1
ישיבת
הנהלת הסוכנות, ירושלים[1]
4/1/1942
פגישה עם ויקטור קַזַלֶט
בקהיר
שאלות מדיניות
מר שרתוק: בנסיעה האחרונה לקהיר,[2] שבאה כחתף, עשיתי רק 2
מעת לעת, והיה ידוע לחברים שנסיעה זו באה בראש ובראשונה על מנת להתראות עם ויקטור
קַזַלֶט.[3] הוא כידוע חבר הפרלמנט מהסיעה
השמרנית. למרות גילו הצעיר בערך, בפרלמנט הוא אחד החברים הציונים הוותיקים, ידיד אישי נאמן מאוד,
חסיד גדול של נשיאנו חיים וייצמן. בנסיעתו זו נתלווה לגנרל שיקורסקי[4] בתור מקשר בריטי שלו. הוא עבר בארץ
פעמיים בדרכו לרוסיה ובשובו, אבל לא ניתן לו אף באחת משתי פעמים אלה להתעכב בארץ
כדי פגישה איתנו, והפציר בי מאוד להתראות איתו בקהיר. נעניתי לבקשתו, ומטרתי הייתה
משולשת:
1) חשבתי לשמוע
משהו מהנעשה בפינה שלנו, מאחורי הקלעים בלונדון,[5] אם כי ידעתי שהרשמים שלו לא יהיו
טריים ביותר, אלא מהזמן לפני נסיעתו לרוסיה. ייחסתי ערך גם לזה, בשים לב למידה
הזעומה, המקוטעת, של הידיעות המתקבלות מלונדון.
2) חשבתי למסור
באמצעותו דברים לחברינו בלונדון על הנעשה בארץ, דאגתנו וחרדתנו לעתיד הקרוב והרחוק
והדברים הנראים לנו כחייבים לעמוד במרכז פעולתנו.
3) דבר שבא
לגמרי בהיסח הדעת, כיוון שנזדמן לו לעסוק בשליחות מדינית מטעם האנגלים ברוסיה:
חשבתי לשמוע על הנעשה שם בכלל, ובייחוד על הדברים הנוגעים לנו.[6]
מן השמים
נלחמו נגד נסיעה זו. אילו באתי לספר את פרשת הנפתולים הקשורים בנסיעה זו, היה זה
סיפור מעניין. קודם נלחמו בנו מן השמים בדרך מליצה, לבסוף - פשוטו כמשמעו, כי
טיסתי נתקלה בקושי מזג האוויר, נתעכבה למשך כמה שעות ולקהיר הגעתי באיחור של שעה
וחצי לעומת המועד שקבעתי לפגישה איתו, והשעות היו יקרות. אומנם הגעתי לקהיר שלוש
שעות לפני טיסתו, אבל הידיעה על איחורי לא הגיעה אליו. הוא נלאה לחכות לי. כשבאתי
לא מצאתיו במלונו, איבדתי שתי שעות יקרות בחיפושים אחריו, הייתי איתו רק שעה וחצי,
ומשעה וחצי אלה יכולנו לשוחח ביחידות רק חצי שעה, ושעה בחברת אנשים אחרים במסיבות
שלא יכולתי להמשיך שיחה איתו אלא במקוטע.
במשך חצי שעה
זו שמעתי דברים מעניינים ומסרתי דברים שנראו לי כעיקריים. עלי להדגיש שהמסירה הייתה
באופן מבוהל, תחת לחץ הזמן, ללא יכולת להסביר הסבר היטב, באופן יסודי, להציג את
הדברים בדרגת החשיבות המתאימה. עלי להעיר כאן, שאף על פי שקזלט הוא ידיד נאמן, ועל
יחס נפשי ולבבי אין לפקפק, אין הוא בכלל אדם בעל שיקול דעת עמוק מאוד, ואין לסמוך
על זה שהוא יתפוס דבר מתוך דבר ובעצמו ידע להסביר אותו. אני אומר דברים אלה כדי
לסייג את הדברים שלי ושלו.
כפי שציינתי
היו לנו שלושה נושאים:
1) לונדון;
2) ארץ-ישראל והמזרח;
3) רוסיה.
ביחס לראשון
סיפר לי על מעמד אחד, שהוא עצמו השתתף בו: זו הייתה הופעת משלחת פרלמנטריים,[7] שהתייצבו לפני לורד מוין.[8] לדבריו הוא [קזלט] עמד בראש המשלחת.[9] לא ברור היה לי בת כמה הייתה המשלחת,
מי ומי היו ההולכים זולתו. אבל משלחת זו התייצבה בשם קבוצה של 50-40
חברי הפרלמנט הבריטי. כנראה שלפני כן התקיימה ישיבת ״הוועד הפרלמנטרי לענייני
ארץ-ישראל״, שוייצמן נאם לפניו, וכתוצאה מדברי וייצמן הוחלט לשגר משלחת זו. לא
ברור באיזה תאריך התייצבה המשלחת, כנראה ימים מועטים לפני נסיעתו [של קזלט]
מלונדון. במובן המדיני חל דבר זה בין שני תאריכים, בין התאריך בו נודע לנו על
ההחלטה השלילית של הממשלה ביחס לכוח היהודי ובין התאריך בו מסר וייצמן הודעה גלויה.[10] מסירת גילוי הדעת של וייצמן חלה בהיעדר
קזלט מלונדון.
הקבוצה
התייצבה בפני לורד מוין ואמרה לו בערך כך: אנחנו יודעים שהממשלה החליטה בשלילה על
כוח יהודי לאחר שהממשלה, באופן המפורש ביותר, קיבלה החלטה חיובית ומסרה זאת בתור
הבטחה לסוכנות היהודית, לוייצמן. אנחנו מדוכאים, מאוכזבים מדבר זה. נראה לנו
שהממשלה נוקטת קו משונה מאוד לגבי הערבים מזה והיהודים מזה. אם הערבים בוגדים, אזי
צריך לפייס אותם. אם הערבים נאמנים - צריך לגמול להם, לשלם להם שכר בעד נאמנותם,
בעוד שנאמנותם של היהודים מקובלת כדבר המובן מאליו, נתון מראש, והממשלה רואה היתר
לעצמה לזלזל ביהודים, לפגוע ברגשותיהם. אנחנו מבינים, שעניין הקמת הכוח היהודי
אינו אפשרי במסיבות הנתונות, זה כרוך בקשיים גדולים. חלילה לנו להעמיד את הממשלה
בפני קשיים במשך מהלך המלחמה, אף על פי כן, רוצים אנו להציע, אם אי-אפשר להקים את
הכוח במתכונת עולמית, אולי אפשר לגבש את המאמץ המלחמתי של יהודי ארץ-ישראל לדבר מה
יותר ממשי והוגן, ליצור חטיבה, לצרף את היחידות היהודיות שנתגייסו בארץ לחטיבה
אחת.[11] על זה ענה מוין, שגם דבר זה הוא בלתי
אפשרי, כרוך בקשיים שהממשלה לא תוכל להתגבר עליהם. הם [חברי המשלחת] אמרו מה
שאמרו, והוסיפו שהם מסרבים להבין שלא עלה בידי וייצמן להתראות עם צ'רצ'יל. ראש
הממשלה, למרות הטרדות הרובצות עליו, לא מצא אפשרות להיפנות לשיחה עם וייצמן,
להסביר לו מדוע נאלץ לחזור בו מדיבור מפורש. הם סבורים שהסוכנות היהודית או וייצמן
היו ראויים להסבר אישי מצד ראש הממשלה, כאשר שם פתוחות לפניו כל הדלתות. על זה ענה
לורד מוין, שהוא דיבר עם צ'רצ'יל והפציר בו לקבל את וייצמן, אבל צ'רצ'יל אמר לו:
"לשוחח עם וייצמן - זה אינו דבר פשוט, שתי שעות עוברות כהרף
עין״. הוא רוצה לומר שזה עניין לשתי שעות, וזה מוכרח להיות שתי שעות - ואחר-כך יש
לו לילה של נדודי שינה. ״במצבי היום - אמר צ׳רצ׳יל - איני יכול לעמוד בדבר זה״.[12]
אני אמרתי
[לקזלט], שמוין הפציר בצ׳רצ׳יל שיקבל את וייצמן, ומעניינים נימוקיו של לורד מוין.
כנראה שבן-גוריון באחת הופעותיו בלונדון, אם במסיבת עיתונאים או בהרצאה שנמסרה
על-ידי העיתונאים, דיבר על התיישבות של שלושה מיליון יהודים בארץ-ישראל לאחר
המלחמה במשך תקופה קצרה מאוד.[13] דבר זה הגיע לתשומת לבו של הקבינט
[הבריטי], לתשומת לבם של חברים מסוימים בקבינט, ועורר התרגשות ידועה שם, ומוין אמר
לצ׳רצ׳יל שצריך להזמין את וייצמן כדי להסביר לו כי דבר כזה לא ייתכן - הוא אינו
יכול ללכת בגדולות כאלה.
כנראה שבקשר
עם זה עורר מוין את שאלת מדגסקר.[14] פה לא ברור לי אם אמר זאת בפגישה עם
חברי הפרלמנט הבריטי או בשיחה אחרת עם קזלט. קזלט סיפר לי זאת כעובדה (השיחה הייתה
חטופה מאוד, הוא הביט על השעון, למרות רצוני לשמוע ממנו הייתי מוכרח לקצר את
סיפורו, לא לשאול אותו לפרטים, כדי שיישאר לי זמן לומר משהו, ולכן לא הרביתי
לשאול) שהציר הפולני [בלונדון] דיבר עם מוין על שאלת היהודים והוכיח לו אותו דבר
שכבר שמענו הֵדוֹ משיחת וייצמן, בן-גוריון ומוין - ששאלת האמיגרציה היא שאלה דחופה
בממדים גדולים ביותר, והציר הפולני הוא שקבע את המספר של שלושה מיליון. על שאלת
מדגסקר אמר קזלט:
״את חטאי אני
מזכיר. הייתה תקופה ב-1938 וב-1939 שאני בעצמי התחלתי לשגות ברעיונות טריטוריאליסטיים - כי הוא ראה
שישנה בעיה חריפה מאוד ודחופה - ושאלתי את עצמי: האומנם אין למצוא פינה אחרת,
שיכולה לקלוט יהודים במספר רב?״
בין יתר
הדברים התעניין במיוחד במדגסקר, לא רק להלכה אלא נסע לפריס ובירר את השאלה
במשא-ומתן עם מיניסטרים צרפתים. מיניסטר צרפתי אמר לו באופן מוחלט ביותר, שאין כאן
על מה לדבר, שמדגסקר זה עורבא פרח - (גרינבוים: זה נאמר גם לממשלה הפולנית!) - ויש
להסיר שאלה זו לחלוטין מעל הפרק. באותו זמן [אמר קזלט למוין:]
״אתם דיברתם
על בריטיש גוּיאנה״.[15] בשמוע לורד מוין את השם בריטיש
גוויאנה, זרק את ידיו למעלה ואמר: ״על בריטיש גווינאה אין מה לדבר״.
לא ברור לי
איך נסתיימה השיחה מבחינת הפרוטוקול. ברור שמבחינה מדינית קזלט סיכם שיחה זו
באומרו שהוא, מתוך כל ניסיונו הפרלמנטרי, לא הזדמן לו להשתתף במשלחת אשר מיניסטר
קיבל אותה באדיבות כזאת, ביחס חם כזה, אבל לתוצאות מעשיות - לא כלום.
בנוגע למצב
הכללי בלונדון, כל מה שיכולתי להציל מפי קזלט זו היא ההנחה ביחס לצ׳רצ׳יל, שלבו
[אוהד] כמו שהיה. אבל הוא מרוכז כולו בענייני המלחמה. והוא חושב ששאלה זו [של א״י]
יכולה ומוכרחה לחכות עד סוף המלחמה, ואין לו כל רשות להסיט עכשיו את דעתו
מהעניינים העיקריים העומדים על הפרק לשם טיפול בשאלה זו.
אגב החקירה
והדרישה שניהלתי כלפי קזלט לגבי עמדתו של צ׳רצ׳יל, הזכרתי את עניין ״פטריה״ שבו
התערב לטובתנו.[16] על זה ענה קזלט שהוא יודע היטב עניין
זה, ולא צ׳רצ׳יל הוא שהציל את המצב אז. הוא אמר: הצלת המצב באה כתוצאה אישית
מהתערבותו של גרין,[17] נשיא ״אמריקן פדריישן אוף לייבור״,
וגם בווין,[18] שהתערב לאחר בקשתו של גרין. לבסוף -
וזהו הדבר הסנסציוני - הליפקס.[19] הוא היה עוד אז מיניסטר לענייני חוץ.
״והליפקס זה, הרי אתה יודע - אמר קזלט - שהוא אינו ציוני, אבל יש
לו יחס מיוחד לוייצמן, ובמקרה זה הרגיש כי מזכירות [משרד] המושבות מגדישה את הסאה.
ובקבינט הוא נקט עמדה ברורה בעד השארת אנשי 'פטריה' בארץ״. וידוע לו שלורד לויד[20] המנוח טילפן למחרת היום להליפקס ואמר
לו: ״הגם אתה - ברוטוס?, אתה הינך האיש האחרון שציפיתי לדבר כזה מצדו. איך מְלָאֲךָ
לבך לעשות דבר כזה!״
זהו פרט
ביוגרפי להליפקס, פרט פוליטי בשבילנו - (גרינבוים: וגם לצ׳רצ׳יל) - אם הדבר [ביטול גירוש ניצולי ״פטריה״] סודר בלי התערבותו של
צ׳רצ׳יל, הרי אין זה לגנוּתו. לנו ידוע פרט אחר: כאשר מישהו דיבר עם צ׳רצ׳יל על
שאלת [גיוס] כוח אוויר ארץ-ישראלי, צ׳רצ׳יל אמר:
״אנחנו עכשיו
שברנו את משרד המושבות בעניין אחד, עכשיו לאט לנו איתם. נחוס עליהם קצת״.
למה ששמעתי על
לונדון, אפשר לצרף דברים ששמע קזלט בקהיר. הוא דיבר בקהיר עם כמה אנשים שיש להם
עמדה אנטי-ציונית, הוא דיבר גם עם ליטלטון[21]
ואוקינלק.[22] משניהם, ובייחוד מאוקינלק, הוא שמע
טובות עלי, אם כי ליטלטון דיבר סרה ביהודים בכלל. הוא אמר:
״היהודים בארץ-ישראל מתנהגים כמו נאצים״. קזלט שאל: ״מה זאת
אומרת?״ אז אמר ליטלטון: ״שם עובדים בפצצות. אם מישהו אינו תורם - תיכף זורקים
לביתו פצצה, ואלה הדרכים שהם הולכים בהם״.[23]
קזלט שאל אותי
אם אלה הם הדרכים. האם נתחדש דבר-מה במובן זה בארץ-ישראל. אמרתי לו מה המצב
לאמיתו. והוא אמר שגם הוא שיער כך, אבל ליטלטון נתפס להכללה ואצלו יצא הקצף על
היישוב כולו.
יחד עם זאת
אמר ליטלטון: ״הגיוס ירד מאוד. עד לתשעה אנשים לחודש״. אמרתי לו [לקזלט] שזה לא
נכון, והוא הוסיף שליטלטון ניסה להסביר מדוע הדבר כך:
1) מצב העבודה בארץ קשה, יש מחסור בידיים עובדות;
2) כל כך הרבה
ארצישראלים נפלו בשבי ביוון,[24] ושם אירעה תקלה - כנראה שזה השפיע על
מהלך הגיוס אחר-כך.
בנוגע לרוסיה
הוא [קזלט] הגיע עד לקוויבישב[25] ולא יסף. לא נסע למוסקבה, הבולשביקים
לא נתנו לו. הוא אמר: "הבולשביקים לא האמינו לי". מה שהיה במוסקבה הוא
יודע מפי השמועה, מפי גנרל שיקורסקי. הרושם הכללי הוא שעומדים בגבורה למרות מיעוט
הציוד. הם יצאו מרוסיה לפני התחלת ההתקפה. הרושם היה ברור: מוסקבה לא תיפול.
שיקורסקי מרוצה מתוצאות ביקורו. הוא [קזלט] מניח שהוא מוכרח להיות מרוצה. הוא אמר
שסטלין יצא מגדרו כדי להיות אדיב כלפי שיקורסקי למען התפייס עם הפולנים. הוא אמר
שישנה שאלה חמורה מאוד מאוד, שאלת הפליטים הפולנים.[26] יש [בבריה׳׳מ] ציבור של מיליון וחצי
פולנים, בתוכם הרבה יהודים, ולו - לקזלט - נזדמן לראות מחנה אחד, המחנה של סַרַטוֹב.
זהו מחנה של 20,000 נפש. כאשר שאלתי אם יש שם משפחות הוא אמר: יש גברים, יש נשים ויש
ילדים, לאו דווקא משפחות (גם זה אומר לא רק משהו אלא הרבה).
״תאר לעצמך -
הוא אמר לי - בעונה זו של השנה, במקום כמו סרטוב,[27] יושבים האנשים באוהלים״. הוא אמר:
״אין כלל לתאר את מצב הדברים שם״.
זה פשוט מחריד
מה שהוא ראה שם.
כאן אני מגיע
לנקודה היהודית אצל סטלין.
״אתה יודע -
הוא אמר לי - סטלין הוא אנטישמי״. מניין לך? אמרתי. ״כאשר שיקורסקי טען בעניין זה
של הפליטים, סטלין אמר: 'מה אתה מצר כל כך בצערם של אנשים אלה, הרי אין אלה אלא
יהודים'״. שאלתי אותו מה ענה שיקורסקי. שיקורסקי אמר: ״כמובן, מה שייך? הלא הם
אזרחים פולנים כמו כולם!״ את זאת הוא [קזלט] אמר לי בחברה גדולה, בארוחת ערב, ואני
חזרתי אחר-כך לזה ושאלתי אותו: ״הבאמת קיבל שיקורסקי רושם שסטלין הוא אנטישמי?״
״כן - אמר - אנטישמי מאוד״.
החלק השלישי
של השיחה עם קזלט היה על ארץ-ישראל. כאן השתדלתי אני להרביץ תורה על רגל אחת.
סיפרתי לו בקיצור נמרץ על השיחה עם ליטלטון [במחצית השנייה של דצמבר 1941]
ועם בּוּליט.[28] אמרתי לו:
״הצד השווה,
המסקנה שלי היא שמרכז הכובד הוא שאלת יכולת הקליטה של הארץ״. ליטלטון אמר: ״הארץ
היא קטנה, [קליטת] שלושה מיליון - אלה הם דברי הבאי״.
לגבי בוליט
המסקנה שלי היא שזהו עקב אכילס, נקודת התורפה, הזלזול שיש אצל הנשיא רוזוולט,
הסקפטיות שלו בנוגע ליכולת הקליטה של ארץ-ישראל. זוהי אחת הנקודות שיש לרכז בה את
פעולתנו. אנחנו אוספים את החומר בשאלה זו, ואנחנו רוצים שהחברים בלונדון יֵדעו שיש
לרכז את הפעולה בנקודת יכולת הקליטה של ארץ-ישראל.[29]
הדבר השני: התחייבויות [הבריטים] כלפי העתיד, בייחוד לאור האינטריגות
של נורי סעיד.[30]
הדבר השלישי: ההתפשרות עם אנשי המופתי.[31] פה יש דברים שהתפתחו בינתיים, והם
מעוררים אצלנו דאגה. הוא רשם לפניו את הדברים.
אחר-כך הסברתי
לו את ענייני הגיוס ואמרתי: על שני דברים יש ללחוץ, שהם דברים מעשיים, שליטלטון
הבטיח להעבירם ללונדון: שֵם יהודי [ליחידות היהודיות הא״יי], שחרור אנשי ״דריין״.[32] ראיתי שהוא חטף את עניין ״דריין״
בשתי ידיים. וזה היה מובן קצת: בדברים גדולים מבין הוא שלא יזיז, אבל זהו דבר
מעשי, רציני, אנושי - זהו נושא שכדאי לטפל בו.
הוא [קזלט]
התאכסן בביתו של מפקד כוחות האוויר במזרח התיכון. הייתי שם בארוחת ערב ונפגשתי עם
כמה אנשים, אחד מהם היה מונקטון.[33] זו הייתה המערכה השנייה של השיחה איתו,
והמערכה השלישית הייתה בתחנת האווירונים. שם הייתה חברה של נוסעים ומלווים, וזו לא
הייתה כבר שיחה. בהזדמנות זו הוצגתי לפני הגנרל שיקורסקי, והייתה לי איתו שיחה
לגמרי על רגל אחת, דקות אחדות. הבעתי את רגש האושר על ההזדמנות להכיר אותו, בירכתי
אותו להצלחת פעולתו ברוסיה. הוא אמר לי שהוא מצטער מאוד שלא עלה בידו לקבל את
המשלחת מארץ-ישראל,[34] הוא היה רוצה מאוד להתראות איתם, אבל
שעתו הייתה דחוקה, רק במקרה התאחר ליום. הוא ראה את ד"ר רוזמרין[35] מתל-אביב ודיבר איתו על הכל. אמרתי
לו, שאנחנו עושים מאמצים גדולים להעלות עד כמה שאפשר יהודים מבין הפליטים הפולנים
ברוסיה לארץ-ישראל, ואנחנו זקוקים בזה לעזרת הצירות הפולנית בקוויבישב. אנחנו
צריכים לציין שאנחנו מקבלים עזרה זו.[36]
פתאום הזכיר מעשה בשני בונדאים, אלטר וארליך,[37] שהאשימו אותם בטרוצקיזם. והוסיף שהוא
סידר את העניין, וייתכן שבקרוב נראה אותם בארץ-ישראל.
אני מייחס
חשיבות לשיחה עם מונקטון - כשלעצמה ולתוצאות העלולות לצמוח ממנה. מונקטון הוא עורך
דין, מן המפורסמים, היה עורך דינו של אדוארד, ה״פרינס אוף וויילס״. זה גם אומר
שהוא אחד ממקורביו של צ'רצ'יל. לפני זה, לפני היות צ׳רצ׳יל ראש הקבינט, היה
מונקטון הצנזור הראשי באנגליה. בימי חוק הקרקעות וייצמן נפגש איתו. היו לו כמה
שיחות איתו - אחז אותו בציציות ראשו וטלטל אותו כפי שוייצמן יכול. וזה כנראה השאיר
אצלו רושם. באופן פורמלי הוא מנהל התעמולה במזרח התיכון, אבל למעשה, כפי שהבינותי
גם מהשיחה איתו, היה ברור לי ששדה העניינים שלו הרבה יותר רחב. זה הבינותי מתוך
תגובותיו ומתוך שאלותיו, וזה שמעתי גם מפי אנשים אחרים הנמצאים בתוך העניינים,
הבקיאים במצב, שיש לראותו כסגן המיניסטר, סגנו של ליטלטון. והיות והוא אדם נבון
מאוד, בעל דעה בעניינים, הרי יש להניח שדעתו במקרים רבים תכריע.
הייתה לי שיחה
איתו כשלושת רבעי שעה. שיחה אינטנסיבית מאוד, מרוכזת. הוא דיבר מעט, אבל שאל, ונתן
לי לדבר הרבה. רשם הרבה וגם הגיב. הדברים העיקריים שדיברתי איתו, לאחר הקדמה בדבר
המצב הכלכלי, מתוך ניתוח המצב הכלכלי על החיוב שבו ועל השלילה שבו. עליית מחירים,
אי השתלטות הצבא והממשלה על הסדרת כוחות העבודה בארץ,[38] מזה עברתי לשאלת ״כוח אדם״ והוא
התעניין רוב עניין בעניין זה - לאחר שיחה זו אכלתי ארוחת צהריים עם מישהו, ואותו
מישהו אמר לי ש״כוח אדם״ זה אחד התיקים של מונקטון, וזה הוסיף חשיבות לשיחתי.
אומנם, אילו ידעתי זאת לפני השיחה, אולי הייתי יותר לוחץ בשאלה זו, אבל נראה לי
שבשביל שיחה ראשונה לחצתי די - שאלה זו היא שאלת העלייה, שכן מדובר לא רק בחלוקה
נכונה של כוחות העבודה שישנם בעין, אלא בתוספת כוח, וזאת אומרת עלייה. ודיברתי
בעצם על צינור עלייה אחד - רוסיה, הפליטים הפולנים ברוסיה.
הקדמתי פרשה
על ממשלת ארץ-ישראל. סיפרתי את פרשת הנפתולים עם ממשלת ארץ-ישראל במשך כל השנה
שעברה בעניין [העלייה מ]הבלקנים: רומניה, בולגריה, יוון, יוגוסלביה - מה אפשר היה
לעשות אילו היה לממשלת ארץ-ישראל קצת יותר דמיון ורוחב לב.[39] ורוחב הלב לא צריך היה לצאת ממסגרת
״הספר הלבן״. אבל עכשיו על הפרק רוסיה. הוא התעניין מאוד. תיארתי לו שזה עניין של
רבבות יהודים, אשר בתוכם ודאי הרבה אלפי מתאימים לעלייה, שיכולים למלא תפקיד חיוני
בארץ. יש אומנם קשיים של נסיעה, אבל אין הם כאלה שאי-אפשר להתגבר עליהם. הם יכולים
לעבור דרך קווקז וטורקיה. שאל:
״האפשר להביא אותם?״ אמרתי: ״הממשלה צריכה לתת סרטיפיקטים.
[ו]צריכה להינתן עזרה מסוימת ברוסיה״.
הוא שאל עוד
שאלות אחדות, וראיתי שהתכוון לברר את הדברים ורשם לעצמו את הדבר.
מזה עברתי
לעניין ״דריין״ ומאוריציוס.[40] פה הזכרתי את מאוריציוס. התרכזתי
בייחוד בעניין [מעפילי] ״דריין״. הסברתי לו את הרקע של הדבר. הוא הסכים שזה מעשה
שטות לפרסם הודעה שלא יוכלו לשוב גם לעתיד.[41]
אמרתי לו:
״בין כה וכה לא נהגו לפי ההודעה, בזה שהשאירו אותם בארץ זה שמונה
חודשים. אם כבר עברו עבירה לגבי הרישא של ההודעה ולא גירשו אותם מן הארץ, תעברו גם
לגבי הסיפא ותשחררו אותם״. הוא שאל: ״הם יכולים לעזור במצב זה של המלחמה?״ אמרתי
לו: ״דיברתי על זה עם ליטלטון, והוא הבטיח להעביר שאלה זו ללונדון״. הוא אמר:
״אברר אם נעשה הדבר. כי יש דברים שצריך לעמוד על המשמר ולהזכיר אותם, הדברים
נשכחים במהלך העבודה״.[42]
שאלה שנייה -
עניין הגיוס. אמרתי:
״יכול להיות
שאנחנו איננו מרוצים ממהלך הגיוס, אבל מדוע אתם מכשילים את הגיוס?״[43] עברתי על כל הפרשה, על כל התעלולים
שלהם: ״אתה מנהל התעמולה, ואתה יודע את ערכה של התעמולה וערך הקלפים שאפשר לשחק
איתם. מצבנו הוא כזה, שאנחנו צריכים לבוא בדרישה לכל יהודי להיות statesman [מדינאי] למען יבין שהוא צריך להתגייס. האם זה ייתכן? לא ניתן לנו
לפנות אל ההמונים אלא רק ליחידים, כי אנחנו צריכים לדבר על החובה להתגבר על כל
מיני מעצורים פסיכולוגיים, והרי זה עניין של פנייה לפרט, ואל הפרט הנבחר. אמצעים
המעוררים את ההמונים אתם שוללים מאיתנו. כאשר אני מכריז הכרזה למען הגיוס במסיבת
עיתונאים, מעכבת הצנזורה אותה לעשרה ימים, בינתיים היא מאבדת מערכה. כאשר אנחנו
נואמים בעד גיוס, ואנחנו נואמים כמו יהודים ומשתמשים בארגומנטים [לאומיים] העשויים
להשפיע על יהודים - נאומים אלה נגנזים לגמרי. אתם אינכם יכולים לאחוז בחבל בשני
ראשיו: או שאתם רוצים ביהודים או לא. אתם אינכם נותנים לנו תבן ולבנים אתם דורשים,
אבל אין לעשות לבנים בלי תבן״.[44]
גם כאן רשם
כמה דברים.
היו עוד כמה
דברים לפעולה. יש עניין העיתון ״Parade״
[שבועון מצויר לחיילי הצבא הבריטי] המופיע בקהיר. חייל יהודי שם ״בל ייזכר ובל
ייפקד״. אם מישהו ירכוש את השכלתו לפי עיתון זה, הרי יש רק מתגייסים ערבים,
תהלוכות של מתגייסים ערבים וכו'. חשבתי על הדברים ששמעתי מפי קזלט, וחשבתי לנכון
להשתמש במספר אשר נמסר על-ידי ליטלטון, על תשעה מתגייסים [יהודים בא״י] לחודש. הוא
נדהם בשומעו את המספר, ושאל: ״בשם מי נמסר לך זאת?״ אמרתי לו שזה נמסר לי בשם
המיניסטר, ומסרתי לו את המספרים הנכונים.[45]
עוד קומפלקס
של שאלות היו שאלות פוליטיות טהורות. שאלת עתיד הארץ. [אמרתי כי] אנחנו חוששים
מאוד שהאנגלים ייכנסו להתחייבויות חדשות [כלפי הערבים] שיפריעו לבירור חדש של
השאלה לאחר המלחמה. אומנם, שמעתי מפי ליטלטון שלא ייכנסו להתחייבויות חדשות, ואני
מניח שכן הוא הדבר. הוא אמר: ״לבך יכול להיות סמוך ובטוח שכן הוא״. זה אומנם לא
היה משכנע. אמרתי לו את כל חרדתנו בעניין זה. הוא ביקש אותי לעמוד בקשר איתו בבואי
לקהיר. שאלתי אותו אם הוא יהיה בארץ, והוא אמר שוודאי יהיה בשבועיים הקרובים. ביקשתי
אותו להיפנות לראות דבר מה, הבטיח לי זאת. נראה אם יעמוד בדיבורו, או אולי הנציב
יפריע לו לעמוד בדיבורו. אפשר היה לראות מצדו כאילו הסכים להנחה שהשאלה צריכה
להישאר פתוחה. יחסו באופן כללי היה סימפטי. הוא מוקף מבחינתנו-אנו אנשים רעים
מאוד. טווידי[46] הוא יד ימינו. הוא מוכרח לעבוד יחד
עם האמבסדה [שגרירות בריטניה בקהיר]. הוא אומנם נשלח למזרח להבטיח את ענייני
המלחמה, את האינטרסים של בריטניה במלחמה זו במזרח, ולא להבטיח את ענייניה הכלכליים
של בריטניה במזרח. terms of
referenced שלו מדברים על קידום ענייני המלחמה, אבל זהו דבר דינמי, והוא
מוכרח לעבוד יחד עם האמבסדה, ונראה איך יתפתחו הדברים.
שמעתי שאלטמן[47] היה אצלו, אבל לא שאלתי אותו ולא
אמרתי לו מילה בעניין זה. שמעתי שאלטמן היה אצל בוליט, ואלטמן סיפר ליהודים בקהיר
- אני שמעתי דברים אלה ממקור צדדי לגמרי, ואני מוסרם להנהלה בלי לקחת עלי כל
אחריות לנכונותם - שבוליט אמר לו:
״אומנם הסוכנות היהודית נפגשה איתי, אבל לא שמעתי מפיה שום דבר על
שאלת היהודים״
- והרי חברי ההנהלה יודעים על שיחתי עם בוליט ויודעים על מה נסובו
הדברים.