, בצרפת, באיטליה, ביוון - קהילה קטנה ונידחת עכשיו[24] - בכל מקום. ישנה מתיחות גם בעולם הבלתי יהודי, בעיתונות על כל פנים, לגבי התאריך הזה.

העצרת, או הוועדה המדינית שלה, בינתיים אינה עושה שום דבר - טוחנת קמח. ובכן, יש לי רושם ברור, כי נטיית רבים בעצרת היא לסחוב את העניין עד החמישה-עשר במאי ולראות מה יקרה בארץ, ולזה להסתגל. אני בטוח, לעומת זה, כי הקבוצה של ה״סטייט דפרטמנט״ אינה מניחה את הנשק עוד, ומי יודע עוד באיזה הפתעה הם יכולים לקפוץ ברגע האחרון, והם יכולים לנסות לאנוס את העצרת לקבל איזו החלטה נמהרת ברגע האחרון, לנסות להעמיד אותנו בפני עובדה. אני אומר את זה כדי לא להיות מופתעים בפני פורענות שיכולה לקפוץ עלינו. כמעט שאין לי ביטחון לכך, מפני שהשעות ספורות. [עצרת או״ם] זו בכלל מכונה כל כך מסורבלת. בכלל, המראה הזה של הבמה הבינלאומית - זו אנרכיה. אין כל הגבלה ברשות הדיבור, כל תיקון לסדר היום יכול לקחת שעות. האיטיות, הסִרבולת הזאת, זה דבר מה איום, וזה פועל עכשיו לטובתנו.

מה יהיה למחרת ההכרזה - מי נביא ויגיד? ברור שתהיינה צרות צרורות ונצטרך לעמוד בצרות האלה. ברור שיהיה מי שיאמר בוושינגטון: ״הזהרתי אתכם!״ המילים האחרונות ששמעתי כמעט מפי הגבורה [מזכיר המדינה מרשל], לא מפי בעל ה״פרה הקדושה״ [הנשיא], היו:

״אתם עכשיו חזקים, אולם היזהרו מלסמוך על הניצחונות הראשונים. אני בעצמי איש צבא. אני מזהיר אותך מלהקשיב יותר מדי לעצת שרי הצבא שלך. תשקלו היטב. הנימוקים שלכם הם נימוקים שקולים מאוד, אני מבין אתכם היטב למה אתם חוששים ומדוע אינכם נוטים לקבל את הדרך שאנחנו מציעים, אבל אתם לוקחים על עצמכם אחריות חמורה מאוד. המלחמה שלכם רק התחילה, מי יודע מה יהיה בסופה? תשקלו היטב את העניין״.[25]

מתוך כך משתמע: ״אם תהיינה צרות, הרי אל תבוא לדרוש עזרה מאיתנו, מפני שהזהרנו אתכם״.

מפני זה לאו דווקא משתמע, שאם לא אז אנחנו ננגושׂ, או אנחנו נילחם, או נתנקם. לאו דווקא. זה ייתכן גם כן. אבל כנגד זה יש דעת קהל,

כנגד זה יש שנת בחירות [לנשיאות ארה״ב],

כנגד זה יש הבאשת ריחה של קבוצת בעלי כל המפנה הזה, שכבר הנחילה מפלה מוסרית לאמריקה בעצרת על ידי זה שלא נתקבל עניין הנאמנות, ושיכולה להביא מפלה שנייה, אם אנחנו נאחז בעניין שלנו ולא ניבָהל.

כך, שהחזות שאנחנו עומדים בפניה היא חזות קשה מאוד, חמורה מאוד, אבל כנראה שאין לנו ברירה, ואנחנו מוכרחים ללכת קדימה.[26]

 

הערות: