42

ישיבת הנהלת הסוכנות, ירושלים[1]

 15/2/1942

גיוס לצבא

 

שאלות מדיניות

 

1. צו גיוס

 

מר שרתוק: בישיבה הקודמת הצעתי להנהלה להרחיב את צו הגיוס עד לגיל 35 לרווקים, ועד ל-30 לנשואים אשר אין להם ילדים. התקיים ויכוח סביב לשאלה זו, הייתה גם התנגדות להרחבת מסגרת הגיל וגם לגיוס אנשי המשפחות. גם בין עסקני הגיוס שנויה השאלה במחלוקת. ה' ברלס, שעסק בענייני הגיוס, נדרש חזרה למחלקת העלייה והוא יוצא לקושטא.[2] אני מסכים בהחלט לנסיעתו של מר ברלס. המחלקה לענייני הגיוס עומדת בפני ריאורגניזציה, ומשום כך אני מבקש את ההנהלה לדחות את הדיון בשאלות אלו עד להסדר העניינים במחלקה.

בינתיים אני מבקש לעצמי סמכות להרחיב את צו הגיוס על נשואים בגיל 20 עד 30, בתנאי שעל-ידי כך לא יישבר מטה לחמה של המשפחה.

 

לאחר הדיון בהצעה להרחיב את צו הגיוס הוסיף מ״ש:

 

מר שרתוק: ביקשתי רק סמכות ולא החלטה. ההחלטה תלויה גם בגורמים רבים אחרים. החלטתנו עתה מהווה רק הצעה לוועד הלאומי. עלי עוד להעיר לדברי ד"ר סנטור בישיבה הקודמת, שאמר שרק האוניברסיטה [העברית] מילאה את חובת הגיוס. איני מכחיש זאת, אבל איני מוכן לקבל את ההודעה שרק האוניברסיטה מילאה את חובתה. ארגונים ומוסדות רבים נהגו כמוה.

 

2. הגיוס לצי

 

מר שרתוק: בזמנו מסרתי להנהלה על משלחת מטעם הצי, שביקרה בארץ ומסרה דו״ח על החומר האנושי הנמצא פה.[3] העניין הועבר ללונדון ומחכים לאישור. בינתיים פנו אנשי הצי אלינו בהזמנה דחופה ל-50 בעלי מקצוע במתכת וחשמל לעבודה קבועה במצרים. יש לנו מועמדים רבים ונוכל לתת את האנשים. המשכורת היא 25 לא״י לחודש, ומבטיחים להם דירה ואוכל תמורת 8 לא״י לחודש. החודש הראשון יהיה כחודש ניסיון, ואחר-כך יחתמו האנשים חוזה לעבודה לשישה חודשים. הפיצויים יהיו כדוגמת העובדים הציוויליים בצי הבריטי. מחר תתקיים בחינת הפועלים בת״א. כן מבקש הצי 24 צעירים כמגויסים לתפקידי לבלרות בתנאי עבודה כמו למלחים בריטיים. יש בבקשות אלו משום התחלה פורתא של גיוס יהודים לצי.

קיבלנו טלגרמה מארה״ב, שקבלנים אמריקאים לעבודות באריתריאה, מצרים וארץ-ישראל שואלים אם הם יכולים לסמוך על בעלי המקצוע בארץ לעבודות השונות שלהם. השיבונו כי כוחותינו מוגבלים, אבל נעזור להם במידת האפשרות.

 

ענייני צנזורה

 

מר שרתוק: הייתה לי שיחה עם המזכיר הראשי, בה נגעתי גם בשאלת הצנזורה בארץ. כזכור, הופיע ב״ניו-יורק טיימס״ מאמר ראשי נגד הצבא היהודי. ״רויטר״,[4] שהביא את הטלגרמה, ביקש שלא לפרסמה, אבל גם איט״א[5] מסרה את התוכן והמברק ראה אור בעיתונות. אחר כך באה ידיעת איט״א על פרסום הודעה ב״ניו- יורק טיימס״ מצד אישי מדינה באמריקה התומכים בהקמת צבא יהודי בארץ, אבל טלגרמה זו לא הורשתה על-ידי הצנזורה לפרסום. שאלתי את המזכיר הראשי בכתב לאפליה בפרסום הדברים. בתשובה ביקש המזכיר הראשי לבקר אצלו לשם שיחה.

בשיחה היה לבבי מאוד, והדגיש שתיתָכֵנה טעויות. הוא הראה גם שהצנזורה העבירה את עמדתנו בעד הגיוס, כמו כן את דברי ד"ר וייצמן.[6] ואשר ל״ניו-יורק טיימס״ טענתו הייתה, שלא אסרו פרסום מאמר, אלא זו הייתה מודעה. הערתי, שהמודעה כללה גילוי-דעת של אישי ציבור ומדינה. אני מתאר לעצמי שה״ניו-יורק טיימס״ לא רצה לפרסם דברים נגד המאמר הראשי שלו בעניין זה, ואז באה ההודעה בעיתון, ולא ייתכן שמאמר המתנגד לצבא היהודי יפורסם, אבל לא יתנו לפרסם את הדעה המתנגדת. המזכיר הראשי העיר, שהוא רואה את דעתי לנכונה.

הוספתי כי אני יודע שהממשלה מוטרדת על-ידי הנתונים בענייני הצנזורה.[7] הפעם רוצה גם אני להטרידה. נתתי אינטרוויו [ב-2/2/1942] לבא כוח ״ניו-יורק טיימס״ בעניין הצבא היהודי. טלגרפתי כמה פעמים לאמריקה אבל לא קיבלתי כל תשובה. אני מניח שהטלגרמות שלנו לא נשלחו. המזכיר הראשי העיר כי ידוע לו שהאינטרוויו של מר שרתוק נשלח לאמריקה.

אגב, בינתיים קיבלנו גם אנו אישור שהאינטרוויו נתקבל וגם נתפרסם ב-13 לפברואר. פירוש הדבר, שהצנזור החזיק את הטלגרמה עד שנתקבל המכתב אצל המזכיר הראשי נגד הצנזור, ואז כנראה החליט למהר ולהעביר את המברק.

עלי למסור עובדה נוספת: ידוע שד"ר מגנס[8] דורש פעולה למען פדרציה ערבית, וגם פרסם מאמרים ב״פלסטיין פוסט״.[9] והנה אחד הקוראים כתב מכתב ל״פלסטיין פוסט״ המתנגד לעמדתו של ד"ר מגנס, אבל מכתב זה נגנז על-ידי הצנזורה. הייתכן שתינתן הזכות להביע דעה רק לאיש אחד? המזכיר הראשי העיר, כי הוא התנגד בכלל להופעתו של מאמר ד"ר מגנס מתוך הנחה, שאם יופיע מאמר, יצטרכו להסכים לפרסום הדעה המתנגדת. ד"ר מגנס לא הסתפק בתשובה זו ובא בטענות לפניו. המזכיר הראשי הביא את הטענה לפני הנציב העליון, והוחלט אז כי כיוון שהמאמר הופיע בעיתון קטן - ״בעיות היום״[10] - לא יהיה בזה נזק גדול. ה״פלסטיין פוסט״ העתיק את המאמר ותו לא. המזכיר הראשי הבטיח לברר את העניין ולהודיענו.

נתתי דוגמה שלישית - טלגרמה של ד"ר וייצמן על אסיפת הגיוס של הנשים,[11] והערתי כי ד"ר וייצמן שקל כל מילה במברק זה, אבל גם מברק זה נגנז. המזכיר הראשי הודיע כי אין לו כל ידיעה בעניין זה והוא יברר את הדבר.

מסרתי גם על הוועידה הציונית בקליוולנד.[12] שלא קיבלנו משם כל ידיעה. שאלנו את החברים לפשר הדבר והודיעונו, ששלחו לנו 1,000 מילים באמצעות לונדון. הצנזורה עיכבה את הטלגרמות ולא מסרו אותן לנו. על הממשלה לדעת, כי הטלגרמות מיועדות לא רק לפרסום, אלא גם להנהלה בתוקף היותה הנהלת הסוכנות. המזכיר הראשי רשם את הדברים לפניו לבירור.

 

ענייני עלייה

 

קיבלנו ידיעה ממחלקת העלייה [הממשלתית], בדבר אישור עליית הילדים מרומניה והונגריה.[13] העלייה תסודר באמצעות הקונסוליות השוויצריות בשתי הארצות האלו, שהסכימו לטפל בדבר.[14] בשיחתי עם המזכיר הראשי שאלתי אותו היש תשובה לפנייתנו בענייני העלייה. הוא אמר לי שכבר שלח לנו מכתב ביחס ל״שדיול״,[15] ובאשר לאונייה ״סטרומה״ ובעלי הרישיונות ברומניה עוד לא נתקבלה החלטת הממשלה.

הערתי, כי מכיוון שמותר להכניס ילדים לארץ, הרי אפשר גם לקבל את ילדי ״סטרומה״. תשובת המזכיר הראשי הייתה כי בשבת תהיה התייעצות בעניין זה בממשלה, וביום ב' ודאי אפשר יהיה לקבל תשובה.[16] הודענו ללונדון ולניו-יורק על המצב באונייה ״סטרומה״. בינתיים הגיעו לארץ כמה אנשים מהאונייה. איש אחד קיבל רישיון עלייה בהשתדלות אמריקנית, חמישה הגיעו לכאן על יסוד סרטיפיקטים שהיו ברשותם. שוחחתי עם שניים מהם ואחר-כך הייתה שיחה כללית. סיפורם מסמר שערות. האונייה קטנטונת ושורר בה מחנק. עולים לסיפון לשאוב אוויר צח לפי תור. אין אפשרות של רחצה. יש מחלות רבות, אך לא פרצה עדיין מגפה, כי בבוספור עוד קר.

כן שמענו שהגיעו לטורקיה שתי סירות עם פליטים יהודים. כולם נעצרו.[17]

ההודעה שנתפרסמה בעיתונות על העלייה קובעת למחצית השנה, שלמעשה הולכת ונגמרת, עלייה של 3,000 יהודים, מהם 1,250 בעלי רישיונות ו-1,750 נלווים אליהם. החלוקה לסוגים לא נתפרסמה, והממשלה הודיעה לנו שלא קבעה מסמרות, כי היא רוצה להתייעץ איתנו ולהעביר מסוג לסוג.[18]

הייתה לי בעניין זה שיחה עם מר מילס והוא הציע לחלק את הרישיונות כדלקמן: 1,000 עובדים, 150 תלמידים, נוער ורבנים, 50 קרובים, 50 בעלי הון. מחלקת העלייה הציעה: 750 לעלייה עובדת, 370 תלמידים ונוער, 100 קרובים, 50 בעלי הון, 30 רבנים. מר מילס טען שהממשלה לוחצת עליו בדבר הכנסת עובדים ברישיונות אלה - עובדים יצרנים ולא רק צרכנים. הסכמנו ל-800 רישיונות לעובדים. 270 תלמידים ונוער, 70 קרובים, 80 בעלי הון, 30 רבנים; בתוך 270 תלמידים ונוער יהיו מאה ילדים מרומניה והונגריה. ביקשתי ש-25% של הרישיונות יהיו בלי הגבלת גיל וגם בלי הקפדה על מקצוע, כי מר מילס הציע לכתחילה לתת 60% לחקלאות ו-40% לתעשייה. מר מילס העיר, כי בשביל הממשלה העלייה היא עתה גם עזרה במאמץ המלחמתי, ותגובתי הייתה שאם כך - צריך לעזור לנו להעלות אנשים אלה, וטוב היה אילו יכלה הממשלה לבקש את הציר הבריטי במוסקווה לעזור לנו בהוצאת פליטי פולין משם, שביניהם יש בעלי מקצוע רבים היכולים לעזור במאמץ המלחמתי. ובכלל צריך לשלוח איש מיוחד לרוסיה בעניינים אלה. מר מילס סבור שמייג'ור פולי,[19] שעבד פעם בוורשה, הוא האיש המתאים לעבודה זו, והוא הבטיח לכתוב לממשלה.

 

יחסים עם ערבים

 

מר שרתוק: אליהו ששון[20] ביקר בסוריה ונפגש שם עם אחד הקיצוניים, וממנו נודעה ידיעה סנסציונית בדבר משא-ומתן בין הערבים והבריטים [על תוכניות פדרציה]. התקרבות בין האנגלים והאגף הקיצוני ראינו כל הזמן. ההתקרבות מצד הערבים באה כתוצאה ממפלת הגרמנים ברוסיה וכניסת אמריקה למלחמה. גם קודם לכן שמענו, שנורי חותר לקראת שינוי זה ביחסים, ומשום כך לא הפתיעונו הידיעות שמתנהל משא-ומתן אינטנסיבי בבגדאד עם נציגי הערבים. אבל הסנסציה היא השתתפותה של אמריקה במשא-ומתן זה. שמענו, שלנורי היה משא-ומתן עם נציגי אמריקה על ההצעה שעיראק תיהנה מהחוק של ״החכר והשאל״[21] ותמורת הנאה זו תכריז עיראק מלחמה על ארצות ה״ציר״, בתנאי שהכרזה זו לא תחייב אותה לשום פעולה.

ברור היה, שגם ענייננו מופיע במשא-ומתן זה. לפי הידיעות שקיבלנו, הרי מתנהל המשא-ומתן עם סגני הצירים הבריטי והאמריקני בבגדאד. בינתיים חלה גם התקרבות ידועה בין הקיצוניים בסוריה ובין האמיר [עבדאללה] - דחף לקראת זה בייחוד נורי פחה, ו"הגוש הלאומי" כאילו הסכים שהאמיר עבדאללה יוכתר כמלך קונסטיטוציוני על סוריה, לבנון, ארץ-ישראל ועבר-הירדן. שליח מיוחד נסע לאבן-סעוד לקבל את הסכמתו. כן נסע שליח למצרים.

לשאלה אם הכוונה היא לסידור מיידי, או לתוכנית לאחר המלחמה, השיב [איש-שיחו של ששון] כי הכל יתגשם אם תהיה הסכמה לכך, ואשר לפרטים - הפנה אותנו לאמיר, "שהוא הלא ידידכם..."

לשאלת מר ששון ׳׳מה יהיה גורל היהודים?" השיב תשובה כללית וסתמית, שהיהודים יקבלו כל מה שדרוש להם. "הצרפתים החופשים" כאילו אינם יודעים כלום על המשא-והמתן. אגב, האמיר, השומר תמיד על הזדמנות להודיענו דבר חדש, מילא הפעם פיו מים ולא מסר לנו כלל על הפעולה מסביב לעניין זה. הזמנו את בא-כוחו לירושלים ובוודאי יופיע אצלנו. כמובן, שאין לקבל את הדברים כאמת לאמיתה. ברור, שכל זה מקורו בנורי סעיד, אבל אין ספק שיש פעילות מסוימת מסביבנו.

עם כניסת אמריקה למלחמה, התחילה פעילותה במזרח [התיכון]. אבל אם פעילות זו תהיה לפי הקו של לשכת המזרח התיכון במשרד-החוץ האמריקני, הרי כיוון זה אויב לנו.[22]

פרנק מוריין, עוזרו של קולונל דונוויל, הבטיח בזמנו לבקר אצלנו בשובו אבל הוא חזר למצרים מבלי להראות אצלנו.

 

הערות: