55

דברים בוועידת הפועלות ה-5 של ההסתדרות הכללית[1]

23/2/1942

גיוס האישה

 

 

משה שרתוק: תפקידי בוועידה הזאת היה הרבה יותר לרצון לי, לו יכולתי להסתפק בהסברת נקודות סתומות שבפרשה זו של גיוס האישה מהבחינה המעשית, ובמסירת ידיעות שהיו אולי מסייעות לסילוק כמה אי-הבנות שנשתרבבו לתוך הפרשה הזאת. לדאבוני הרב איני יכול להרשות לעצמי את הקלות והפשטות הזאת, כי עובדה היא שהעניין אשר הוועידה ניגשה לדון עליו שנוי אצלנו במחלוקת, ולא רק שאני רואה את עצמי מחויב להיכנס למחלוקת הזאת, אני רואה את עצמי גם זכאי להיכנס לתוכה, מפני שהעניין העומד על הפרק אינו עניינה של האישה בלבד, אלא עניין כולנו.

בעצם, יש כאן שני ויכוחים שנשתלבו ונסתבכו יחד, ושניהם כאחד הם נחלת כולנו:

האחד הוא הוויכוח על הגיוס,

האחר - על האישה.

שאלת הגיוס ודאי שכולנו שותפים לבירורה, אבל גם שאלת האישה - מקום האישה בחברה האנושית, מקום האישה בחברתנו, מקומה בחברה האנושית הלוחמת, מקומה בעמנו הלוחם - אינה שאלת האישה בלבד. זוהי שאלת הכלל כולו.

כמו בשאלות חיים רבות אחרות, אולי כמו בכל שאלות החיים, העניין מתברר לא ערב ההגשמה, כי אם תוך כדי תהליך ההגשמה. אנו יושבים כאן באולם הזה ועל הבמה הזאת נמצאות איתנו חמש-עשרה חברות שכבר ״עברו את הירדן״. זהו רק רבע מהנשים שנחלצו להגשים את מפעל ההתנדבות הזאת של האישה. וטוב שהן נמצאות כאן ושהן יושבות כאן יחד, ובמדיהן, להזכיר אותנו כי הוויכוח שאנו מנהלים אינו ויכוח עיוני אלא מעשי מאוד; וגם להזכיר שהעניין כבר התחיל והוא הולך ומתגשם. והשאלה אינה אם הוא יתגשם, אלא איך הוא יתגשם - באיזה ממדים, בהשתתפות מי ומי, ומה תהיה דמותו כתוצאה של השתתפות או אי-השתתפות התנועה שלנו.

לא יכול היה להיות בירור עיוני ערטילאי בחלל עולם, שמעליו תלוי סימן שאלה: היהיה או לא יהיה גיוס האישה? בחלל עולם כזה לא יכול היה כלל להתקשר בירור עיוני בר-הכרעה בתוכנו. כך היה הדבר גם לגבי גיוס הגבר. ההודעה הראשונה של תנועתנו הציונית באוזני הממשלה הבריטית על נכונותנו להתגייס, על מנת לתפוס את מקומנו ולקחת את חלקנו במלחמה הזאת של העם היהודי בתוך מלחמת-העולם, הודעה זו נמסרה לפני בירור ולא לאחר בירור. זוהי עובדה היסטורית.[2] הודעות אלה נמסרו לפני בירור לא משום שהיה כאן רצון מצד מישהו ליצור עובדה מוגמרת, לחרוץ גורל, אלא מפני שהן נבעו מתוך הכרה ברורה ועמוקה, כי המלחמה הזאת היא מלחמת העם היהודי, כי קיים העם היהודי שמוכרח לתבוע את זכות השתתפותו במלחמה הזאת, ויש סמכות בשם העם הזה למסור הודעות כאלה. לו הייתה החברה שלנו אחרת מאשר היא, לו הייתה האישה שבתוכה נדונה לחיים שמאחורי הפרגוד והצעיף, כי אז ודאי לא הייתה מתעוררת שאלת גיוסה. אבל כיוון שהחברה שלנו היא כמו שהיא, טבעי היה הדבר שההודעה הראשונה בדבר תביעת האישה להתגייס ונכונותה להתגייס, תימסר כמושכל ראשון בלי שתהיה זקוקה לבירור מוקדם.[3] לא יכול היה להיות בירור לעצם השאלה. מקום האישה בעלייה, בהתיישבות, במשק, בחיי תרבות וחברה, מקומה בהגנה, חרצו למפרע את גורל השאלה הזאת.

ועובדה היא, כי משבאה לראשונה מועצת ארגוני הנשים בארץ - אשר מועצת הפועלות נוטלת בה חלק מכובד מאוד - בדרישה זו אל המוסדות שלנו להתייצב בראש המערכה הזאת כלפי הממשלה והצבא, לא רק שבקרב שלטונות הצבא הייתה שלילה גמורה לגבי הרעיון הזה, אלא גם בקרב המוסדות שלנו - ואין אני רוצה להוציא את עצמי מן הכלל. שררה ספקנות רבה - אם ננקוט ביטוי רך מאוד - אם בכלל עשוי הדבר הזה ביום מן הימים, במלחמה הזאת, בפינה זו של עולמנו, בתוך המזרח, להיהפך לשאלה מעשית.

אבל מה שלא עשה השכל עשה הזמן, עשתה השתלשלות המלחמה. הוכח שוב, כי סדנא דארעא חד הוא. בתוך המלחמה המתחוללת במאה ה-20, לאחר שהאישה כבשה לה את אשר כבשה, לאחר שבראש המלחמה הזאת צועדות מדינות כאנגליה, כרוסיה - במידה שישנם ביישובנו תאים של חברה אנושית המשתווים עם חברות נאורות לגבי מעמד האישה, תופנה התביעה גם אל האישה שבתוכנו - גם לה תינתן האפשרות להתנדב לשירות הצבא.

והעניין אינו רק עניין של זכות, אלא של צורך ממשי. לולא תבעה האישה העברייה בארץ-ישראל לקבוע את מקומה בחזית המלחמה בארץ ובסביבתה, לא היה עולה על דעת שום שלטון מן השלטונות הצבאיים לטפל בשאלת גיוס נשים בארץ-ישראל או במזרח התיכון. אבל גם לאחר שקמה התביעה הזאת, אילו אחר היה המצב במלחמה, ביבשות ובייחוד בימים, לולא הייתה הארץ מוקפת טבעת אש, לולא כה קשה היה להבקיע את טבעת האש הזאת ולהחיש הנה תגבורת, לולא כזה היה המצב בעולם שכל חייל, כל איש, כל יחידה אנושית במלחמה הזאת, היו כה יקרים, כי אז כל התביעה הזאת וההכרזה על זכות ועל קיפוח ועלבון, הכרוכים באי-השתתפותה של האישה, לא היו מועילות לה לכבוש את מקומה. אבל באו כל הדברים האלה וסייעו, והצורך וההזדקקות לנו הם מקור הכוח.

אם יש לנו הרגשה של איזה כוח שהוא כאן בארץ, אם נכון הדבר שאנו משמשים הגרעין היחיד של כוח מגובש שיש לעם העברי בעולם כולו - עם כל קוטן הגרעין הזה - הרי זה משום שאנחנו קיימים כאן בארץ כחטיבה אנושית לא קטנה, לא חלשה, אינטנסיבית מאוד, בעלת עוצמה ויכולת גנוזה, שעוד רחוקה מאוד מלהתגלות בכל כוחה. והעובדה שדורשים מאיתנו ותובעים מאיתנו כוחות, שקוראים אותנו לגיוס, פירושה שמודים ומכירים בכוחנו, ואל תהא ההכרה הזאת קלה בעינינו.

הוא הדין לגבי הגברים והוא הדין לגבי הנשים. אבל כשבא צורך לעולם אין הוא בא ערטילאי, אלא כדבר מסוים, שלפעמים הוא מוגבל מאוד, לפעמים עד כדי הגבלה אכזרית. כאשר יש צורך בחיילים אין צורך בחיילים סתם, אלא בחיילים למטרות מסוימות. כאשר יש צורך בנשים לגיוס, אין צורך בנשים סתם, אלא בנשים לצרכים ולתפקידים מסוימים. השוויון של האישה עם הגבר נתון בעצם ההתגייסות, בעצם הקמת כוח צבאי של נשים. שוויון זה אינו נתון במידה רבה - אינו יכול להיות נתון, וגם במידה שהוא יכול להיות נתון אין הוא נתון עדיין במעשה - בשוויון התפקידים הצבאיים שממלאים הגברים והנשים. יש כאן אולי עדיין שטח רחב למלחמה, לכיבוש, לא רק לאישה שלנו, אלא לאישה בעולם, על כל פנים, לנשים בארצות הדמוקרטיה המערבית. אבל, לעת עתה, התפקידים המוקצים לאישה הם תפקידי עזר.

אינני יודע אם הדבר הזה לא היה ברור לאותן החברות אשר הרימו לראשונה את התביעה הזאת. אני זוכר היטב איך פנתה אלי קבוצת חברות זמן רב לפני שגיוס הנשים היה לעובדה. אינני מדבר על מנהיגות, נציגות, עסקניות, אלא על חברות מהשורה, חברות נאמנות של תנועתנו, והן הודיעו לי שניגשו להקים קבוצה יוזמת של מתנדבות, והן מניחות שאולי עצם קיומה של קבוצה יוזמת כזאת יחיש את העניין ויביאהו להגשמה מהירה יותר. הן הודיעו שהן מבינות היטב, כי ודאי יעסיקו אותן בתפקידים שחורים ואפורים, בתפקידי שירות, אלא שהן מוכנות לתפקידים האלה, כי כל תפקיד במלחמה הזאת חשוב, כל קורבן יירצה.

גם לגבי גיוס הגברים הלכנו בדרך הזאת, וכאשר הייתה תקופה שבה אפשרות הגיוס היחידה כמעט בשביל החברים הייתה להתגייס לחַפָּרוּת, שגם הוא תפקיד עזר, אמרנו: לא ייתכן שנחכה ולא נשתתף במלחמה הזאת, בייחוד כאשר קרבה כל כך לשערי ארצנו. וטובי חברינו, והמון לא קטן של אנשי היישוב, התגייסו לתפקיד העזר הזה, באשר זה היה הדבר הנחוץ באותו רגע והדבר שהיה אפשרי באותו רגע. הדברים, לכאורה, פשוטים ואלמנטריים. אף על פי כן, שנויה השאלה במחלוקת ויש ויכוח בתנועתנו, גם בין הנשים וגם בין הגברים, על הגיוס. איני יודע אם יש מוסד שניצל מן המחלוקת הזאת ומן הוויכוח הפנימי הזה. איני יודע אם יש מוסד שניקה מן המחלוקת הזאת ומן הוויכוח הפנימי הזה. אינני יודע אם נוכל לחזור על כל הוויכוח בשאלת הגיוס. הוא משתלט גם בוויכוח על גיוס הנשים, וכל אותם המניעות והמעצורים הפנימיים - בגלל אי-הכרת מקומנו כעם במלחמה הזאת - כל הדברים האלה, אשר אולי היה משקלם מכריע והיו צריכים בעצם למנוע את כל גיוסנו - הם ביודעים ובלא-יודעים צפים על שטח ההכרה ופועלים מתחת לסף ההכרה בדיון על גיוס האישה. התשובה על כל הקושיות, הספקות והקובלנות האלה היא אותה התשובה:

ראשית, יש דבר-מה המכריע נגד כל אלה בחזית הזאת. זו אינה החזית היחידה שלנו. אנו עומדים בכמה חזיתות. החזיתות אינן נפרדות. הכלים שלובים, הכל מצטרף לחשבון אחד. וכל אותם הקיפוחים והעלבונות, כל אותה החולשה הממארת שלנו,[4] שאנחנו נפרעים בעדה באכזריות כזאת, היא אינה משקל שכנגד הגיוס. היא משקל הכרעה למען הגיוס. אין אנו באים ועושים כאן טובה למישהו זולתנו, אשר כדי לעשותה עלינו להתגבר על כל מיני מעצורים פנימיים הנובעים מתוך הרגשת המרירות. אלא הדבר הזה דרוש - קודם כל ובאחרית הכל - לנו. בדרך הזאת אנחנו כובשים לנו את מקומנו, אנחנו בונים את כוחנו, אנחנו מכריזים על קיומנו כעם על אפם וחמתם של האחרים. החרמה היא בריחה מן המערכה. רק על-ידי המערכה אפשר לכבוש משהו, אם בכלל ניתן הדבר בידינו לכבוש. אבל, עובדה היא שהוויכוח ישנו.

והמקור השני של הוויכוח - שאלת האישה. שאלה זו שנויה במחלוקת לא רק בין גברים לנשים, אלא בקרב הגברים וגם בקרב הנשים. איני יודע אם יש אחדות בקרב ציבור הנשים, לא רק בדיבור, אלא בהכרה המביאה למעשה, ואם יש אחדות בקרב תנועת החברות שלנו ביחס למקומה ולזכותה של האישה. ברור: המעשה הוא מעשה נועז. יש בו חידוש: לא היו עוד חיילות בישראל, לא היו עוד נשים עבריות במדי צבא.-

היו יהודים במדי צבא בהרבה דורות - לא כיהודים, אבל היו יהודים במדי צבא. במלחמה העולמית הקודמת היו גם גדודים יהודים. שום דבר איננו חוזר בהיסטוריה בדיוק באותה דמות ובאותו אופן, ויש הבדל גדול - לשלילה ולחיוב - בין היחידות שלנו ובין הגדודים העברים שהיו אז. אבל מבחינת חיי חייל לא חידשו היחידות שלנו במלחמה הזאת. הן ממשיכות. אבל לא היו לנו חיי חיילה, והדבר הזה מפחיד. ולא ייפלא, שרבים ורבות נרתעים מפני הקפיצה הזאת לתוך מחשכים. זוהי היאבקות לא קלה, ובה לא תוכל להיות הכרעה אך ורק על-ידי הצבעה. מוכרחה לבוא הכרעה על-ידי המעשה.

הספקות, נימוקי ההתנגדות המתעוררים לגבי גיוס האישה, אין דומה להם בוויכוח על גיוס הגברים. כאן חסרים המושכלות הראשונים הנתונים לגבי גיוס הגברים מבחינת ההסכמה הציבורית הכללית - שגבר יכול להיות חייל, שגבר יהודי הוא ככל הגברים. לגבי האישה ישנה כפירה. ישנה כפירה, קודם כל, ביכולתה של האישה להיות חיילה. ישנה כפירה שנייה: האם האישה היהודייה היא ככל הנשים מבחינה זו. הוויכוח שהיה כאן הערב לא יכריע בשאלה הזאת. ראשית ההכרעה היא במציאות במידה שישנה, וההכרעה תהיה לאחר שתהיה מציאות של חיילות יהודיות. חיילות יהודיות ויחידות יהודיות - הן תכרענה. אין איש יכול לנבא אם תכרענה לחיוב או לשלילה, להצלחה או לכישלון. אבל שום הכרעה אחרת לא תיתכן מאשר עצם המעשה - ועצם המעשה צריכה להיות התנדבות.

ומשום שיש ויכוח כזה בתוכנו לא ייתכן חיוב (במובן של הטלת חובה) על-ידי המוסדות. לא ייתכן אותו החיוב שהיה לגבי הגברים. קודם כל, מסיבה מעשית: מפני שאין הסכמה לו, מפני שהדעות מחולקות, והדעות מחולקות מפני שהוויכוח הוא בכל שלב ושלב של הפעולה המדינית הזאת. ואם האישה מחכה לחיוב, עליה לדעת שגורל הדבר הוכרע לאי-חיוב - הוא לא יהיה. האישה עומדת בשלב החלוציות המתנדבת בחזית הזאת, ועליה לדעת זאת. היא נרתעת מזאת - תירתע, היא אינה נרתעת מזאת - תתנדב. זאת הברירה.

אבל עצם התביעה לחיוב, שנשמעה מעל במות חשובות בתוכנו, מחייבת קצת ניתוח. נשמעה תביעה כזאת גם לגבי גיוס הגברים. מפי מה נשמעה? היו שני מיני תובעים להטלת חובה. היו אנשים שבעצמם חייבו את הגיוס, התנדבו ודרשו מאחרים להתנדב לפני שהיה חיוב המוסדות. אבל מתוך חרדה לגורל העניין, כדי לקדמו, כדי להאדירו, באו בתביעה אל המוסדות להטיל חובה, להפוך את הגיוס מעניין של רשות לעניין של חובה. אבל היו גם אחרים שאמרו: איני יודע אם אני צריך להתנדב; אם יחייבוני - אתנדב.

השאלה היא אם אלה שאומרים עכשיו: ״יהיה טוב, החברה תתגייס״ - האם הם תובעים את החיוב הזה או אינם תובעים אותו? אם הם תובעים - למה הם מחכים? מדוע אינם מעודדים את ההתנדבות? או, אם אין הם תובעים את החיוב הזה ואינם מחייבים את עצם ההתנדבות, איזו זכות מוסרית יש להם לדרוש את החיוב ואיזה משקל מוסרי יש לתביעת החיוב בכלל? החיוב מותנה, בעצם, בנכונות הנפשית של טובי הציבור להתנדב. החיוב לא ייתכן לפני המעשה, כי אם רק כשלב גבוה יותר בהתפתחות העניין. כך הדבר לגבי החיוב, וכך הוא גם לגבי כמה וכמה עניינים אחרים החשובים מאוד לגורל תנועת התנדבותה של האישה: עלינו להיאבק ואנחנו יכולים להשיגם בשביל החיילה העברייה רק תוך כדי מעשה ולא כתנאי קודם למעשה.

ניקח לדוגמה את עניין היחידות היהודיות של הנשים המתנדבות. את ההבטחה, שחיילות יהודיות תהיינה בדרך כלל ביחידות יהודיות, השגנו. אמרתי: בדרך כלל, באשר לכל כלל יש יוצא ממנו, ובחזיתות המלחמה, בארגון הכוחות הצבאיים בייחוד, יכולים להיות יוצאים מן הכלל תחת לחץ המסיבות והצרכים המתחדשים. אבל אם מישהו ישאלני אם אני רואה את העניין הזה גם במסגרת המסווגת הזאת כמובטח לחלוטין, אני אומר: לא - כשם שאיני רואה את עניין היחידות היהודיות לגבי הגברים כמובטח לחלוטין. אבל אם תהיה התנדבות, אם הדבר הזה יהיה חי, אם זאת תהיה מציאות, ומלכתחילה תיווצרנה יחידות יהודיות, אנו ניאבק ונילחם; אם יהיו ניסיונות לערבב - נעמוד בפניהם, ואם תהיינה אפשרויות לצרף - נשיג את הדבר הזה כשם שנלחמנו וגם יכולנו לגבי יחידות הגברים.

לגבי גיוס הנשים אנחנו מתחילים בשלב הרבה יותר גבוה: יש הודאה עקרונית גמורה בזכות הנשים ליחידות יהודיות. ואף על פי כן, אי-אפשר לראות את הדבר הזה כמובטח, כמשוריין, כקבוע במסמרות. רק החיים, הטיפול בדבר, ההיאבקות על הזכות והפגנת היעילות, ישריינו את הדבר הזה, יהפכו את הדבר לנכס חי, לדבר של קיימא. אבל מי שסבור שגיוס נשים יהודיות בארץ-ישראל ניתן להתגשם ואפשר ליצור לו דמות שתהא ראויה לשמה רק בדרך של שירות עם יחידות צבא יהודיות - אלה שמים את כל עניין גיוס הנשים לאל.

עלינו לדעת מה זאת אומרת שירות של חיילות יהודיות ביחידות של גברים יהודים. הן תוכלנה לבשל, לשרת, אולי אחת, שתיים או שלוש בפלוגה תוכלנה לעסוק בעבודה משרדית, אחת או שתיים תוכלנה לעבוד במחסן - וזה הכל. מי שאומר: תשרֵתנה הנשים ביחידות יהודיות - ברור שהוא מוותר על נהגוּת. האם מישהו מוכן לוותר בשם מתנדבות יהודיות בארץ-ישראל על מקצוע הנהגוּת? ברור, שהאומרת זאת מוותרת גם על עבודה משרדית - לא על לבלרות בפלוגה קטנה, כי אם על עבודה משרדית בכלל. האם לא עובדות בחורות יהודיות במפקדה בירושלים? האם לא עובדות בחורות יהודיות מארץ-ישראל, דוברות עברית צחה, במפקדה הראשית בקהיר? מותר להן לעבוד כשכירות ציוויליות - ואסור להן לעבוד כמתגייסות? אם יש צורך בעובדות משרד לצבא, והיישוב יכול לספק את כל אלה, שלא יצטרכו להביא כל כוח משרדי מאנגליה באווירון שמפציצים אותו, או באונייה שמטביעים אותה - על היישוב לתת את הכוחות האלה. כל האומר ״שירות נשים רק ביחידות יהודיות״, ברור שהוא מוותר לגמרי על שירותי בתי-חולים. ואם פעם יזדמן שחברה שלנו תטפל בבית-חולים זה או אחר בחייל יהודי, לא כדאי לנו הדבר? ואם יש עובדות מעבדה, מסג׳יסטיות ורוקחות יהודיות, ויש צורך בהן - כלום יכולים אנו למנוע אותן מלהתגייס?

הצבא מוכן לגייס נשים לנהגוּת. לעת עתה אומרים לקבל רק כאלו היודעות כבר נהגות, אך מניחים פתח לאימון נשים במשך הזמן ומוכנים למסור תפקידים שונים לנהגות: להובלה בתוך ערים, בין עיר לנמל, בין נמל ומחסנים וגם בין ערים. ובמשך הזמן יכולות להתפתח פלוגות יהודיות של נהגות. מי שגורס שירות רק עם יחידות יהודיות - ברור לו שהוא גוזר על התפתחות כזאת.

צמצום גיוס הנשים בתחום שירותי העזר ביחידות יהודיות פירושו - חוששני שכל אומדנה שאומר תהיה מוגזמת - לכל היותר 300-200 מתנדבות. זאת אינה תנועת התנדבות, זאת אינה תנועת גיוס. זאת אינה תרומה של האישה העברייה בארץ-ישראל למאמץ המלחמתי. זוהי איזו יציאת ידי חובה וגרימת סיפוק לאותן המעטות שתתגייסנה. אבל הגיוס לא בא כדי לגרום סיפוק למתנדבות בלבד. הוא בא לגרום סיפוק לכלל האישה העברייה, לכלל היישוב העברי, על האפשרות לתרום באמצעות הנשים את חלקם במלחמה זו. אם עצם עניין גיוס האישה הוא מפעל של קוממיות לאישה, מדוע היא מוכרחה להגשימו רק כסרח עודף לגבר? מדוע אין היא יכולה להופיע הופעה עצמאית כפלוגה של האישה?

אני יודע, כי אלה הבאים לדרוש את הדרישות הללו אינם עושים זאת מתוך רצון להחזיק את האישה במצב של נחותת דרגה. יש כאן חששות מפני פגישת האישה העברייה עם העולם הזר. אבל על-ידי כך אין השאלה נפתרת. האישה אינה משיגה את האמנציפציה שלה אם היא חוששת כאישה, כאישה עברייה, להיפגש עם העולם הזר. ודאי שזו דרך קשה. יש בה סכנות, תהיה בה היאבקות. אבל ההיאבקות הזאת מוכרחה להתחיל מחיי המחנה של האישה - ממכונת הכתיבה במשרד, מההגה של המכונה שהוא בידי האישה, ממדפי המחסן שהאישה מנהלת אותו - ופלוגה של נשים עבריות ארצישראליות יכולה לנהל מערכת מחסנים גדולים שאינה קיימת בשום פלוגה יהודית ובכל הפלוגות היהודיות - היא מתחילה מהמעבדה, מחדר הטלפון, מהמטבח. בכל המקומות האלה תצא לפועל ההיאבקות הזאת.

התפקידים יהיו תפקידי עזר, אך הופעת האישה בחיים אלה תהיה הופעה עצמאית של האישה. זהו כל ההיגיון של גיוס הנשים. זוהי כל ההצדקה של שיתוף הנשים במלחמה - שיהיו התפקידים שנמסרו להן על אחריותן, ושהן תמלאנה אותן כחטיבות שלמות. היש שאלה בדבר, שאם יש בפלוגות היהודיות תפקידים הניתנים להתמלא על-ידי האישה, באותו מיעוט של החיילים שישנו כיום, שחשוב לאין שיעור שתפקידים אלה יתמלאו על-ידי נשים שלנו? אבל האם אפשר להבטיח זאת? נניח שהדבר הזה יתגשם: שבכל פלוגת ״באפס״ שלנו תהיינה חמש-עשרה נשים - זהו המקסימום - מה זה ייתן לכל תנועת ההתגייסות? הרי אנחנו רוצים בחטיבות יותר גדולות. ויש שאלה של לינה משותפת לנשים שהתנדבו, של אוכל משותף, של חיים חברתיים - האפשר להבטיח לאיזו מתגייסת שהיא תהיה דווקא בתוך חמש-עשרה אלה? האפשר לפסול למפרע אחרות? האפשר לפסול את התפקידים שאחרות תמלאנה? האפשר למחוק מרשימת העבודות שלהן את עבודת הנהגות, העבודה בבתי-חולים, במחסנאות, במשרדים גדולים? האם זה ירים את קרן האישה? מי שאומר התנדבות כן, אבל אך ורק על מנת לשרת ביחידות עבריות, אומר למעשה: אל התנדבות.

כאן יש לפנינו קטע של חזית שכולנו עומדים בה. הקטע הזה ניתן להיכבש על-ידי האישה. אם האישה תתפוס אותו - יהיה תפוס; אם האישה לא תתפוס אותו - לא יהיה תפוס. והקטע הזה הוא חלק מן החזית המצפה ליישוב שלנו במלחמה זו. אין זה גודל קבוע. זה גמיש מאוד וניתן להצטמצם ולהתרחב - הכל לפי גודל ההתנדבות שלנו. זוהי אחריות מיוחדת של האישה, אחריות חברתית בתוך היישוב שלנו. זוהי אחריות מיוחדת של האישה, אחריות חברתית של האישה בתוך היישוב שלנו, אחריות מדינית שלה בשם היישוב שלנו כלפי חוץ. כאן יש שוויון גמור. ניתנו אפשרויות גיוס לגברים - במידה שנשתמש בהן תלוי בניין כוחנו המדיני. ניתנו אפשרויות גיוס מסוימות לנשים - במידת שימושנו בהן תלוי בניין כוחנו המדיני. שני הדברים יצטרפו לסך-הכל אחד.

הערך המדיני של הגיוס הוא, קודם כל, ערכו הפנימי לנו, הופעתנו כציבור מאורגן היודע את אחריותו, היודע שהוא - החלוץ הקטן הזה של העם - מוכרח להתנהג כעם. גם אם יהיה לנו גיוס גברים רחב וגיוס נשים מכובד בכמותו ורם באיכותו, האם נוכל להבטיח שננחל ניצחונות מדיניים, שעל-ידי כך נביא גאולה לישראל? מי יבטיח לנו כל זה? דיינו, שאנו יודעים כי אם לא נבצע את הדבר הזה יבואו איתנו חשבון על כישלוננו.

אם אני אומר, שבשום אופן לא נוכל להבטיח שהגיוס שלנו, גם אם יגדל פי כמה, הוא שיביא לנו גאולה, על אחת כמה וכמה שאיני מטיף להתגייסות האישה מפני שהיא תביא לנו גאולה מדינית. אבל אנו נתונים במצב כזה, שאיננו רשאים לזלזל בשום כלי נשק, בשום תוספת של גילוי כוח מוסרי ומדיני. ושנית, וזה העיקר, אנחנו חייבים את הדבר הזה לעצמנו. היישוב חייב את הדבר הזה לעצמו. האישה חייבת את הדבר הזה לעצמה. היא יוצאת לדרך קשה, היא מתכנסת לתוך מסגרת מעיקה, לתוך לבוש אפור מאוד. היחידות תהיינה מפוזרות ולא תהיינה שוות בגודלן. הפגישה עם העולם הזר תשאיר לפעמים עקבות קשים. אלה יהיו חיים לא קלים כלל וכלל.

אבל כשאני מְשַווה לנגד עיני אפילו דבר קטן ביותר - הופעת בחורות מתנדבות שלנו בקלוב החיילים בקהיר או באלכסנדריה, בפגישה עם חיילים יהודים השבים מן המדבר, או מן המחנות של חיל התעופה בסביבה, או מאיזה תפקיד אחר; כשאני מְשַווה לנגד עיני חגיגות ומסיבות משותפות של חברים וחברות שלנו במחנות שונים, במקומות שונים בארץ או בפינות מפינות שונות; כשאני משווה לעיני הופעת בחורות שלנו בשירות כחטיבה יהודית, ולו גם קטנה; כשאני משווה לעיני את חייהן החברתיים והתרבותיים של החטיבות האלה בתוך דירותיהן, את חייהן החברתיים והתרבותיים, את הופעת המציאות העברית הזאת של האישה, אשר תחייב הרבה דאגה והרבה מאמצים של טיפוח; כשאני יודע - ואני יודע זאת מניסיון של פגישות שונות עם אלפי חיילים בתנאים קשים וסבוכים מאוד - שמעל לכל חוגגת את ניצחונה הכרת מילוי החובה במלחמה הזאת - אז אני יודע, שמבעד ללבוש האפור הזה תבהיק דמות נעלה מאוד של האישה העברייה בארץ.

 

הערות: