38. ישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, תל-אביב - עלייה, סיוע למשפחות חיילים - 12/2/1942
שם הספר  מאבק מדיני א'
שם הפרק  38. ישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, תל-אביב - עלייה, סיוע למשפחות חיילים - 12/2/1942
כותרת משנה  ריכוז אמצעים לעזרה למשפחות המגויסים והמתגייסים לצבא

38

ישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, תל-אביב [1]

 12/2/1942

עלייה, סיוע למשפחות חיילים

 

 

ריכוז אמצעים לעזרה למשפחות המגויסים והמתגייסים לצבא

 

מ. שרתוק: הואיל ונזדמן לי לשמוע חלק מדבריו של פרומקין,[2] אני רוצה להקדים לעצם העניין, אשר בשבילו באתי, כמה הערות:

לפרשת העלייה: אני מסכים בהחלט לפעולה ולמערכה ציבורית בעד העלייה, אבל צריך להפנות את המערכה הזאת בכיוונים מסוימים. ראשית עלינו לפתוח במערכה ציבורית על שחרור מעפילי ״דריין״ ועל הכשרת מעפילי ״סטרומה״ לעלייה, מפני שאלה הם מקורות של עלייה שישנם בעין. אנשי ״דריין״ נמצאים בארץ קרוב לשנה. אנשי ״סטרומה״ נמקים במבואות נמל קושטא. שמעתי תיאור מחריד של מצב הדברים באונייה מפי שישה אנשים, מהם חמישה בעלי ויזות ורישיונות עלייה, אשר נאלצו לעלות על אונייה זו, כי זה היה האמצעי היחיד לנסוע, ואחד שהורד על פי השתדלות מיוחדת של שלטונות אמריקנים. לא אטריד ולא אחריד אתכם בזה עכשיו - הדברים עוד יגיעו לידיעת הוועד הפועל. הובטח לי שבסוף השבוע ידונו בממשלה אם אנשי ״סטרומה״ כשרים לרישיונות עלייה, היות והם גם נתיני ארץ האויב וגם ״מתכוונים להעפיל״ - (קריאת ביניים: ועולי מאוריציוס?) - עניין החזרת עולי מאוריציוס חמור הרבה יותר מעניין מעפילי ״דריין״.

בדרך כלל צריך שיהיה ברור, כי השאלה איננה רק השגת רישיונות עלייה, אלא בעיקר פילוס דרכים לעלייה.

עניין העלייה מרוסיה איננו זז. גם אותם מאה רישיונות ששלחנו [לקוויבישב] אין בהם תועלת מעשית, כי האנשים אינם יכולים להגיע לידי קבלת ויזה ופספורט ולידי נסיעה. אין קשר בין רוסיה וטורקיה - הגבול סגור; אין מעבר דרך פרס וגם עיראק אינה נותנת לעבור. אפילו יצליחו להגיע להודו, לא ישיגו אונייה לארץ-ישראל. נסיעה זו מלאה קשיים כרימון. מצדנו נעשים כל המאמצים לפילוס דרכים.

במכסה האחרונה[3] קיבלנו רישיונות עלייה לשלושת אלפים נפש. עוד לא ברור כמה מזה לעלייה עובדת - זה עניין של משא-ומתן עם הממשלה.[4] הממשלה במתכוון לא קבעה את החלוקה, כי לא יכולנו לחוות דעתנו בעניין זה. אבל ברור שזו תהיה בעיקר עליית עובדים ונוער. מעטים מאוד יהיו בעלי ההון. ואם פעם עלייה עובדת הייתה מונח חיובי, כי באו בעלי הכשרה, הרי עכשיו זה מונח שלילי - יהודים שאין להם כסף - (ד' רמז: אובדים ולא עובדים...).

לפרשת הביקוש לפועלים מקצועיים לצורכי מלחמה:

א) לרגל חורבן בתי הזיקוק ברוסטוב, שסיפקו נפט ל״צבא האדום״, מרחיבים את בתי הזיקוק אי-שם מחוץ לגבולות הארץ [בעבדאן, איראן], ודורשים מאיתנו לשלוח פועלים לשם.

ב) קבלנים אמריקנים גדולים, אשר קיבלו עליהם הקמת בסיסים אי-שם במזרח, שואלים אם הם יכולים לסמוך עלינו בעניין הספקת חומר אנושי. קיבלנו רשימה של בעלי המקצוע הדרושים. איך נמנע מהם עזרה, בשעה שאנחנו דורשים מהם כל כך הרבה?

ג) האוקיינוס ההודי הפך שדה קרב.[5] זה מחייב מערכת סידורים מתאימים אי-שם. דורשים מאיתנו 50 איש לעבודה זו. אין זה גיוס, אבל זה מאמץ מלחמה ממדרגה עליונה. המשכורת היא 25 לא״י לחודש - זה, לפי חשבונם, יספיק בהחלט: הם מוכנים לשכן ולספק מזונות בשמונה לירות לחודש וב-17 לירות הנותרות אפשר, לדעתם, לקיים משפחה בארץ. מי שבקי במצב העבודה בארץ יודע עד כמה ״קל״ להשיג עובדים בארץ. וכיצד נוכל לענות בשלילה אף אם נסביר, ששלחנו 11 אלף לצבא, 6 אלף למשטרה, מבלי להזכיר את אלף הבחורות [שהתגייסו ל-.A.T.S], ובמשקים המצב הוא כזה וכזה, ובתעשייה מצב מתוח, וגם לסוריה שלחנו אנשים וכדומה וכדומה, וב״דריין״ יש 800 איש וביניהם 500 בעלי מקצוע, ולאנשי ״סטרומה״ אין נתונים להיכנס - (שאלה: אלו מקצועות נחוצים?) - רתכים, חשמלאים, מוֹנְטֶרים [מכונאים], קדחים ועוד.

ד) הצי מבקש מספר מסוים של בחורים היודעים היטב אנגלית - לעבודה משרדית. ייתכן שנעמוד בפני הזמנה יותר גדולה. ברור שההסתדרות ואנחנו כולנו מוכרחים לטכס עצה כיצד לקיים בארץ משטר מלחמה לגבי כוחות העבודה שישנם, ואין לדחות את הדבר עד שנקבל עלייה, עד שישוחררו אנשי ״סטרומה״ ו״דריין״, עד אשר תפולס הדרך לעלייה מרוסיה.

ועתה אעבור לנושא, אשר למענו ביקשתי רשות לבוא, ואשר רמז[6] כבר עמד עליו בקיצור נמרץ.

הדברים ידועים: התשלום שהצבא משלם למשפחות החיילים מהנה רק נשים וילדים (איננו מהנה אפילו אישה שלא נשואה כדין), ואין הוא מהנה הורים, אחים ואחיות קטנים ושאר תלויים. לרגל ענייני הגיוס התברר, שכל פרט ופרט ביישוב שלנו עמוס מאוד מבחינה זו. אנחנו יישוב של עלייה. והמלחמה תפסה אותנו בעצם התהליך של עלייה, ותהליך זה משתקף בחיי כל משפחה: בחור בא לארץ והעלה הורים והוא לא בנה לו בית; אב העלה בן או בת ועומד להעלות עוד. בעצם, נתפסנו באמצע תהליך ההתבססות בארץ. יש המוני אנשים שאינם מבוססים הזקוקים לעזרת משפחותיהם. העזרה הניתנת על-ידי הממשלה לנשים וילדים [של מגויסים] זעומה מאוד, אינה מבטיחה את המינימום הדרוש לקיום; מלכתחילה לא הבטיחה. המינימום הזה מתאים אולי לרמת חיים ערבית, אבל בשום אופן איננו מתאים לרמת חיים יהודית.

עניין זה היה נתון למשא-ומתן ממושך ורק בזמן האחרון הצלחנו להביאו לשלב זה, שהמפקדות בירושלים ובקהיר ממליצות לפני הממשלה על העלאת המכסה. אני בטוח כמעט, שההמלצה היא על הגדלה ב-50% ואז נמצא שטרחנו חינם, כי נחזור למצב שהיה לפני עליית יוקר החיים.

ושוב אנו עומדים בפני השאלה: כיצד לגייס אמצעים יותר גדולים מכפי שיכול לגייס ״מס חירום״?

וישנה שאלה שנייה: לא רק כיצד לגייס אמצעים גדולים, אלא כיצד להבטיח קביעוּת בהכנסות.

והשלישית: לארגן את הדבר כך, שהוא ייהפך למעין גיוס ביישוב ויסייע ליצירת משטר של גיוס, משטר מלחמה ביישוב, שכל יהודי ידע: או שהוא מתגייס בגופו - הוא, או בנו, או אחיו - או שהוא מתגייס בכיסו - מקיים משפחת חייל, או משתתף לפחות בקיום משפחת חייל.

התוכנית שהגענו אליה מכוונת בראש ובראשונה לסקטור אחד של משקנו - הסקטור התעשייתי - אשר בו קיימת, בדרך כלל, שיטתיות ביחסים בין עובדים ונותני עבודה: נותן עבודה בתעשייה צריך חודש חודש לשלם משכורת לעובדיו, וישנה שיטה קבועה של תשלום וכיוצא בזה. ענף זה מצבו טוב ביותר וזה הודות למלחמה - הוא מרוויח ומתפרנס מהמלחמה.

התוכנית בנויה על עיקרון פשוט: כל עובד נותן ל״קרן החייל״ ארבעה ימי עבודה בשנה, על חשבון החופש, או על-ידי שעות נוספות (בהרבה מקרים התרומה לא תוכל להינתן על-ידי שעות נוספות). כנגד זאת נותן בעל התעשייה תשלום שקול, כלומר: 100% מצד העובד ו-100% מצד נותן העבודה.

רמז אמר שהצגנו את השאלה לפני בעלי התעשייה. ברצוני לתקן - קודם כל הבאנו אותה לפני ההסתדרות. הייתה לנו ישיבה חצי רשמית עם מזכירות הוועד הפועל והיא מילאה ידי שניים-שלושה חברים לברר את העניין. החברים האלה הציעו אי-אלה תיקונים בתוכנית וסמכו ידיהם עליה. אחרי זה פנינו להתאחדות בעלי התעשייה. בשבוע שעבר קפלן ואנוכי השתתפנו בישיבת הוועד הפועל המורחב של התאחדות בעלי התעשייה, ובה מצאנו אווירה חמה מאוד לעניין זה - נענו לו ברצון רב.

הייתה רק שאלה של תיאום עם ״מס חירום״.[7] בעלי התעשייה אמרו שהם נתבעים גם על-ידי ״מס חירום״, שאף הוא דוגל באותה סיסמה. כדי שלא לקלקל את מצב הרוח המרומם, נמנע היו״ר מלעורר ויכוח בעניין זה באותה ישיבה. אבל בינתיים נקראתי להנהלת ״מס חירום״ בירושלים והם מציעים תיאום - המפעל ייעשה על-ידי המנגנון שלהם, אשר אולי יהיה צורך לחזקו לתכלית זו, והכספים יהיו משוריינים למשפחות החיילים. אבל מכיוון שהדבר עלול לפגוע בהכנסות של ״מס חירום״, הנותן שליש מהכנסותיו למשפחות חיילים, תהיה פה התאמה מסוימת.

אם ההצעה לגבי התעשייה תתקבל הלכה למעשה, נדון בשאלה כיצד להעמיס גם על חוגים אחרים מעמסה דומה. לגבי בעלי התעשייה יכול מספר עובדיהם לשמש קנה מידה, אבל לגבי סוחרים, עורכי דין, פקידים, אין הדבר כך. היה בירור עם הופיין[8] בלשכת המסחר וייתכן שתוצע גם מצדם איזו שיטה.

לאחר שהתאחדות בעלי התעשייה וההסתדרות יחליטו בעניין בחיוב, תוקם על-ידיהן ועדה פריטטית בשיתוף מחלקת הגיוס של הסוכנות - ייתכן שגם ״מס חירום״ ירצה להשתתף - כדי לקבוע את פרטי התוכנית למעשה.

אני מצטרף לדעת רמז, שעניין הדאגה למשפחות חיילים הוא עקב אכילס של הגיוס, ואם נצליח לסדרו נוכל לקדם את עניין הגיוס. אבל כשם שאמרתי בעניין אספקת כוחות עבודה לצבא, כי צריכים אנו להיענות לתביעה זו מייד, מבלי לחכות לעלייה, לשחרור מעפילים, כן אני אומר שאין הגיוס יכול לחכות לסידור עניין זה - (א. ציזלינג: כמה לפי הערכה יכולה לתת התוכנית וכמה דרוש?) - לשאלה השנייה לא אוכל לענות, כי זה דבר שאין לו שיעור. אשר לראשונה, האומדנה היא 40,000 לא״י לשנה בתעשייה. יימסר הדבר בשם אומרו - אינני אחראי לו. אוסיף, שיוזמי התוכנית באו בתחילה במשאלה מקסימליסטית: ליצור קרן גדולה שתבטיח מינימום של קיום לכל משפחת חייל, ותמורת ההתחייבות שנקבל על עצמנו יש להטיל חובת גיוס על אנשי גיל ידוע, ללא יוצא מן הכלל, מבלי שים לב למצבם המשפחתי, כלומר, לא רק נשואים שאין להם ילדים, אלא גם אבות. התוכנית הראשונה כללה אפוא שלושה יסודות:

א) הטלת עול כספי על היישוב;

ב) קבלת התחייבות לתמוך בכל משפחה ומשפחה שראשה התגייס;

ג) הטלת חובת גיוס על אנשי גיל ידוע מבלי שים לב למצבם המשפחתי. במהלך הדיון ירדו שני הסעיפים האחרונים מהפרק; על כל פנים, נדחו לעת עתה לקרן זווית. נשאר הסעיף הראשון, שבמידה שמתממש, עתיד לפי ההערכה לתת דחיפה לגיוס ולהתנדבות.

ועתה ברצוני להפנות את תשומת לבו של הוועד הפועל לעובדות מספר בעניין הגיוס ולבקש את עזרתו.

הגיוס הערבי במעלה. הגיוס היהודי במורד. במשך החודש האחרון היה מספר המגויסים הערבים גדול מזה של היהודים פי שניים או שלושה. סרפנד הולכת ומקבלת אופי ערבי. זאת ועוד, איכות המתגייסים היהודים עולה עם מיעוט מספרם. איכות המתגייסים הערבים עולה עם עליית מספרם - (קריאת ביניים: רבים מהם בורחים) - היה רק מקרה אחד של ארבעה שברחו עם נשקם. אם לדבר על הבריחה הערבית, הרי זוהי בדרך כלל אי-חזרה מחופשה ולחופשה יוצאים עם נשק.

שאלת הגיוס הולכת ומחריפה. בשלב מסוים הצלחנו להתגבר על גזירת הפריטט[9] לגבי פלוגות ה״באפס״, וכיום יש לנו תשע פלוגות יהודיות (הפלוגה התשיעית, פלוגת ״המכבי״, איננה שלמה עדיין), ושש פלוגות ערביות. ביום שתושלם הפלוגה היהודית התשיעית יעמוד הפיקוד בסרפנד בפני השאלה: אם להתחיל פלוגה עשירית יהודית או פלוגה שביעית ערבית. הוגד לנו, שאם יהיה זרם מתנדבים יהודים תיפָתח פלוגה מספר 20 ולא פלוגה מספר 13, אבל אם יבואו ערבים במידה מספקת לפתיחת פלוגה ערבית מספר 13, תיפָתח פלוגה ערבית. כלומר, במקום 10 פלוגות יהודיות ושש ערביות נגיע למצב של 7-9. והנה מספרים, שמחנות ״סולל בונה״[10] מלאים משתמטים מהצבא. ידוע לי, שהותקנה תקנה המונעת מהם עבודה קבועה, אבל כשאני צריך להסביר את הדבר למישהו, פי סתום - (קריאת ביניים: האמת היא שמחנות רֶז'י[11] מלאים משתמטים) - מחנות הרֶז'י אינם נתונים להחלטתנו, אבל יכולים אנו להחליט על [עובדי] ״סולל בונה״. הממשלה איננה מעוניינת בגיוס יהודים והיא מרשה לעצמה להחזיק יהודים בגיל צבא במחנותיה. היא מעוניינת בגיוס ערבים ואנחנו מעוניינים בגיוס יהודים. מסרו לי בשם מנהלי העבודה של ״סולל-בונה״, ש-75% של אנשיהם בני 30-20, ואם יש ביניהם אחוז די גבוה של אנשים שאינם מתנדבים בגלל מצבם המשפחתי, ברור שרבים גם המשתמטים ועל-ידי כך הופכים מחנות ״סולל בונה״ למקלט למשתמטים. המצב הוא כזה, שיכולים לומר לי: הוועד הפועל של ההסתדרות איננו מעוניין בגיוס, כי לו היה מעוניין היה מוצא עצה, לא היה מעמיד ככה את העניינים. אין זה משכנע, אם אני אומר, שהוועד הפועל מעוניין. להיפך, מביאים אותי לידי כך שאני מתחיל לחשוב: אולי זה ככה, אולי הוא באמת אינו מעוניין? הוציא חוזרים ותקנות בהתחלת הגיוס - ופנה לעבודתו השוטפת. והלא בעניין זה צריכה להיות ערות ודאגה מתמדת.

ועתה לעניין החיילים המפוטרים, שהיא בעיה מיוחדת במינה. בתנאים נורמליים זו שאלת מספר לא גדול של אנשים, שנפגעו בקרבות או שחלו קשה ונאלצו לעזוב את הצבא. אבל אצלנו הבעיה רחבה יותר: לא מעטים מאלה שנכנסו לצבא ירודים מבחינת כושרם הגופני, בייחוד משלבי הגיוס הראשונים, כשהקפידו פחות מכפי שמקפידים עכשיו. לגיוס החפרים נכנסו אנשים שטרם התאזרחו בארץ. יש שהתגייסו גם מתוך לית ברירה, בגלל האבטלה. וכשם שבחור צעיר וחסון חיי הצבא מחזקים אותו, כך הולכים ותשים כוחותיו של החלש באותם תנאים והצבא פולטם. בדרך כלל, יש לציין תהליך של הבראה בפלוגותינו. הנמושות יוצאים לאט לאט. זו תופעה שאנחנו צריכים להעריך אותה מבחינה סוציולוגית, אבל כמובן אי-אפשר להסביר זאת לאנשים עצמם. המפוטרים שמספרם הכללי מגיע ל-550 בערך (מכל היחידות), רובם, לפי הערכתי, שייך לסוג זה של מקרים ספציפיים של אנשים אשר נכנסו לצבא בהיותם חלשים וכוחם תש לגמרי אחרי היותם בצבא. אולם כלפי הציבור וכלפי האנשים האלה ההסברה הזאת אינה מעלה ואינה מורידה - אדם מסוג זה רואה את עצמו כאילו נוספה לו זכות חדשה. עצם העובדה של אי-סידורו הופכת שערורייה ציבורית - ויש לו יכולת להפוך אותה לשערורייה ציבורית בהיותו מפוטר מהצבא (ולא בהיותו מעפיל, יוצא עתלית או סתם מחוסר עבודה ופרנסה). העניין עולה לנו בכספים לא קטנים: כ-600 לא״י לחודש ובקרוב יגיע לאלף. וגם כאן אנחנו נתקלים בחוסר משטר מלחמתי ביישוב.

בשעה שההסתדרות עומדת לשלוח לפרומין [בית-חרושת למיני מאפה בי-ם] שמונה פועלים, ואני קורא אלי את מזכיר לשכת העבודה בירושלים ומבקשו שאחד מהשמונה יהיה חייל מפוטר, הריהו מוכיח לי, כי השמונה הם חלק מתוך תור ארוך, אחד מהם זה מקרה משווע - שחפת וכו' וכו' - ואחרי שישלח את השמונה יישארו לו עוד 20 מקרים קשים דומים, והאיש שאני מבקש להכניסו איננו כלל חבר ההסתדרות, וגם לא איש עבודה, ויכול מחר לעזוב את עבודתו ונמצאת ההסתדרות מפסידה את המקום הזה.

אולם כל זה נכון אלמלא הייתה מלחמה, או אילו באתי אליו ב״פרוטקציה״ פרטית. אבל בתנאים של היום, משהופיעה קטגוריה חדשה של דורשי עבודה, אשר אי-סידורם מנקר עיניים והופך שערורייה ציבורית, והכל מדברים ואומרים:

״אפילו הסוכנות אין בכוחה להשפיע על ההסתדרות בנידון זה״

- קשה לי לקבל את טענות המזכיר. ייתכן שבמקרה דנן לא צדקתי, אבל מן ההכרח שייעשה מאמץ כולל של ההסתדרות בעניין זה. הנה, באו אלי מספר חיילים מפוטרים ואמרו:

״שמענו, שהסוכנות וקרן היסוד עזרו להקמת 300 בתי-חרושת. אין אנו דורשים הרבה - רק איש אחד לכל בית-חרושת והשאלה נפתרה״. ועוד: ״לבית-חרושת חדש שלחה ההסתדרות עשרים איש, ביניהם אומנם, ארבעה מהמפוטרים, אבל גם חייבי גיוס. ומדוע לא נבוא אנחנו, אשר מילאנו את חובתנו, במקום אנשים מחויבי גיוס?״

יש לנו בעניין זה ועדה של מוסדות, אשר משתתפים בה חברים כסברדלוב,[12] והוא עושה כל מה שאפשר. אינני יודע אם אין הוא נתקל בעבודתו בקשיים רציניים מאוד מצד ההסתדרות על כל המנגנון שלה. לא לשם כך באתי הנה, אבל אינני יכול להעלים מכם את הבעיה הזאת ואני מבקש תשומת לב גם אליה. זהו עניין של חובה ציבורית, אנושית-לאומית, וזה עניין גם של הגיוס.

 

בתום דיון נתקבל הסכם הבא:


הוועד הפועל של ההסתדרות מקבל את עצם הגישה לתוכנית ריכוז אמצעים לקרן עזרה למשפחות המגויסים ומטיל על ועדה המורכבת מהחברים י. ברץ, א. גולומב, א. רבינוביץ, א. ציזלינג וה. פרומקין לברר עם התאחדות בעלי התעשייה ושאר הגורמים הבאים בחשבון את כל השאלות הכרוכות בתוכנית זו.

 

הערות:


[1] סדר היום: 1) בחירת ועדה תקציבית של הוה״פ; 2) תיקונים בחוקת העבודה השיתופית; 3) מו״מ עם הממשלה בענייני לימוד מקצוע; 4) תוכנית ריכוז אמצעים לעזרה למשפחות המגויסים והמתגייסים לצבא; 5) שאלת תשלום פיצויים לפועל השכיר; 6) הוועידה החמישית ומועדה; 7) דיונים בוועדה הממשלתית בענייני תוספת יוקר; 8) שביתות וחוק השביתות; 9) המשך הדיון בתוכנית המעשית שהוצעה בוה״פ ב-29/1/1942. מ״ש הצטרף לישיבה לקראת הדיון בסעיף 4.

[2] השל פרומקין (1974-1896). מנהל מרכז העבודה של ההסתדרות וחבר הוה״פ שלה, ממנהלי ״סולל בונה״ ו״כופר היישוב״. בדבריו בענייני סעיף 3 הציע לנהל מערכה ציבורית להגברת העלייה כאמצעי להגדלת כוח העבודה המקצועי של היישוב וחלקו במאמץ המלחמה.

[3] מכסת העלייה החצי שנתית, שהוקצתה ואושרה בראשית פברואר 1942.

[4] חוקי העלייה קבעו ארבע קטגוריות לחלוקת מכסות העלייה: בעלי אמצעים, קרובים, תלמידים המוזמנים ע״י מוסדות לימוד בארץ ועובדים.

[5] אחרי כניסת יפן למלחמה ב-7/12/1941 ופלישת כוחותיה לדרום-מזרח אסיה.

[6] דוד רמז (1886-1951). ממנהיגי תנועת העבודה בא״י וממקימי ההסתדרות. מזכ״ל ההסתדרות 1935-1945. יו״ר הוה״ל 1944-1948. לימים שר התחבורה הראשון במדינת ישראל.

[7] ״מס חירום״ - הוטל ע״י הוועד הלאומי עם פרוץ מל״ע-2 לשם סיוע למובטלים ולנצרכים נוכח המשבר הכלכלי שהתחולל אז.

[8] אליעזר הופיין (1957-1881). נשיא לשכת המסחר. מ-1924 מנכ״ל בנק אפ״ק. ממעצבי המערך המוניטרי של היישוב לקראת הקמת המדינה.

[9] מראשית המלחמה קבעו שלטונות המנדט שוויון במספר היחידות היהודיות והערביות שהוקמו לקליטת המתגייסים בא״י לחיל הרגלים. הגבלה זו בוטלה במהלך 1941 (ר׳ יומ״מ ה׳, עמ׳ 202).

[10] ״סולל בונה״, החברה הקבלנית של ההסתדרות, ביצעה מראשית מל״ע-2 עבודות רבות בשביל הצבא הבריטי בארץ וברחבי המזה״ת, ובמקומות מרוחקים הקימה מחנות לעובדיה.

[11] רֶז'י - עבודות קבלניות שבוצעו עבור הצבא והצבא היה מעסיקן הישיר.

[12] דוד סברדלוב (1963-1889). מראשי ״סולל בונה״. ניהל את לשכת העבודה בת״א וארגן את רשת לשכות העבודה של הסוה״י.

 

העתקת קישור