16. מכתב אל מנהל מח' החינוך הממשלתית, י-ם - מערכת החינוך והקהילה החרדית - 23/1/1942
שם הספר  מאבק מדיני א'
שם הפרק  16. מכתב אל מנהל מח' החינוך הממשלתית, י-ם - מערכת החינוך והקהילה החרדית - 23/1/1942
כותרת משנה  אנגלית

16

מכתב אל מנהל מח' החינוך הממשלתית,[1] י-ם

23/1/1942 

(אנגלית)

 מערכת החינוך והקהילה החרדית

 

אדוני,

 

1. אני מתכבד לאשר קבלת מכתבך מ-10 בדצמבר 1941 בנושא סיוע ממשלתי לבתי-ספר דתיים מסוימים,[2] ולהעיר את ההערות הבאות לגביו בשם הנהלת הסוכנות היהודית.

2. בעוד שלגבי המסקנות המעשיות של מכתבך נוטה ההנהלה להסכים איתך בנקודה עיקרית אחת, היא חולקת עקרונית על סדרה שלמה של הנחות שעליהן מושתת הטיעון המובא במכתבך.

3. תחילה אנו מבקשים לחלוק על הגדרתך את היחסים בין הוועד הלאומי ו״אגודת ישראל״,[3] כמנוסח במכתבך. מקביעתך בסעיף 3 כי ״הקהילה היהודית הסטטוטורית, שהוקמה על יסוד 'חוקת הקהילות הדתיות',[4] (...) פועלת מבחינה מעשית באמצעות הוועד הלאומי, שהוא גוף פוליטי יותר מאשר דתי״, משתמע שהוועד הלאומי סטה למעשה מן המסלול שנקבע לו. היקש זה אי-אפשר לקבל. המטרה היסודית של הארגון של הקהילה היהודית בארץ-ישראל במסגרת ״כנסת ישראל״,[5] כפי שהיא משתקפת גם בתקנות שאושרו רשמית, לא הייתה רק לספק את הצרכים הדתיים של הקהילה. המטרה הייתה להקים גוף שייצג כללית את יהודי ארץ-ישראל, ויהיה מוסמך באופן מלא לדאוג לצרכיו החינוכיים, החברתיים והקהילתיים וכן גם הדתיים; העובדה שדבר זה נעשה במסגרת ״חוקת הקהילות הדתיות״ נבעה ממערכת ה״מילֶט״ העותמאנית,[6] שכבר הייתה בנמצא, ואשר לפיה אורגנו הקבוצות הלאומיות או האתניות השונות במסגרת הקהילות הדתיות. משמעותו של המונח ״דתי״ כאן הוא יחידה של אוטונומיה, אבל אין מונח זה מגדיר בלעדית את תפקידיה. ככל שהייצוג הכללי של היישוב כולל את ייצוג האינטרסים המדיניים שלו, מן הדין לתאר את הוועד הלאומי כגוף מדיני, ובפעילותו ככזה אי-אפשר לראותו כחורג מתחומיו.

4. לעומת זה, תיאור ״אגודת ישראל״ כ״אגודה דתית״, במנוגד למפלגה פוליטית, אינו עולה בקנה אחד עם העובדות. ״אגודת ישראל״ היא ארגון פוליטי בעל מצע דתי, אם כי אין הוא אך ורק דתי. וכן אי-אפשר להגדירה כבעלת מונופולין על הדת בקרב העם היהודי. חברי ארגון ״המזרחי״[7] (המסונף לסוכנות היהודית ומהווה חלק של ״כנסת ישראל״), שביניהם מצויים רבנים נודעים רבים ברחבי עולם, לרבות שני הרבנים הראשיים של ארץ-ישראל,[8] אינם דתיים פחות מחברי ״אגודת ישראל״. ככל שהמונח ״אגודה דתית״ הוא הגדרה נאותה של ״אגודת ישראל״, הוא יכול לחול באותה מידת דיוק על ״המזרחי״, שהוא מפלגה פוליטית, אם כי עמדתה לגבי כמעט כל הנושאים נקבעת על יסוד השקפתה הדתית. יתר על כן, ישנם יהודים רבים, דתיים לחלוטין, שאינם נמנים עם ארגון פוליטי כלשהו. יש להדגיש כי הדת היהודית אינה מכירה בגוונים שונים של הלכה או מעשה. לפיכך לא דרגת אדיקות דתית גבוהה יותר היא העומדת ביסוד קיומה של ״אגודת ישראל״ כארגון נפרד, אלא סירובה להצטרף מרצון לשיתוף פעולה מאורגן עם יהודים לא-דתיים. מכאן היבדלותה מ״כנסת ישראל״ וסירובה להצטרף לסוכנות היהודית. מכאן הופעתה בזירה הציבורית בארץ-ישראל כגוף פוליטי עצמאי. ארגוניה המקומיים של ״אגודת ישראל״ בארצות אחרות עוסקים גם הם מאז ומתמיד בעניינים פוליטיים, לרבות השתתפות עצמאית בבחירות קהילתיות, עירוניות ופרלמנטריות ובקיום סיעות מפלגתיות, עיתונות מפלגתית ופעילויות אחרות הנובעות מקיום מנגנון מפלגתי.

5. שנית, עלי לקבוע כי קיומם של מספר ״בתי-ספר דתיים״, מלבד אלה של ״אגודת ישראל״, מחוץ למערכת החינוך של הוועד הלאומי, נובע בעיקר בשל סיבות שונות לחלוטין מהתנגדות מצפונית של הורים לכך שילדיהם יתחנכו בחסות הוועד הלאומי, כפי שנאמר במכתבך. הסיבות לקיומם הנפרד של בתי-ספר אלה הן,

ראשית, סירובם להחליף את היידיש או הלדינו בעברית כלשון הלימודים;

שנית, ההוראה הבלתי-מספקת של מקצועות חילוניים בבתי-ספר אלה, הפוסלת את כלילתם במערכת בתי הספר העבריים;

שלישית, המסורת החינוכית הכללית השוררת בקרב קבוצות נחשלות באוכלוסייה;

ולבסוף, סירוב האחראים לבתי-ספר אלה לוותר על הייתרון שבאיסוף כספים עצמאי בארץ-ישראל ובחו״ל, וכן על אינטרסים עצמאיים אחרים, מקצועיים ונכסיים.

בשל המצוקה פרי מצב המלחמה פנו כמה מבתי-ספר אלה אל הוועד הלאומי בבקשת הצטרפות וסיוע, וכמה מהם אכן התקבלו, כגון תלמוד תורה ״דרך ציון״ ושני תלמודי תורה של הקהילה הפרסית בירושלים, וכן גם ארבעה תלמודי תורה בתל אביב.

6. שלישית, את ההנחה המובעת בסעיף 7 של מכתבך, כי בתי-הספר של הוועד הלאומי קיימים רק למען ילדיהם של ״הציונים הפוליטיים״, או של ״חברי ארגונים מפלגתיים״, או שהם נוהגים אפליה לטובת ילדי עולים ממוצא מערבי כנגד ילדים ילידי ארץ-ישראל או ילדים מזרחיים, יש לשלול כחסרת שחר. וככל שיש מקום להסיק מסעיף 6 במכתבך, כי ילדים ילידי ארץ-ישראל מועדפים במוסדות מערכת החינוך של הוועד הלאומי על פני ילדי עולים, יש לשלול גם מסקנה זו. מעולם לא נקבעה קבלת ילדים למערכת בתי-הספר של הוועד הלאומי על יסוד שיקולים כלשהם של מוצא, שייכות עדתית או השתייכות מפלגתית של הוריהם. למעשה, אפילו ילדים לא-יהודים מתקבלים לבתי-הספר של הוועד הלאומי, אם כי אך טבעי שמספרם מועט מאוד. מאחר שאין שום הבחנה בין ילדי עדות שונות, אין האחראים על מערכת החינוך העברית רושמים כלל את המוצא העדתי של התלמידים, אך לפי שידוע לנו, יש ברשות מחלקתך נתונים סטטיסטיים המלמדים מהו אחוז התלמידים מבני עדות המזרח הלומדים בבתי-הספר העבריים, לפחות במקומות כמו ירושלים וטבריה, שם עדות המזרח מהוות רוב. מן הראוי לציין בהקשר זה, כי בנוסף למספרם הגדול של ילדים מזרחיים הלומדים בבתי-הספר הכלליים, יש במערכת החינוך העברית בתי-ספר מיוחדים לילדים תימנים בירושלים, בתל-אביב ובכמה מן היישובים, וכן גם בתי-ספר מיוחדים לילדי העדה הספרדית והעדה הפרסית בירושלים. בקצרה, ההנחה המשתמעת מסעיף 9 של מכתבך, כי יהודי ארץ-ישראל נחלקים באופן חותך לקבוצה של לא-דתיים ומפלגתיים מזה, ולדתיים וללא-מפלגתיים מזה, וכי רק הקבוצה הראשונה מתקבלת לבתי-הספר של הוועד הלאומי, אינה נכונה בעליל.

ראשית, אדיקות דתית אינה עומדת בשום פנים ואופן בסתירה להשתייכות מפלגתית.

שנית, עובדה נחרצת היא שבקרב הילדים המתחנכים בבתי-הספר של הוועד הלאומי יש אלפים רבים של ילדי משפחות דתיות, וכן גם אלפים רבים של תלמידים שהוריהם אינם משתייכים למפלגה כלשהי.

7. העובדות שהובאו לעיל אין פירושן, בשום פנים, כי לא קיימת בעיה - או כי יש כוונה להמעיט בבעיה - של ילדים יהודים שאינם נהנים מלימודים נאותים או אינם לומדים כלל. אולם ככל שניתן להחיל את הקביעה המפורסמת של ד'ישראלי בדבר ״שני עמים״ על מצב הדברים ביישוב, יש להחילה מאותה בחינה שהחיל ד'ישראלי לגבי אנגליה בימי נעוריו, כלומר: ״שני עמים״ חצויים בשל מחסומים חברתיים או דתיים, ולא בשל הבדלי מוצא או השקפות פוליטיות או דתיות.[9] בקצרה, הבעיה שעמה על הוועד הלאומי להתמודד במישור זה מתחוורת מכוח המספרים הבאים: מתוך 291,400 לא״י שיידרשו להפעלת בתי-הספר העממיים של הוועד הלאומי בשנה הנוכחית, רק 79,500 לא״י יבואו מתוך הקְצבות מרכזיות (של הממשלה ושל הסוכנות היהודית, ותרומת הוועד הלאומי עצמו), ואילו ההפרש בסך 211,900 לא״י יכוסה ממקורות מקומיים, רובו הגדול מתוך שכר הלימוד שישלמו ההורים. בעיית החינוך הבלתי-מספיק, הניתן לילדי המשפחות העניות יותר, חריפה במיוחד בירושלים, בטבריה ובצפת, שבהן מתרכזת רוב האוכלוסייה המזרחית. הבעיה קיימת ועומדת חרף העובדה, שחלק ניכר יחסית של הַהקצבות המתקבלות מן הממשלה ומן הסוכנות היהודית מוקצה על-ידי הוועד הלאומי לערים אלה - ההקצאה הכללית לתלמיד היא 3,530 לא״י בירושלים ו-730 לא״י בתל-אביב.[10] מאחר ששכר הלימוד המתקבל מתלמידי עדות המזרח נמוך ביותר, התרופה היחידה היא בהטלת מס חינוך עירוני, שיאפשר לעדות היהודיות בערים אלה לשאת על שכמן את העול בדומה לעול שמוטל בתל-אביב. אולם הממשלה סירבה לעשות שימוש בשיקול הדעת שניתן לה לפי ״תקנת החינוך, 1933״, ולהטיל מס כזה בירושלים. הוועד הלאומי, חרף קשייו הכספיים, נטל על עצמו, כפי שצוין לעיל, מעמסה נוספת בצרפו למערכת החינוך העברית כמה תלמודי תורה, ובאותו זמן סייע למועצת הקהילה היהודית בירושלים בהעניקו לימודים חינם בכיתות מיוחדות לילדים שאינם לומדים בבתי-ספר. האמצעי האחרון הוא אומנם פתרון ארעי, אולם המעבר מפתרון ארעי לפתרון מלא אינו אלא שאלה כספית. נכון בהחלט, כפי שצוין בסעיף 6 במכתבך, כי כמה

״ילדים וילדות (...) מארץ-ישראל או ממוצא מזרחי (...) לא לומדים כלל, או לומדים מקצועות חילוניים במידה בלתי-מספקת, במבנים שפעמים רבות לוקים בצפיפות יתר ובתנאי תברואה גרועים״.

אולם תלייתה של עובדה זו ב״התנגדות מצפונית״ של הורי הילדים והילדות הללו להסתייע במתקני הלימוד של הוועד הלאומי מחטיאה את מהותה של הבעיה. המגזר המזרחי והמגזר הדתי של הקהילה היהודית הירושלמית הם המהווים רוב גדול בקרב התלמידים היהודים הלומדים בבתי-ספר של המיסיונים הנוצרים. רבים נוטים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר אלה בשל שיקולי קריירה, אולם הסיבה העיקרית שביסוד תופעה מדהימה זו היא עוני. יהיה המניע אשר יהיה, ודאי שההתנגדות המצפונית לשליחת ילד יהודי לבית-ספר של ״המזרחי״ אינה יכולה להיות גדולה מזו של שליחתו להתחנך בידי כמרים נוצרים.

8. ההסברים שלעיל, המובאים בשם הנהלת הסוכנות היהודית, דיים להוכיח כי ההנהלה מתייצבת באופן מלא מאחורי ההשקפה שהובעה על-ידי החתום מטה בשיחתו איתך, כי

״לכל ילד יהודי זכות ליהנות במידה שווה מכל השירותים החברתיים בלא תלות ברגשות הדתיים או הפוליטיים של הוריו״.

כפי שכבר נאמר, הסוכנות היהודית סבורה כי מערכת בתי-הספר העבריים מנוהלת בידי הוועד הלאומי בתואם מלא עם עיקרון זה. יש להוסיף, כי מאחר שמערכת החינוך העברית נחלקת לשלושה זרמים,[11] המייצגים את השקפות העולם העיקריות השוררות ביישוב היהודי ואשר נודעת להן השפעה על החינוך, ניתן לראותה כמערכת כוללת לגמרי עד כי אי-אפשר לשום קבוצה חשובה של הורים יהודים בארץ-ישראל לטעון בצדק, כי בשל התנגדות מצפונית נמנע ממנה לשלוח את ילדיה למערכת חינוך זו. אכן, דאגה לקיום מידה סבירה של סובלנות בתחום החינוך היא שגרמה להקמת מערכת החינוך התלת-זִרמית של הוועד הלאומי, והנהלת הסוכנות אינה יכולה שלא להביע מידה של תמיהה על תביעתך למידה נרחבת אף יותר של גיוון נוכח דרישתך, בכמה מקרים, למיזוג ״המזרחי״ עם בתי-הספר הכלליים. עם שהנהלת הסוכנות היהודית מודעת היטב לצורך בגיוון בתחום החינוך, היא סבורה, ולו רק מתוך שיקולים מעשיים, כי אי-אפשר לממש כל גון של השקפה רוחנית או פוליטית בקהילה כה מורכבת כיישוב היהודי הנוכחי. אפשר שאינך מודע לקיומו של גוף לא בלתי-ניכר של בעלי השקפות דתיות קיצוניות, אשר לגביהם אפילו ״אגודת ישראל״ כארגון פוליטי, ובתי-הספר שלה על שום הציפוי החילוני הדקיק שלהם, נתפשים כדבר תועבה.[12] אם הטיעון המובא במכתבך יותווה עד סופו ההגיוני, כי אז לא תימצא שום סיבה לכך שנקודת המבט של אותה קבוצה לא תיענה באותה מידה של התחשבות ליברלית כגון זו שאתה תובע למען ״אגודת ישראל״.

9. יש להסכים ללא הסתייגות, כמסקנה מעשית ישירה מעיקרון השוויון שהוכר בפסקה שלעיל, שכל הילדים היהודים, הלומדים בבתי-ספר העומדים בתקנים אחידים מסוימים, יהיו ראויים ליהנות מתמיכה ממשלתית בחינוכם. לשאלת התקנים האחידים נודעת חשיבות חיונית לא רק מנקודת מבט של חינוך כללי, אלא בייחוד לאור המטרה של מיזוג יהודי ארץ-ישראל לעם אחד. יצוין, כי אתה מתנה הקצבה לבתי-ספר דתיים בכך

ש״יאמצו ויממשו ביעילות תוכנית לימודים מאושרת או הוראה חילונית״ (סעיף 15), וכי אתה ״מצפה כי בתי-הספר [הדתיים] אשר יוקצב להם כסף זה ישפרו את הלימודים החילוניים עד כדי הכרתם כזכאים למעמד כגון זה של בתי-הספר הציבוריים היהודים, ואם ירצו בכך, יהיו זכאים להשתייך באופן מלא למערכת של הוועד הלאומי״ (סעיף 19).

הסוכנות היהודית מסכימה בכל לב עם התנאי האחרון לגבי הלימודים החילוניים, אולם היא מניחה שהוא כולל, כאחד התקנים האחידים החיוניים, גם את השימוש בשפה העברית כשפת הלימוד. עיקרון יסוד זה של חינוך יהודי מודרני בארץ-ישראל מבטא לא רק את רצון העם היהודי והחלטתו הנחושה, אלא גם את יישומה הישיר של ״הצהרת בלפור״. לדעתה של הסוכנות היהודית, בתי-ספר יהודים שאינם מושתתים על עיקרון זה נוגדים את טובת הכלל, אינם מכשירים את תלמידיהם לחיים בארץ-ישראל, ומשום כך מאבדים את זכותם לסיוע ציבורי.

10. קביעת האפיק שבאמצעותו יקבלו בתי-הספר הדתיים את חלקם בסיוע הממשלתי היא סוגיה שעדיין טעונה בירור. ככל שמדובר בבתי-ספר דתיים שאינם שייכים ל״אגודת ישראל״, הרי שעל יסוד ההנחה שהם עומדים בתקנים המינימליים של הלימודים החילוניים, ובשימוש בעברית כשפת הלימוד, אין לצפות להתנגדות כלשהי מצד הוועד הלאומי לכלילתם במערכת החינוך העברית, וכן גם לא תהיה התנגדות כלשהי מצד הוועד הלאומי - אם רק יהיה הדבר ביכולתו - להקציב כספים לצעד זה. התהליך של אינטגרציה זו, כפי שצוין לעיל, כבר החל, ואין ספק כי ככל שמחלקת החינוך [הממשלתית] תעודד אותו, הוא יוּאץ. נותרת אפוא שאלת בתי-הספר של ״אגודת ישראל״. בשל הסיבות שנמנו לעיל אנו מתקשים להשלים עם הזכות המוסרית של ההורים המשתייכים ל״אגודת ישראל״ לסרב לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך העברית של ״כנסת ישראל״. אף על פי כן, אנו סבורים כי הילדים המתחנכים בבתי-הספר של ״אגודת ישראל״ זכאים לסיוע ממשלתי, ונוכח המצב המשפטי והפוליטי העובדתי של פרישת ״אגודת ישראל״ מהקהילה היהודית של ארץ-ישראל, שנעשתה כחוק, וסירובה להכיר בסמכות הוועד הלאומי, אנו סבורים כי מן הנמנע שכמות מסוימת של ההקצבה הממשלתית לחינוך היהודי תועבר לבתי-הספר של ״אגודת ישראל״ במישרין, אולם תמיד בתנאי שיעמדו במינימום התקנים הכלליים של החינוך היהודי בארץ זאת.

11. אנו מבינים כי אינך עומד על ההצעה, שבתי-הספר הדתיים שמחוץ למערכת בתי-הספר העבריים יקבלו סיוע כספי מיוחד מן הסוכנות היהודית. אולם מאחר שנושא זה נרמז בסעיף 12 של מכתבך, מתבקשת תגובה. כידוע לך, הסיוע של הסוכנות היהודית למערכת החינוך העברית בשנה הנוכחית מסתכם ב-40,000 לא״י. הקצבה זו מייצגת את הגבול שאליו יכולה הסוכנות היהודית להגיע בנסיבות הנוכחיות, והיא נתאפשרה רק מכוח קיצוצים מכאיבים בסעיפי הוצאה חיוניים אחרים. יש לזכור, כי בנוסף להקצבה זו מוציאה הסוכנות היהודית השנה 27,350 לא״י למטרות חינוכיות ותרבותיות אחרות, לרבות השכלת מבוגרים, קידום הספרות והאמנויות, פעילויות ספורט ואחרות, ותמיכות בטכניון בחיפה ובישיבות. סכום זה אינו כולל את ההוצאות על חינוך והכשרת ילדים וילדות עולים ביישובים חקלאיים ובמוסדות אחרים במסגרת תוכניות ״עליית הנוער״. אשר לישיבות, דומה כי מן העניין לציין שכמעט כל המרכזים האלה של לימוד תורני גבוה, המתבצע לפי עקרונות דתיים מוקפדים, מתנהל על-ידי ועדה שבראשה עומד הרב הראשי של ״כנסת ישראל״, וכי רבים מהם נתמכים כספית על-ידי הסוכנות היהודית. אין צורך לומר, כי ככל שבתי-ספר דתיים נוספים יצטרפו למערכת החינוך העברית, הם ייהנו מן ההקצבה של הסוכנות היהודית יחד עם בתי-הספר האחרים. אשר לבתי-הספר של ״אגודת ישראל״, הרי שלבד מאי-היכולת המעשית של הסוכנות היהודית להגדיל את הוצאותיה בתחום החינוך, אין היא רואה לפניה אפשרות להושיט סיוע כספי לבתי-ספר אלה בשל סיבות עקרוניות. הסוכנות היהודית כופרת בזכות המוסרית של ״אגודת ישראל״ לפרוש מ״כנסת ישראל״. היהודים הרבים ברחבי עולם, התורמים לקרנות הסוכנות היהודית, מאוחדים ברצונם לראות את יהודי ארץ-ישראל מונהגים בידי הסוכנות היהודית ומאוחדים בארגון אחד וכולל של היישוב. הם רואים ב״כנסת ישראל״ את הגוף הכוללני הזה. תומכי ״אגודת ישראל״ לא רק אינם תורמים לקרנות הסוכנות היהודית, אלא פעמים רבות עוסקים בגיוס כספים לקרנות מתחרות. אם, בשל כל הסיבות הללו, תתעקש ״אגודת ישראל״ על קיום מערכת חינוך משלה בארץ-ישראל, יהיה אשר יהיה הגמול שיינתן לחבריה על-ידי הממשלה כמשלמי מיסים וכאזרחים, היא לא תוכל להציג תביעה כלשהי לסיוע מהסוכנות היהודית.

12. לבסוף, לא נוכל להימנע מתגובה - בהקשר של ההיבט הכספי של הבעיה - על קביעתך בסעיף 11, כי מחלקתך

״לא תמליץ על הגדלה כלשהי של התמיכה הכללית בחינוך היהודי מעבר למה שניתן מכוח היחס שבין אוכלוסיות גילאי בתי-הספר הערבים והיהודים״ וכי מכיוון ש״לא פחות מ-50% מן המבקשים להתקבל לבתי-הספר הערבים הממשלתיים מסורבים מדי שנה (...) לא יהיה אפשר להקצות סכומים ממשלתיים נוספים בשביל בתי-ספר יהודים, אלא אם כן יאוזן הדבר בהוצאות גדולות יותר בשביל בתי-ספר ערביים לפי חישוב יחסי מדוקדק״.[13]

לעיל כבר צוין, כי רק קיומם של בתי-הספר העממיים של מערכת החינוך העברית עולה ליישוב, בתמיכות מוניציפליות ובשכר לימוד, קרוב ל-212,000 לא״י. התמיכה הממשלתית לתקציב בתי-ספר אלה היא 56,000 לא״י. באותו זמן, הממשלה מוציאה על בתי-הספר העממיים שלה, שמספר הילדים הערבים הלומדים בהם הוא כמספר הילדים היהודים הלומדים בבתי-הספר של הוועד הלאומי, הרבה מעבר ל-200,000 לא״י. לעובדה שהאוכלוסייה הערבית תורמת לחינוך ילדיה קרוב ללא-כלום בצינורות המוניציפליים, ומעט מאוד בתשלום שכר לימוד, נודעת השפעה ישירה על הבעיה. אנו טוענים, כי אם תימָצא אפשרות להביא את הקהילה הערבית לידי הגדלת תרומתה, יפחת יותר ויותר מספר הילדים הערביים שייוותרו מחוץ לבתי-הספר, וכך יהיה אפשר להתגבר על המצב האנומלי המתבטא בעובדה שהוועד הלאומי מקבל מן הממשלה רק 19% מתקציב בתי-הספר העממיים שלו.

 בנאמנות,[14]

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

 הערות:


[1] ג'רום פַרֶל. ניהל את מחלקת החינוך הממשלתית בא״י 1946-1937.

[2] המכתב לא אותר. ב-21/12/1941 דיווח י׳ גרינבוים בהנה״ס על מכתבו של פרל ליו״ר הנה״ס. גרינבוים ציין כי במכתב נעשה, בין השאר, ״ניסיון חדש לקצץ את זכויותיה של 'כנסת ישראל' בשטח החינוך והפעם תחת לחץ ׳אגודת ישראל׳ והצורך לבוא לעזרתם של אותם בתי הספר של היהודים שאינם בתוך הרשת [---] מר פרל קובע במכתבו זה כמה כללים ולפיהם יוצא שהוא צריך לתת גם להם כסף״ (אצ״מ S 100/33). כ-25% מהתלמידים היהודים למדו מחוץ לרשת החינוך היסודי של הוה״ל, רובם תלמידי מוסדות החינוך החרדי ורשת ״אליאנס״ (אליאב, עמ׳ 219). מערכת החינוך של ״כנסת ישראל״, שמ-1933 נוהלה בידי הוה״ל, מומנה בעיקר מכספי ההסת׳ הציונית ומיסי הרשויות המקומיות, אך גם ממשלת המנדט השתתפה במימונה ומכוח זה השתתף נציג הממשלה בוועד המנהל למערכת החינוך שהוקם ע״י הוה״ל. גם בתי-הספר שמחוץ למערכת החינוך של ״כנסת ישראל״ קיבלו מן הממשלה הקצבות. בסוף 1941 ובראשית 1942 הסתמנה במחלקת החינוך הממשלתית מגמה להחליש את מערכת החינוך של הוה״ל ולעודד את בתי-הספר היהודים שמחוץ למערכת זו (רשף ודרור).

[3] ״אגודת ישראל״ - תנועה עולמית של יהודים חרדים. נוסדה בפולין ב-1912 במטרה לסייע בשימור אורח החיים היהודי מול הציונות, היהדות הרפורמית וההתבוללות. בא״י החלה לפעול ב-1919 ונאבקה על זכות התארגנות החרדים בקהילות נפרדות מחוץ ל״כנסת ישראל״. מאבק התבדלות זה גרם לממשלת המנדט להגדיר את ההשתייכות ל״כנסת ישראל״ כוולונטרית. השלטון הבריטי הכיר באגו״י כעדה עצמאית הרשאית לקיים שירותים דתיים נפרדים.

[4] ״פקודת העדות הדתיות״ פורסמה ב-1926. הפקודה קבעה שהמוסדות הדתיים היהודים יהיו חלק בלתי-נפרד מן המערכת האוטונומית של היישוב.

[5] ר׳ מסמך 4 הע׳ 10.

[6] ״מילֶט״ - עדה דתית מוכרת באימפריה העותמאנית. נהנתה מאוטונומיה בתחומי דת, משפט ותרבות. משטר ה״מילט״ הנציח קיום נפרד של המסגרות העדתיות באימפריה.

[7] ״המזרחי״ - תנועת הציונות הדתית. נוסדה ב-1902 בסיסמת ״א״י לעם ישראל על-פי תורת ישראל״. שמה נגזר מראשי תיבות של ״מרכז רוחני״. בשנות ה-20 של המאה העשרים פיתחה רשת חינוך אוטונומי (הזרם הדתי), יזמה את הקמת הרבנות הראשית לא״י והייתה שותפה במרבית הקואליציות של ההנה״צ והסוה״י.

[8] ב-24/2/1921 כינס הנציב העליון הרברט סמואל אסיפת רבנים ונציגי ציבור לשם בחירת מועצת רבנות ראשית, וב-1/4/1921 פרסמה הממשלה ״הודעה בדבר בחירת מועצת רבנות לא״י״, שקבעה כי בראש המועצה יעמדו שני רבנים ראשיים, אשכנזי וספרדי, וכי הממשלה תכיר במועצת הרבנות ובכל בית-דין שיוסמך על-ידה כסמכויות יחידות בענייני הדין היהודי.

[9] בספרו ״סיביל או שני העמים״ (1845), הבליט המדינאי והסופר האנגלי ממוצא יהודי בנימין ד'ישראלי (1881-1804) את הפער בין עניים ועשירים שנוצר בעקבות המהפכה התעשייתית, והציג את שני המעמדות כשני עמים שונים, מנוכרים זה לזה.

[10] מדובר בבתי-הספר היסודיים של הוה״ל.

[11] הזרם הכללי, זרם העובדים והזרם הדתי.

[12] הכוונה ל״נטורי קרתא״, קבוצה חרדית קיצונית שפרשה מ״אגודת ישראל״ ב-1935. את ילדיה חינכה במוסדות נפרדים בלשון יידיש.

[13] הממשלה הקציבה לחינוך הילדים בגילאי 15-4 סכום שווה לגולגולת לבני היישוב הערבי והיהודי.

[14] הנוסח שהיה שגור באותם ימים לסיום מכתבים רשמיים: ״אני מתכבד להיות, אדוני, משרתך הנאמן״, תורגם פה, ובמכתבים אחרים שנכתבו באנגלית, ל״בנאמנות״.

 

העתקת קישור