58

ישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, תל-אביב[1]

25/2/1942

נוכח טביעת ״סטרומה״

מ. שרתוק: סוכנות וישי מסרה היום, כי האונייה ״סטרומה״ עלתה על מוקש בבוספור וטבעה על כל אנשיה. ידיעה מלונדון אומרת, כי משערים שלא ניצל איש. הממשלה טלגרפה לקושטא לשאול על המצב. גם אנו טלגרפנו לבא-כוחנו בקושטא.

נכונות הידיעה תלויה במקור - סוכנות וישי. לפני ימים אחדים הייתה שמועה כאילו האונייה הפליגה. ביקשנו את הממשלה לשאול אם אומנם הפליגה, והיא קיבלה תשובה שלא כן הדבר. על כן, לאחר שפעם אחת הייתה שמועה שלא התאמתה, וישנה שמועה גם פעם שנייה - יש מקום לספק. דעתי היא שכרגע אין שאלה של תגובה מיידית, אלא יש שאלה של הכנת תגובה במקרה שהידיעה תתאשר.

אני רוצה להוסיף, כי רוקח[2] דיבר איתי טלפונית ואמר, שדורשים מהעירייה להכריז על סגירת בתי השעשועים כבר הערב. הוא שאל אם צריך לעשות זאת הערב. אני אומר: כל זמן שלא ידוע שאיש מת, אף על פי שיש ודאות של תשעים וחמישה אחוז - אין מספידים. זה מצב מתיחות שיכול להימשך זמן ידוע. רוקח דאג בוודאי לכך, שתל-אביב לא תהיה רבולוציונית מדי. ברור שהערב לא תהיה שום פעולה ארצית, ודעתנו היא שאפשר יהיה לעשות משהו רק מחר, אם יתקבל אישור לידיעה.

כמה מחברי הוה״פ, שהתבטאו בעקבת דברי מ"ש, הציעו להכריז על שביתה כללית, עצר כללי ביישוב, סגירת בתי השעשועים וקיום עצרות והפגנות מחאה.

מ. שרתוק:

א) החברים בוודאי לא יחשדו בי, שאני בעד דרך של הפגנות ציבוריות - אני בעד דרך של משא-ומתן ושיחות וכתיבת מכתבים. אבל אלה הכותבים מכתבים ומנהלים שיחות צריכים לדאוג לשני דברים:

קודם כל, להשיג דבר-מה,

ושנית, לא להתבדות גם במקרה שאין משיגים.

כשהייתי בלונדון אחרי הוויכוח על חוק הקרקע[3] והגיעו ידיעות, אומנם צנומות ומקוטעות, על דבר הפגנות בארץ-ישראל, היה לי סיפוק אישי שלא התבדיתי. כי לולא היו אז הפגנות היה יוצא, שאני התבדיתי לאחר שטענתי, שחוק זה יסעיר את נפש היישוב. לכן ברור לי, שמוכרחה להיות תגובה ציבורית.

ב) לא נכון, שהממשלה אינה יודעת כי ישנה התרגשות רבה בציבור. כן לא נכון, שאם תגובת הציבור תשתתק עד שהידיעה על האסון תתאמת ותפרוץ אחר-כך - תחשוב הממשלה, שאקט פוליטי זה של הודעת וישי יעבור ללא תוצאות. לאחר שנודע לי על ההפגנה של ועידת הפועלות[4] התקשרתי טלפונית עם הממשלה והודעתי, שכפי שאני שומע שוררת בתל-אביב התרגשות רבה. ענו לי: כן, אנחנו יודעים את הדבר הזה, והוסיפו שמזכירו של ה' רמז כבר התקשר איתם בטלפון והם ביקשו ממנו למסור לה' רמז, שהממשלה אינה סומכת על הידיעה, שהיא אחזה באמצעים לברר את אמיתותה ומבקשת אותו להרגיע את הרוחות עד שהדבר יתברר. כך שאין להניח שבממשלה חושבים שאנחנו אדישים. לא כזה הוא המצב.

ג) עניין הפסקת השעשועים. זו כבר עובדה והיא ביטוי לחרדה שישנה בציבור. יחד עם זה, כיוון שאין ספק שהתשובה תגיע אלינו - אם לא הערב אז במשך הלילה או מחר בבוקר - צריך גם לדאוג שלא יתקבל רושם הפוך, כאילו מנצלים אסון כזה לשם תגובה, אשר בלעדיו לא הייתה. דברי טבנקין[5] נכונים מאוד.[6] על כל הפרשה הזאת צריכה הייתה להיות תגובה עוד מקודם. אני כתבתי לפני ימים אחדים את המכתב השלישי [למזכיר הראשי] בעניין זה וחששתי שמא אני מגזים כאשר אמרתי: לא להכניס את האנשים האלה לארץ-ישראל פירוש הדבר לדון אותם למוות בטוח - אם על-ידי טביעה, אם על-ידי מחלות ואם על-ידי הסגרה לידי האויב. אם כן, אפשר היה כבר אז לעשות את הפעולה - ובכל זאת התאפקנו. אני חושב, שההתאפקות צריכה להיות עד אשר נדע דבר ברור מה קרה, ולא נעשה רושם כאילו אנחנו מנצלים שמועה רעה לשם איזו הפגנה. במערכה זו על עלייה, שאנחנו מנהלים עם הממשלה, חוששני שזה עלול להחליש את עמדתנו.

ד) בנוגע להיקף התגובה - אינני יודע מה תעשה ההסתדרות, אם אי-אפשר יהיה לעשות פעולה כללית. אבל למפרע לקפח אפשרות של פעולה כללית על-ידי זה שההסתדרות תחליט על פעולה נפרדת - דבר שהוא ממילא מקומם חוגים אחרים מלהצטרף ויכול לקומם אותם באופן מאורגן מלהצטרף - נדמה לי, שתהיה זו שגיאה. הייתי מציע פעולה בוועד הלאומי לשם החלטה על שביתה ברגע שהידיעה תתאשר.

החלטות:

כהבעת אבל וכמחאה על סירובה של הממשלה להרשות את עלייתם של מעפילי ״סטרומה״ על-ידי מתן סרטיפיקטים ממכסת העלייה האחרונה, שהייתה דרך יחידה להצלתם, מחליט הוועד הפועל של ההסתדרות:

א) לקיים ב-26 לפברואר, משעה 11 לפני הצהריים עד 12 בלילה, בכל הארץ, שביתה כללית מלאה מעבודה ומלאכה מחוץ לעבודה במחנות הצבא, שירותי הבריאות, המאור, הרכבת והמים.

ב) להציע להנהלת הוועד הלאומי להכריז על עוצר פנימי בכל היישוב לאותו יום.

ג) אם המוסדות הלאומיים לא יקבלו את ההצעה, יגשימו הפועלים את השביתה והעוצר ויימנעו מהפגנות רחוב.

הערות: