8. מועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המושב ה-19, ת"א - עובדות יסוד בחוק איסור שביתות והשבתות - 14/1/1942
שם הספר  מאבק מדיני א'
שם הפרק  8. מועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המושב ה-19, ת"א - עובדות יסוד בחוק איסור שביתות והשבתות - 14/1/1942

8

מועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המושב ה-19, ת"א[1]

14/1/1942

עובדות יסוד בחוק איסור שביתות והשבתות


 

משה שרתוק: יש ארבע עובדות-יסוד הקובעות את אופי העניין שאנחנו דנים עליו.[2]

עובדת יסוד ראשונה היא שהחוק הזה הוא יליד המלחמה. המלחמה מגייסת אנשים לא רק לצבא; היא מגייסת אנשים גם למשק מלחמתי. כל הטענות נגד הבורגנות לא תועלנה כאן. הפועל הוא חייל מטבע ברייתו במלחמה זו, מפני שהוא המייצר את אמצעי המלחמה. את הבורגנים אפשר לסלק; את בתי-החרושת ואת המכרות אפשר להפקיע מידם. אפשר להטיל פיקוח ממלכתי על מפעלים פרטיים - ועושים זאת. אפשר להחרים מפעלים פרטיים - ועושים זאת. אפשר ליצור תוך כדי המלחמה מפעלים מולאמים מעצם ברייתם. אך מדבר אחד אי-אפשר להימנע - מן ההזדקקות לפועל, וכל מי שעושה את העבודה הזאת [של ייצור אמצעי לחימה], הוא פועל.

פועלים, במלחמה כזאת, מוכרחים להיות מגויסים כמו חיילים. יש צורות שונות של גיוס: את החיילים מלבישים מדים, נותנים בידיהם נשק, ממנים עליהם מפקדים, מארגנים אותם לפלוגות, לגדודים; את הפועלים משאירים בבתי-החרושת, במכרות, בשדות ובכרמים, אבל מטילים עליהם משמעת צבאית. זוהי כל מהות החוק הזה.

עובדת יסוד שנייה היא שהחוק הזה הוא חיזיון עולמי. ייתכן שיש כאן בארץ דברים יוצאים מן הכלל, וייתכן שאנחנו צודקים אם נרצה להיות היוצא מן הכלל היחיד. אולם עלינו לדעת היטב את הקושי העצום, המבהיל, של המערכה שניכנס בה אם נרצה להוכיח, שישנה רק ארץ אחת בעולם אשר עול המלחמה אינו חל עליה, שישנו ציבור פועלים אחד בעולם הזכאי להיות יוצא מן הכלל בעניין זה.

עובדת יסוד שלישית היא התחייבות פומבית ובכתב של ממשלת ארץ-ישראל, שהחוק הזה הוחק אך ורק לימי המלחמה. אינני יודע מה יהיה גורל השביתה בעולם שלאחר המלחמה, כשם שאינני יודע - וכשם שאיש אינו יודע - מה יהיה גורלו של איזה דבר בעולם שלאחר המלחמה. לשם כך צריך להיות נביא, ונביא אין איתנו. אם בעולם כולו תָסוּף השביתה, תיעלם, תתבטל, לא נצליח אנחנו להיות האי היחיד בעולם שיקיים שביתה וזכות שביתה (אבל זוהי בעצם הפלגה רחוקה ודחוקה מאוד). ברור, כי במידה שיוחזר לפועל בעולם חופש השביתה - ויש להניח בבטחה שהוא יוחזר - לא אנחנו נישאר האי היחיד בעולם שבו יקוים שיעבוד הפועל בעניין זה. אנחנו יכולים בקלות רבה לבטל התחייבות והבטחות, אבל שטר זה אל נמהר לבטל. להיפך, נחזק את השטר הזה שקיבלנו בשותפות עם כוחות גדולים בעולם, עם תנועת הפועלים הבריטית ועם כל בעלי בריתה בדומיניונים, וזוהי התחייבות.

עובדת יסוד רביעית היא התחייבות פומבית ובכתב של ממשלת ארץ-ישראל, שהיא תזדקק לחוק זה אך ורק לגבי סכסוכי עבודה הפוגעים במאמץ המלחמה - ובזה הרחיקה לכת מהממשלה הבריטית. החוק באנגליה חמור יותר בנקודה זו מאשר החוק הארץ-ישראלי, באשר לפי החוק באנגליה חייבת הממשלה להתערב בכל סכסוך ולמנוע שביתה; בארץ-ישראל היא רשאית להתערב, אבל אינה מחויבת; יש התחייבות רשמית פומבית, שנתפרסמה בכתב, שבה הממשלה מודיעה כי תזדקק לחוק הזה רק לגבי הסכסוכים הפוגעים במאמץ המלחמה. אם כן, קודם כל, אפילו בזמן המלחמה, אפילו כהוראת שעה, אין לדבר על ביטול גמור של זכות השביתה ושל חופש השביתה.

פה שאלו חברים מה נשתנה מלפני שמונה חודשים,[3] וכבר ניתנו תשובות:

תשובה אחת נתן לוביאניקר כשאמר:

״אז הייתה הצעת חוק, עכשיו זהו חוק - אנחנו עומדים בפני עובדה ואנחנו צריכים לבחון היטב את דרכנו נוכח העובדה״.

תשובה שנייה נתן הח' שמואל פרידמן,[4] כשאמר:

״אז הייתה תוכנית של חוק מסוים - ביקרנו אותה ושורה שלמה של סעיפים מביקורתנו נתקבלו״.

בנקודה זו אני רוצה להעיר משהו: אל נזלזל בהישגים שלנו. כאשר אנחנו מותחים ביקורת, אנו עושים זאת כדי שיקשיבו לה ויקבלו אותה - או שאנחנו מותחים ביקורת לא על מנת שיקשיבו לה, אלא כדי שיהיה לנו אחר-כך הסיפוק להתנפל ולטעון, שאטמו את אוזניהם מלשמוע? אחת היא אם ביקרנו כמו שהסוכנות ביקרה, שדרשה שורה שלמה של תיקונים, או שביקרנו כמו שההסתדרות ביקרה - הפועל היוצא של שני הדברים הוא אחד: הממשלה, לאחר שהודיעה שלא יחולו שינויים בחוק, הכניסה שינויים. השינויים האלה חשובים מאוד, שכן במידה שנהיה בתוך העניינים, נדע לעמוד עליהם ולהפיק מהם מה שאמר סיטרין[5] ״מקסימום המתוק מהעז״. אבל אם כזה הוא הדבר, שהשינויים האלה מחוסרי כל ערך, מה בצע בכל פעולה פוליטית? האם מה שאנחנו משיגים כמוהו כאפס, כמוהו כאין, או שאנחנו בעצמנו מעוניינים למעט אותו ולעשותו לאפס?

יש עוד נקודה אחת מבחינת השוואת המצב לפני שמונה חודשים ועכשיו. אבא חושי[6] אמר:

״אז היה המצב קשה בארץ, מצב הביטחון היה מעורער״.

ומה עכשיו?

אני מניח שידוע לחברים, שהצבא הבריטי חי עכשיו בהרבה הנחות, שהן בוודאי אינן מוחלטות, אבל אחת מהן היא שאנחנו עומדים לפני פלישה [של הצבא הגרמני] למזרח התיכון, ועל כל פנים מטכסים עצה כנגד זה - וזה רע ומר, בינתיים, שזה אינו מביא לידי [הקמת] דיביזיות יהודיות - אבל העובדה שמביאים הנה 20,000 חיילים פולנים[7] מעידה על משהו, ומרכזים כאן צבא גם ממקומות אחרים, וניגשים לבנות מחנות צבא חדשים בארץ, וניגשים לבנות בתי חרושת צבאיים חדשים בארץ, אשר כמוהם עוד לא היו, ומכינים קווי ביצור חדשים על גבולות הארץ - גם בתוך הארץ, גם בצפון וגם בדרום - והארץ חיה במצב של תנועה בלתי פוסקת. אחד הדברים הקטנים: משלימים את הכביש בין בנימינה ובין חדרה, ומחכים לתנועה כזו שיהפכו את כביש תל-אביב-חיפה לכביש רק בעל תנועה אחת, היינו שיוכלו לנסוע עליו רק מתל-אביב לחיפה ובחזרה ייסעו בדרך עקלתון. זה מעט מזעיר ממה שניתן לדעת על מה שמתהווה בארץ. יכולתי להמשיך את הסקירה בדבר מצב הביטחון והדאגות שמצב זה מעורר. זה מביא לידי הידוק בינינו ובין גופים של ממשלת ארץ-ישראל, שאף פעם לא הייתה הרגשה אידיאלית בינינו - הסכנה האופפת אותם מביאה לידי הידוק זה.

לא הייתי מעורר את השאלה הזאת אלמלא נשמעה נימה, כאילו המצב עכשיו הרבה יותר טוב ויותר שקט מאשר לפני שמונה חודשים. אינני רוצה ולו על-ידי שתיקה, ולו על-ידי התאפקות, לאשר את ההנחה הזאת. יש יסוד להיפך הגמור מזה. יכול להיות שכל החששות האלה יתפזרו כענן - הלוואי שיתפזרו. וייתכן שכל ריכוז הצבא, בניין הכבישים, מחנות - לא היה צורך בו. מי ייתן והיה כן. אבל יכול להיות גם ההיפך, ואנחנו יכולים להרגיש על בשרנו את מצב המלחמה בארץ יותר משהרגשנו עד עכשיו.

החוק הזה בא לעולם על רקע זה ולא על רקע אחר - על רקע כללי של המלחמה - והרקע הזה הולך ומתגבר יותר ויותר. הוא איננו מתרכך ומתפורר דווקא בימים אלה. אומנם החוק כרוך בסכנות, אבל אני מסרב לקבל את פסקי הדין החמורים מאוד שפסק כאן מרדכי נמירובסקי.[8] עם כל הערכתי לניסיונו, שניסיוני-אני הוא כאין לעומתו, עם כל הערכתי ואמונתי האישית לשיקול דעתו בענייני ארגון מקצועי - אני מסרב לקבל גזר-דין של כליה שהוא גוזר על ההסתדרות כתוצאה מהחוק הזה. ההסתדרות גדולה מזה, ההסתדרות חזקה מזה. הכוחות שהולידו אותה גדולים וחזקים ומושרשים הרבה יותר משחוק זה או אחר יוכל להם.

מצד שני, ההסתדרות - ארגון גדול כזה, ארגון כל-כך מסועף, כל-כך מטופל, שאיננו סתם גילוי אנרכי של איזו התעוררות פועלים פרימיטיבית שקמה כדי לכבוש איזה דבר, ולאחר הכיבוש, או לאחר המפלה ללא כיבוש, כל הגל הזה שוכך - ההסתדרות כארגון גדול, מסועף, עתיר נכסים, מטופל בהתחייבויות, חולש על קרנות גדולות, על משק מיסים גדול, על רשת גדולה של שירותים, צריכה להיזהר מאוד כשהיא באה להסתבך עם החוק. זהו גזר של גורל, והיא צריכה לדעת זאת היטב.

התנועה המקצועית באנגליה בנתה את כוחה על החוק ולא על הפרתו, ומזה שאבה כוח וכך ביצרה את עמדותיה. והנה הייתה עובדה: הייתה שביתה כללית באנגליה [ב-1926] וכתוצאה של השביתה הכללית הזאת הוחקו חוקים - הוחק חוק האוסר שביתה כללית בארץ. הפרלמנט קם ואסר שביתה כללית. הפרלמנט יכול לעשות הכל. הוחק חוק האוסר על עובדי שירותים ממלכתיים להשתייך למערכת כללית של ארגון מקצועי. אלה היו מהלומות קשות לתנועת הפועלים. תנועת הפועלים נאבקה קשה עם החוקים האלה. מה היו התוצאות?

מצד אחד תוצאה שלילית - היא לא הצליחה עד היום לשנות את החוקים האלה.

אבל מצד שני היא לא נהרסה. היא נתחזקה מאז.

האם ההגבלות החמורות האלה, שהוטלו על הארגון המקצועי, הרסו אותו? לא. יש לו שורשים יותר מדי עמוקים בחיי החברה, והוא ממלא תפקיד חיוני בחיי הפועל ובחיי החברה, מאשר עקב חוק זה או אחר, או בהיעדר חוק זה או אחר, יהיה אפשר להפיל אותו.

פה דובר על ג'נטלמן אחד ששמו מק-מייקל.[9] ונאמר כאן: ״מה זה? מיהו הקובע מאמץ מלחמתי מהו? האם מק-מייקל ייקבע זאת?״ גם פה יש דין קשה מאוד, שעלינו לקבלו. את המלחמה מנהלת ממשלה, מנהל צ׳רצ׳יל. לצ׳רצ׳יל יש בא-כוח פה. אנחנו לא נוכל לקפוץ מתוך העור הזה. ממשלת ארץ-ישראל היא חלק בלתי נפרד ממכונת השלטון המנהל את המלחמה הזאת. אנחנו עומדים בקשרי מלחמה חריפים מאוד עם השלטון הזה. עמדנו בעצם ימי המלחמה במלחמתנו איתו בכמה עניינים חיוניים. אבל בענייני המאמץ המלחמתי לא ננהל מלחמה על דעת עצמנו. אין לנו כל יכולת לכך. אם אנחנו מתגייסים, אנחנו מתגייסים למסגרת שאושרה על-ידי הממשלה. אנחנו נאבקים על הרחבת המסגרת הזאת, על שינוי דמותה, אבל בכל שלב ושלב - במידה שאנחנו מתגייסים - אנחנו מתגייסים למסגרת הזאת. עלינו לדעת זאת.

כל מה שאנחנו דורשים לגבי ארגון הארץ כך שהמאמץ המלחמתי, והקורבן שמאמץ זה דורש, וכל מיני תקלות ופגעים שדורש מאמץ זה, לא יפגעו בחלק זה או אחר של האוכלוסייה יותר מדי - שעניים לא יסבלו יותר מדי, שפועלים לא יסבלו יותר מדי - אנחנו דורשים זאת מאותו שלטון, אנחנו דורשים זאת מאותו מק-מייקל. אנחנו דורשים להקים מוסדות ואנחנו דורשים ממוסדות אלה פעולה. אין אנחנו אומרים: "אנחנו נעשה זאת", אין אנחנו לוקחים את הדברים האלה בידי עצמנו.

אבל כל הזמן יש לנו חשבון פוליטי עם השלטון הזה. לְמה החשבון הזה מחייב אותנו? ויתרו לנו ויתורים גדולים. את הוויתור יש למדוד לא רק מבחינתו של זה שמוותרים לו, אלא יש למדוד אותו גם מבחינת המוותר. ומבחינת המוותר - הוויתורים האלה גדולים מאוד. הם לא פיללו שיוותרו ויתורים גדולים. האם ויתרו רק כדי לרכוש את עזרתנו? ויתרו לא רק לשם כך. הם ויתרו באותן הנקודות, שידעו שיש לנו בהן קלף חזק להכות את הממשלה. הם ויתרו באותן הנקודות, שידעו שלא יוכלו בשום אופן להצדיק את אי-הוויתור. אבל לאחר שוויתרו את הוויתורים האלה, חוששני שיש רבים [בתוכם] המצפים לדחיית הדבר על-ידי ההסתדרות; חוששני, שיש רבים שישפשפו את ידיהם בעליצות רבה אם יוכלו לומר: ״הנה, לאחר כל זאת - כזאת היא ההסתדרות״.

באומרם: ״כזאת היא ההסתדרות״ הרי [כוונתם לומר:] כזאת הציונות בארץ, כזה היישוב הציוני, כזאת הסוכנות, כאלה הם אלה הדורשים את כל הדרישות. הנה, עד כמה אפשר לסמוך על הפטריוטיות שלהם, על רגש האחריות ועל שיקול הדעת שלהם! עד כמה, בכלל, יש ערך לביקורת שהם מבקרים את השלטון, לגבוהה-גבוהה שהם מדברים!

האומנם אנחנו צריכים לתת קלף כזה בידי שלטון צורר כזה נגד עצמנו, בעניין כזה, כאשר את ביטול החוק לא נשיג? האומנם אנחנו צריכים לתת קלף מדיני כזה נגדנו על-ידי [שנאפשר לו] הוקעת ״אתה בחרתניות״ הזאת, שבשום אופן לא נוכל להסביר אותה? פה דובר על זה שאת ענייני העלייה לא היה כל-כך קל להסביר. את העניין הזה [של הגבלת העלייה] תירצו [הבריטים] בַּמלחמה. את העניין הזה [של התנגדות לחוק השביתות] נסביר גם כן במלחמה? זו השוואה נמהרה! העלייה היא עניין חיוני של העם היהודי. תמצית דמו. בעיות שביתה וארגון פועלים ומאמץ פועלים יש לכל ציבור פועלים בעולם, ולציבור הפועלים שלנו יש עניינים חיוניים שבהם אינו דומה לציבור פועלים בארץ אחרת, אבל יש גם הרבה דברים משותפים, ולא נוכל להסביר כי לגבי עניינים אלה אנחנו יחידי סגולה, כי יש לנו זכויות שאין לשום ציבור פועלים בעולם. זאת לא נוכל להסביר.

כבר דובר כאן, שבבוא הצורך אנו קוראים לעזרה גם כוחות מן החוץ - ועד כמה אנחנו זקוקים לעזרה דווקא בימים אלה, דווקא בחזית זו. ועוד יהיה לנו הרבה לעבוד שכם אחד [עם הממשלה] לאחר המלחמה, אבל קודם כל בימי המלחמה. איך אנחנו נסביר, למשל, את הדברים שאמר כאן יהודה גוטהלף,[10]

ש״הממשלה אינה מסוגלת בכלל להיות אובייקטיבית״, ש״היא ריאקציונרית מטבע ברייתה״, ש״כל פקיד ופקיד כאן הוא בעל איזו מנטליות קולוניאלית, שאינו יכול לשנות אותה לגמרי״.

על יסוד מה נסביר את הדברים האלה? - (קריאות: על יסוד העבר!) - לגבי החוק הזה?

יש בית דין בארץ הזאת, שהוא שבוע שבוע פוסק נגד הממשלה ונגד המשטרה. בית דין זה הוא אנגלי. עכשיו יושב בית דין מיוחד לעניין של נתיני אויב, או לעניין של אנשים הנשלחים למחנות הסגר, וישב בית הדין בשאלה זו. עוד לא יצא פסק הדין אבל בית הדין הזה, שהוא אדמיניסטרטיבי ובראשו עומד פקיד של ממשלת ארץ-ישראל, פקיד של מק-מייקל, מקבל כסדר החלטות בניגוד לממשלה, בניגוד למשטרה, בניגוד לסי.איי.די. [הבולשת הבריטית] - לא בכל מקרה, אבל כסדר הוא מקבל החלטות נגד - ואל יהיה הדבר כל-כך קל בעינינו, שיהיו [הפוסקים] הממונים על-ידי הממשלה אבל לגמרי לא פקידים. איך נוכל להוכיח שהם יתבוללו יום אחד ויקבלו את המנטליות הקולוניאליסטית ויפסקו לפיה?

בראש בית הדין עומד פקיד עצמאי של ממשלת ארץ-ישראל, עצמאי באופיו ובאינטלקט שלו[11] - איך נוכל להוכיח שבכל מקרה ומקרה יצדד עם נותן העבודה ונגד הפועל? לא נוכל להוכיח זאת בשום פנים. מתי נוכל להוכיח? על יסוד עובדות - אם העובדות כך תדברנה. אם לא, יאמרו לנו [השלטונות]:

״מה עשיתם? דרשתם תיקונים. חלק של תיקוניכם נתקבלו, לא כל התיקונים נתקבלו. איפה ראיתם, שמתקבלים כל התיקונים שנדרשים? אבל אתם הסתלקתם, את עמדתכם שהייתה לכם שם הפקרתם, לא יצרתם שום לחץ על האחרים שם, לא יכולתם לסדר שפועלים לא יזדקקו לבוררות הזאת. אבל אתם הרשיתם שפועלים ילכו לבוררות הזאת כמו שהלכו בתקופה שלא היו להם כל זכויות״

- כמו שהח' וקסמן[12] הציע שנחזור לתקופה שבה לא היו לפועלים כל זכויות, אבל שבא כוחו, איש המוכר עליו, המקובל עליו, איש אמונו ישב בפנים [כאחד הבוררים]? זה לא, שם ישבו אחרים והוא לא. הוא יטען רק מבחוץ -

״עכשיו אתם טוענים על כל התקלות של הדבר הזה. לו נכנסתם בפנים למוסד הבוררות, לו ניסיתם להשתמש בכל אמצעי ההשפעה שהדבר נותן, לו הכנסתם לגוביינא את כל השטרות שהגשתם לממשלה ולא הצלחתם להשיגם קודם - היה המצב אחר״.

אין לנו ברירה. אנחנו מוכרחים ללכת בדרך הזאת. באיזה מקום נלחמנו על-ידי אַבְּסֶנטיזם, על-ידי הסתלקות והיעדרות? איפה הצלחנו בדרך הזאת בתוך ההיסטוריה שלנו, או ביחסינו עם הממשלה? - (בני מרשק:[13] בעניין המועצה המחוקקת) - המועצה המחוקקת, קודם כל, לא הייתה עוד עניין של הצעת חוק אפילו; היא הייתה תוכנית, ואנחנו נלחמנו בתוכנית והצלחנו להפיל אותה.[14] גם כלפי החוק הזה [לאיסור שביתות] נהגנו ככה. נלחמנו בתוכנית ורצינו להפיל אותה ולא הצלחנו, והגענו - לגבי חוק זה - למצב אחר מאשר הגענו לגבי המועצה המחוקקת. אילו המועצה המחוקקת הייתה הופכת למציאות בארץ, אני הגבר שהבעתי במסיבה מפלגתית את החשש שאם אנחנו לא נצליח בתקופה קצרה להפיל את המוסד הזה, הרי לאחר שיוקם לא תהיה לנו ברירה ונצטרך להיכנס לתוכו. אבל למה לנו להתווכח על השאלה ההיפותטית הזאת?

אני יכול להזכיר דוגמה אחרת, שגם בה היה ויכוח בינינו אם ללכת או לא. זוהי ועידת לונדון. הייתי רוצה שנעמוד עכשיו כלפי פנים וכלפי חוץ במצב שיאמרו לנו:

״הלא אתם לא הייתם שם, לכן יצא 'ספר לבן' כזה! לו הייתם שם, מי יודע איך הייתם משפיעים?״

- ומה היינו עונים על זה? כל כוחנו במלחמה נגד ״הספר לבן״ הוא בזה שהיינו, עמדנו מול הדבר ונאבקנו פנים אל פנים, ומזה ההמשך למלחמה שלנו.

ועוד דבר: החוק הזה הוא יליד המלחמה, אבל החוק הזה גם חוליה בשלשלת של פעולות שלטון בארץ, ויש לדעת היטב את המצב שהדבר יוצר. בארץ יש ממשלה, יש שלטון, והשלטון הזה מתכוון לשלוט, והוא שולט יותר ויותר. הוא איננו מצטמצם. הוא מתרחב. שנה שנה נוסדים מוסדות חדשים של שלטון.[15] אנחנו איננו מחרימים אותם. שום משק אינו מחרים אותם. שום תא של חיינו הקיבוציים והמאורגנים איננו מחרים אותם. אנחנו נאבקים איתם.

היה זמן, שכל חיינו המוניציפליים היו מאורגנים בתוך הקליפה של היישוב היהודי ללא חוק, ללא אישור של שלטון, ללא התערבות של שלטון וללא כל זיקה לשלטון. הדברים השתנו.[16] כל קבוצה [בהתיישבות] שלנו מתאשרת על-ידי השלטון עכשיו ומגישה לו את התקנות שלה, ומפרסמת את אלה שמותר להם לחתום בשמה, ודואגת שתהיה חוקית ובסדר. כל המוסדות המוניציפליים עכשיו זקוקים לשלטון, וההסתדרות הקימה מכשיר מיוחד - טוב עשתה שהקימה את המכשיר; היא אומנם איחרה, אבל הדביקה הרבה ועשתה גדולות בשטח זה - לטיפוח משטר מוניציפלי מאושר על-ידי השלטון כפי שרצוי לנו.[17] וישנן עכשיו חוקות חדשות של מועצות מקומיות, שהשגנו אותן מהשלטון, ויש עכשיו בסיס אחר למלחמתנו בעיריות המעורבות - היינו, שיש שם באי-כוח פועלים ולא פועלים - על-ידי זה שבאנו לידי מסקנה שעם המשטר הזה מוכרחים להיאבק על-ידי כניסה לתוכו, ולא נוכל להצליח רק על-ידי החרמתו ועל-ידי עמידה מבחוץ. ואנחנו עומדים במצב שממשלת ארץ-ישראל מתכוונת להתערב יותר ויותר בענייני עבודה.

אין מנוס מהמצב הזה. נדע זאת - שאין מנוס! אין מנוס ממצב, שבמדינה הנעשית יותר ויותר מודרנית תתערב הממשלה בענייני עבודה. יש מנוס ממצב שזו תהיה ממשלה זרה, שזו תהיה ממשלת אנגליה, אבל אין מנוס מזה שממשלה תתערב בעניינים אלה. וכל זמן שארץ-ישראל לא תישאר בלי ממשלה - יהיו אולי מהפכות, אנחנו מקווים שתהיינה, אנחנו מקווים לשינויים אולי בדרך רבולוציונרית - אבל לא יהיה מצב ללא שלטון בארץ-ישראל, ולא יהיה מצב שהשלטון בארץ לא יתערב בענייני עבודה - והוא יתערב! הוא יתערב בענייני עבודה על רקע המציאות: שיש פועלים ערבים ויש פועלים יהודים, שיש פועלים יהודים שהם לא כולם מאורגנים, ואם הם מאורגנים לא כולם מאורגנים בהסתדרות אחת, ויש נותני עבודה, ויש צרות עין נגד כיבושי הפועל, ויש תאוות בצע. על רקע היחסים האלה, התנאים האלה, תתבצר התערבות השלטון.

אנחנו נחרים אותם? יוחקו חוקים. יש דרכים רבות של מלחמה ויש דרך של חרם, אבל בתור שיטה אנחנו נחרים את כל זה? נתעלם כאילו הדברים לא היו כלל?

הולכת ומוקמת עכשיו מחלקה לענייני עבודה.[18] ושמעתם, כי איזה פקיד המבין בענייני איגודים מקצועיים - שאף פעם לא היה פקיד בשום מושבה אנגלית - יהיה סגן מנהל מחלקת העבודה?[19] הוא מומחה לענייני עבודה. אינני מתברך, חלילה, שמייד נמצא הבנה אצלו. מי יודע איזו צרות צרורות צפויות לנו ממנו. אבל לא נוכל להדביק עליו את התו שהוא ״פקיד קולוניאלי״. הוא לא היה בשום קולוניה. הוא היה באירופה ובאמריקה. האם נחרים אותו? נתעלם ממנו? האם ננהג כאילו לא היה קיים ואך ורק נילחם בו? או גם ניפגש איתו? ניפגש איתו, נאבק איתו, וננסה למצוא הבנה אצלו וננסה מכל המכונה שהולכת ונוצרת - המכונה של חוקים, של פיקוח, של פקידים, מועצות, ועדות, ״פאנל״ - ננסה להפיק את המקסימום בעומדנו על שלנו.

אין לנו ברירה. בשבילנו הדבר הזה בא עכשיו כמכה חדשה, כי יש בזה דבר חדש. אלה הם חבלי הסתגלות קשים: ענייני העבודה, עניין המשא-ומתן בין נותן עבודה ובין פועלים, עניין השביתה - כל זה נשאר עוד נחלה פנימית שלנו, שעד עכשיו היה לנו בה שלטון גמור, והייתה התערבות מעטה מאוד, או לא הייתה כל התערבות מצד השלטון. אבל, כנראה, מהלך העניינים בארץ גוזר שינוי על המצב הזה.

האם זה צריך להביא לידי ייאוש? האם כבר פג כוחה של ההסתדרות? אין לה שורשים? אין כוחה איתה לעמוד על נפשה גם לכבוש כיבושים בתוך התנאים האלה? כמובן זה מחייב גם הסתגלות, גם להתאים את עצמנו למצב החדש, להתמצא בתוך המצב החדש הזה. יש להבטיח ביטחון גמור שהחוק הזה כשלעצמו לא יאריך ימים לאחר המלחמה. אבל אם באנגליה יהיה חוק כזה שאסור לפועלים לשבות, כי אז יהיה מצבנו בהתאם לכך. אבל עלינו להביט על החוק גם לפי התפתחות העניינים שלנו. עלינו לעשות זאת גם מתוך רוחק ראות, לא לפי קוצר ראות. אילו היה המצב כך שעל-ידי עמידה מנגד יש בידינו לבטל את הדבר הזה, כי אז היה מצבנו בארץ אחר לגמרי.

כוח כזה אין לנו. אבל יש לנו כוח רב של חיים ושל מלחמה. אל נבזבז את הכוח הזה על-ידי מערכות אבודות.

 

בתום הדיון התקבלו ההחלטות הבאות:

הוועד הפועל של ההסתדרות יודיע לממשלה, שהוא יביא את השאלה להכרעה בפני פורום הסתדרותי מוסמך, לאחר שהוא יקבל ממנה תשובה שהיא תבטיח את הדרישות הבאות:

א) שימוש בחוק רק במפעלים קשורים ישר למאמץ המלחמה.

ב) ערובה לתוספת יוקר בהתאם להתייקרות צורכי החיים.

ג) ערובה לאי-פגיעה במערכת תנאי העבודה הקיימים ובכללם - קבלת פועלים ופיטוריהם.

ד) הכרת נציגות ההסתדרות בכל מקום עבודה שהיא מהווה בו רוב.

 

הערות:


[1] סדר היום: חוק איסור שביתות והשבתות. המועצה התכנסה בעקבות החלטת מרכז המפלגה ב-7/1/1942 (מסמך 4).

[2] מ״ש מגיב על דברי קודמיו בדיון.

[3] אז פורסמה הצעת החוק (ר׳ א׳ אנקוריון, ״נוכח חוק השביתות״, ״הפועל הצעיר״ 22/1/1942).

[4] שמואל פרידמן (אלישיב) (1955-1899). משפטן. עלה מליטא ב-1934. חבר מזכירות מועצת פועלי ת״א. חבר הוה״פ של ההסתדרות הכללית 1945-1937. מ-1948 במשרד החוץ. לימים שגריר בבריה״מ.

[5] סר וולטר סיטרין, מזכ״ל קונגרס האיגודים המקצועיים בבריטניה, ראש הפדרציה הבינלאומית של האיגודים המקצועיים ומראשי מפלגת ה״לייבור״, נתבקש לספק לסוה״י פרטים על תחולת החוק בבריטניה.

[6] אבא חושי (1969-1898). עלה ב-1920. ממנהיגי מפא״י. מזכיר מועצת פועלי חיפה 1951-1931, חבר הוה״פ של ההסתדרות. לימים ראש עיריית חיפה 1969-1951.

[7] חיילי ״צבא פולין החופשית״. הובאו לא״י מאיראן בעקבות הסכם שיקורסקי-סטלין, שאִפשר חיול אזרחי פולין הפליטים בבריה״מ וצאתם משם.

[8] נמירובסקי טען, שהחוק ״עוקר מן השורש״ את ההסתדרות כגוף מקצועי.

[9] הרולד מק-מייקל (1969-1882). נציב עליון בא״י 1944-1938. חוק איסור שביתות העניק לנציב העליון סמכויות ביצוע נרחבות.

[10] יהודה גוטהלף (1994-1903). עיתונאי ופובליציסט. היה מראשי תנועת ״השומר הצעיר״ ואח״כ פעיל מפא״י ומפ״ם. חבר מערכת ״דבר״.

[11] הכוונה לאריק מילס.

[12] לא אותר.

[13] בני מרשק (1975-1909). עלה ב-1929 והצטרף לקיבוץ גבעת השלושה. מפעילי הקבה״מ ו״התנועה לאחדות העבודה״. לימים לוחם וקצין תרבות של חטיבת ״הראל״ בפלמ״ח.

[14] את רעיון המועצה המחוקקת העלתה ממשלת המנדט בשלהי 1922 במטרה להקים מוסדות נבחרים לתושבי הארץ הערבים והיהודים שיוליכו לשלטון עצמי. התוכנית נפלה בשל התנגדות הערבים. בדצמבר 1935 העלוה הבריטים מחדש והפעם נתקלה בהתנגדות נמרצת של היהודים והורדה סופית מסדר היום המדיני בפברואר 1936 בדיוני הפרלמנט בלונדון (ר׳ יומ״מ ד׳, עמ׳ 541 הע׳ 8).

[15] נפתחו מחלקות ממשלתיות למס הכנסה, לעבודה, אפוטרופוס כללי, מועצת האספקה לימי המלחמה.

[16] ר׳ מסמך 4 הע׳ 11.

[17] הכוונה למחלקה המוניציפלית שהדריכה את סיעות הפועלים במועצות המקומיות ופעלה למוניציפליזציה של גושי ההתיישבות העובדת, כגון הקמת מועצות מקומיות אזוריות לגושי היישובים בעמק יזרעאל ובעמק חפר.

[18] המחלקה לענייני עבודה בממשלת המנדט הוקמה באפריל 1942 ובראשה הועמד ריצ׳רד גרייבס.

[19] מדובר באלברט ה' קוזנס, איש האיגודים המקצועיים באנגליה.

 

העתקת קישור