יום ג',  20.8.1946,  בוקר

משה אהובי,

 

איך עבר עליך יום אתמול לאחר ביקורנו? ההיית במצב-רוח? נדמה לי שלא די ניצלנו את הרגעים הספורים.

אני מאוד שמחתי שראיתי את פניך ושמעתי את קולך. כאילו נמסר לי משהו מאווירת המעצר, בייחוד כאשר ראיתיך מתרחק מאיתנו לעבר צריפך. מכתבים לחוד ולחוד האדם החי. אל אחשב בעיניך כמגוחכת אם אחזור ואומר - רק חזק ואמץ![1] אני חושבת זאת בלב שלם. פניך נפלו ואסור שיפלו יותר. אנא התייעץ עם רופא. אפילו אותו אגולניק,[2] ואל תיתן לכוחותיך להידלדל. אסור! לאחר שראיתיך הבינותי לך - לאחר המעצר - פרישה, אמריקה וכו'. עוד נספיק לדבר בזה.

בנשיקות רבות, שלך,

 

צ.

 

משה יקירי,

 

הנה המשך.

לפ"ת הגעתי ב-12.30 בערך, בעצם החום, ועד אשר מצאנו את ביתו של אברהם שפירא איבדנו לא מעט זמן. ימינה ושמאלה, שמאלה ושוב ימינה, ועוד פעם שמאלה - כך, נדמה לי, עברנו את כל המושבה עד אשר הגענו לרח' שפירא, ובו ברחוב מצאנו את א"ש. בית מהטיפוס הישן, כלומר חדר גדול בכניסה מהמרפסת לבית, וממנו דלתות לחדרים הצדדיים. חמש בנות וארבעה בנים של א"ש עצמו, ועוד אחיו ואחיותיו, כולם ישבו על שרפרפים נמוכים לאורך קיר וחצי, וא"ש במרכז. חדר גדול, כל הדלתות וכל החלונות פתוחים, כאילו מזמין את כל עובר ברחוב לסור פנימה. כדי להגיע למרפסת הבית יש לעבור שדרה ארוכה, וכבר מהרחוב אפשר היה להבחין באנשים היושבים בחדר.

בקיצור, הגעתי לחדר וכל החמולה שם. אני האורחת היחידה, כי שעת צהריים הייתה וכל המבטים עלי. א"ש התרגש מאוד לבואי, עד בכי, גם הבת ידידתך וגם הבן מים-המלח - הכל הכירו אותי. הזקן שאל עליך ולא חסך חרפות מהאנגלים. הראיתי לו את תמונתך ולאחר שהוא ביקש אותה ממני השארתיה לו. דע לך שאני נדיבה (rather) עם תמונותיך. דיברנו על דא ועל הא, ולאחר שא"ש סיפר קצת על גבורתו בימי נעוריו והביע תקוות לבקרך בקרוב בביתך, ואני מסרתי לו שלומות מעדה, נפרדתי מהמשפחה ויצאתי חזרה לת"א.

נסעתי קודם כל לפוליה. לצילצולי ולדפיקתי יצאה היא עצמה. השעה לא הייתה נוחה ביותר לביקור, אך ברירה אחרת לא הייתה לי. התפארה בפני בסידור הבית, בחידושו ובנשימה אחת התאוננה על שהיא עצמה צריכה לשטוף את כל הרצפות, כי עזרה אין לה. כשהעירותי שרננה תעזור לה, ממש נתגעשה - כיצד יכולה אני להעלות מחשבה כזאת, כשרננה מתכוננת לבחינות! פוליה סיפרה על זה שב"ג קורא לה וכי היא אינה יכולה לעזוב את הבית, נראה שבעיקר מפני שעמוס אינו מסודר בעבודה. פני פוליה עצמה רעים והיא ניסתה לפייסני שלא ביקרה אותי עד עתה. אומנם היא שכבה בבית-החולים, אך לו רצתה יכלה למצוא דרך להתקשר אלי. היא פשוט מרגישה את עצמה לא טוב בחברתי, כי אני שופכת צוננים על כל לבטיה ואיני מסתירה את הערכתי למעשיה.

ראיתי את עמוס ומרי, מסרתי להם שלום ממך והם העריכו את בואי ואת התעניינותך בהם. כנראה שעמוס אינו יודע מה לעשות עם עצמו, אנה לפנות, במה לאחוז. והיא, מרי, כציפור שנלכדה בעדת ציפורים זרה. בפניה תימהון ועיניים נשואות לעמוס הגיבור. היא סובלת מהחום - כך אמרה פוליה - ועל זה עניתי קצרות - תתרגל כשם שכולנו התרגלנו.

אצל פוליה היה מנוי וגמור, שבנה עמוס ייכנס ישר לבניין הסוכנות והעבודה תהיה מוכנה למענו - אם אצל סנה או אצל הרי ביילין. כיוון ששני הדברים אינם באים בחשבון, כואב לפוליה הראש. חישוּביה - אולי לפנות לרוטנברג?[3] אך, אם כן, תהיה זו מישׂרה קטנה של 15 לא"י לחודש ומישׂרה לא נאה. אני העירותי רק שכדאי דבר-מה קטן לכתחילה עד שירחיב, ובלבד שעמוס לא יתהלך בטל. פוליה משתוקקת לדעת את חוות דעתך, לאו-דווקא בעניין רוטנברג, אך בכלל מה חושב אתה על סידורו של עמוס, אם בכלל חושב אתה עליו. הבטחתי לה שאכתוב לך ובזה קיימתי הבטחתי.

מפוליה נסעתי לעדה, גם קובי הגיע ולאחר שאכלנו יצאנו לדרך הביתה.

באתי הביתה הרוגה ועייפה מרוב רשמים ומהדרך הארוכה ביום חם. צילצולים לרוב ניתכו עלינו - הן מי לא ידע שנסענו לבקר אותך. ומלבד הטלפון גם ביקורים ממש - בטי ואברהם ברגמן, ליבנשטין עם אשתו, זאב. ובסוף הביקורים עסקתי בהכנת קובי לנסיעתו מחר בבוקר.

היום נשארנו בלי מים, ולא סתם אלא באמצע הכביסה. לא חישבנו את כמות המים שבבריכה,[4] בטחנו בגודלה ונשארנו מקופחים. יש תקווה שבמשך הלילה המים יגיעו ואז נתרחץ ונתקלח כהלכה.

היום אחר הצהריים היה אצלי דוליק. הוא אש וגופרית על ב"ג, שמפריע לכל סידור הגיוני וריאלי.[5] הוא סיפר לי שני דברים מעניינים. 1) המצב הפוליטי הרעוע לא השפיע על תפוקת התוצרת. הדרישה להלוואות גדולה מאוד - בוודאי דוליק כותב לך על זאת בעצמו. 2) הייתה לו שיחה עם נֶבִּי[6] בשוב זה מאנגליה. מתברר, שנבי מומחה לפיענוח כתבי סתר והוא הסביר לדוליק שאין קוד שאי-אפשר לשבור אותו, וכי ב-.O.F [משה"ח הבריטי] מחליפים את הקוד תכופות. זאב חושב שהדבר נעשה בידי יהודים ואילו דוליק מניח שהדבר יכול היה להיעשות בידי גויים בלבד. המומחים הגדולים בעולם לשבירת הקוד הם האנגלים. הם הצליחו לשבור את הקוד הקשה ביותר של היפנים.[7]

הערב ברדיו היה שוב דבר-מה מעודד. אך מי יודע?

שלום ונשיקות. וחזק!

 

צ.