דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                      תל-אביב, 22.8.1936

 

אנחנו עומדים בפרשה של חיפושי מוצא מן המצב על-ידי התערבות מלכים ונסיכים ערבים. ישנה הצעה, שמלכי ערב יקבלו על עצמם להביא את המהומות בארץ-ישראל לידי גמר ושהם יערבו לערביי ארץ-ישראל כי אנגליה תגשים ביושר את ההסכם שיושג. דבר זה התחיל בבת-אחת על-ידי האמיר עבדאללה ואִבן סעוד, שניסה להתערב מזמן, ובזמן מאוחר יותר נכנסה גם עיראק למעגל. אפשר שגם היא נכנסה לעניין משכבר – ידועה לכם השיחה בין וייצמן לבין נורי סעיד פחה. הפועל העיקרי בפרשה זו היה האמיר עבדאללה. עכשיו יש מעין התחרות בין הגורמים הללו - מי יזכה בכבוד של חיסול המהומות בארץ-ישראל.

לאמיר עבדאללה יש תוכנית לחיסול מודרג של המהומות. הצעד הראשון בתוכנית זו צריך היה להיות שחרור מספר אנשים מכלואי סרפנד, אשר האמיר יצביע עליהם, לאחר שיובטח, שעם צאתם מסרפנד הם ישתמשו בהשפעתם למען החזרת הסדר בארץ. ויש לשער שלשם כך נסע אבראהים האשם[1] לסרפנד – אולם אין למהר ולהסיק מסקנה, ששחרור 25 הנאסרים מסרפנד, שהודיעו עליו היום, קשור בתוכנית זו דווקא. ועוד אשוב לעניין זה. מכל-מקום, זה היה כלול בתוכנית שהאמיר הציע, מתוך סיכוי שזה יביא לידי החלשת הטרור, והנציב קיבל את התוכנית, פחות או יותר.

במקרה שסיכוי זה יתקיים, כלומר, שעם שחרור הנאסרים תבוא החלשת הטרור, אזי צריך היה הנציב, על-פי תוכנית זו, לעשות צעד שני, היינו, הודעה (אם לא הודעה מפורשת, אזי פרסום הדבר באמצעים אחרים) שאם הטרור ייפסק לגמרי, יבטל הנציב את הקנסות שעדיין לא נגבו וישחרר ממאסר את העבריינים של המהומות, כלומר לא את אלה שהרגו או התנקשו בחיי אנשים, אלא את אלה שנתפסו עם נשק. ואם אחרי צעד זה תבוא הקלה עוד יותר גדולה במעשי-האלימות, יודיע הנציב שעם גמר מעשי האלימות ייעשה צעד נוסף. האמיר רצה שהנציב יודיע, שעם גמר האלימות יפסיקו את העלייה, אבל מכיוון שהפסקת העלייה קשורה בבוא "הוועדה המלכותית", הרי דבר זה יוצר קושי שעדיין לא באו לכלל מסקנה מוחלטת ביחס אליו.

ככל הידוע לנו, לא הצליחו בדרך-כלל מאמצי האמיר. לא עלה בידו לשכנע את "הוועד הערבי העליון", קרי: את המופתי. התנגשות הכוחות במחנה הערבי בזמן האחרון הוכיחה, שלאופוזיציה הערבית אין כוח, ועל כל-פנים אין לה העזה להשתמש בכוחה. לא הייתה מצדה תגובה על רצח ראש עיריית חברון[2]. אדרבה, נעשו ניסיונות להסביר את הרצח הזה בנימוקים אישיים למען לא תצטרך להגיב עליו. בכל השאלות השנויות במחלוקת ב"ועד הערבי העליון" השיג המופתי את שלו, והאופוזיציה הפגינה את אפסות כוחה.

למופתי – מלבד הנימוקים הפוליטיים – יש עניין אישי לא לתת שהשלום בארץ יבוא מידי האמיר, כי האמיר הוא יריבו היחיד על עליונות בציבור הערבי. מסיבה זו מתנגד המופתי בתוקף גם להמלכת האמיר על ירושלים, משום כך הוא משתדל שלא תהיה לאמיר דריסת רגל בענייני ארץ-ישראל. הוא עושה זאת בנימוס רב, כמובן. הוא נוסע אליו, שומע תוכחתו וגם מנשק את ידו, אבל מבחינה פוליטית הוא מתנהג כך שהאמיר לא ייהנה מהלך הרוחות הנוכחי במחנה הערבי. האמיר קיבל עכשיו מכתב מ"הוועד הערבי העליון" שבו מודים לו על המאמצים שעשה, אך הרמז ברור: מה שעשה עשה, וזה מספיק; יותר אין צורך בהתערבותו. לכאורה יש בשחרור הנאסרים מסרפנד משום הגשמת חלק מתוכנית האמיר, אבל יכול להיות שהנציב קיבל את תוכניתו של האמיר, אולם הוא מוציאה לפועל על-פי הסכם עם כוחות אחרים. הנציב נזהר כל הזמן שלא להתקשר יותר מדי עם האמיר בעניין ארץ-ישראל, הוא בוחן במה כוחו להועיל, אולם שומר על האפשרות לבוא לידי הסכם עם המופתי.

[---]

התפתחות הדברים בשבועיים האחרונים מבחינת הביטחון, התגברות הטרור וצורתו הקיצונית בשבועיים אלה, עוררו מחדש שאלות יסודיות של הפוליטיקה הממשלתית וגרמו למחלוקת רצינית בין הנציב ובין הצבא. מצד הצבא ישנה דרישה נמרצת לעבור לשיטת פעולה אחרת בחיסול המהומות, לאמצעים חריפים בקנה-מידה רחב – לגרש את המופתי מן הארץ, להעניש ערים וכפרים שלמים – בשעה שהנציב בא לידי מסקנות הפוכות, והוא רואה בדרישת הצבא דרך העלולה להטביע את הארץ בנחלי דם ולהרוס את כל הגשרים בין הממשלה והערבים. לפיכך הוא חושב כי יש לעשות ויתורים לערבים, לא להסתפק בהבטחות על הפסקת העלייה אלא להגשים את ההפסקה. ידיעות אלה קיבלתי רק עתה ועדיין לא הספקתי לבחון אותן כראוי.

אשר לערבים, המופתי איננו מאבד את ביטחונו ואת שיווי משקלו. במסיבתו של המופתי מתהלכת סברה, שסוף העניין לא יאחר לבוא דווקא עכשיו, כשהטרור הערבי גבר וגם היהודים החלו להגיב. בחוג זה מניחים כי העניין ייגמר בעוד עשרה ימים וקושרים את הדבר לבואו של נורי סעיד פחה. [---] בקרב האנשים השקטים שתמכו בטרור במובן המוסרי ישנה הירתעות מן המקרים האחרונים של הטרור. הם מבינים שהעניין אינו יכול להימשך עוד בצורה כזאת. מעשי התגובה שהיו מצד היהודים בשבוע האחרון אימצו מאוד את ידי הליקבידטורים שבמחנה הערבי – את אנשי נשאשיבי. בתוך מחנה המופתי יש תגובות שונות על המעשים האלה:

אחת האומרת: אין דבר, אדרבה, יעשו היהודים – אנחנו נעשה עוד יותר;

ותגובה אחרת: אם כך, אם גם היהודים מתחילים להגיב, אזי יגמר העניין בקרוב.

[---]

אתמול הוזמנתי  ל נ ו ר י  פ ח ה.[3] השיחה ארכה למעלה משעה. נורי רצה לברר שני דברים:

א. מה קרה לוייצמן,

ב. לברר את עניין הפסקת העלייה לגופו.

נורי סיפר שהוא מכיר את וייצמן משנת 1918, מאותם הימים שהיה קיים הרעיון הגדול של פייצל בדבר מדינה ערבית מקיפה ובית לאומי גדול בתוכה;[4] והוא ציין בקורת-רוח, שכאשר נפגש עכשיו עם וייצמן נוכח לדעת כי וייצמן נשאר נאמן להשקפתו. וייצמן שירטט לפניו תוכנית מדינית, יהודית–ערבית, שהיא טובה בעיניו, אבל במצב הנתון שום דבר לא יזוז, לדעתו, בלי שייווצר גשר פסיכולוגי בין היהודים והערבים. אי-אפשר לעורר אמון בקרב הערבים שהיהודים באמת רוצים בשלום, בלי שייעשה על-ידי היהודים איזה צעד, שהוא כדאי מבחינה פוליטית, גם אם כרוך בו קורבן וויתור מצדם – והקורבן הוא הפסקת העלייה.

לדברי נורי הסכים וייצמן לדעה הזאת וקיבל על עצמו לברר אותה עם חבריו ולמסור תשובה תוך עשרה ימים. נורי סיפר לאנגלים על-דבר הסכמתו של וייצמן להפסקת העלייה, והם היו מרוצים מאוד לשמוע זאת. אחר-כך הוא בא לבגדאד ומסר את הדבר לראש ממשלת עיראק, כתב מייד לציר שלו ללונדון ודרש ממנו להתראות עם וייצמן ולקבל תשובה ממנו. והתשובה הייתה שוייצמן מצטער להודיע שהוא נשאר במיעוט בשאלת הפסקת העלייה, שחבריו ברובם מתנגדים לכך. לא יכול להיות ספק שהשיחה הזאת נתקיימה, כי לא רק הם שניהם השתתפו בה, היו בה עוד אנשים; גם לא יכולה להיות אי-הבנה ביחס לתשובה שניתנה על-ידי וייצמן. ואם וייצמן השתמש במושג "רוב" ו"מיעוט", הרי ברור שעוד מישהו הסכים לצעד הזה. וייצמן ענה שהוא נוסע לארץ-ישראל ויברר את השאלה כאן, והוא – נורי – מבין שמקור ההתנגדות להפסקת העלייה נמצא כאן, בירושלים, הוא הבין זאת מייד בבואו הנה. והנה, יותר לא שמע מאומה מוייצמן, התפלא לשמוע שוייצמן לא היה בארץ ושלא ידוע מתי יבוא.

אמרתי לו, שכל העניין הזה משונה בעיני, כי לי לא ידוע על שום ויכוח בעניין הפסקת העלייה. עמדתנו בעניין זה היא עמדה מאוחדת. הוא לא התווכח איתי הרבה בעניין זה, לא לחץ אותי אל הכותל, לא הציק לי, והבין שאינני יכול לענות לו אחרת.

מכאן עברה השיחה לעצם העניין. נורי אמר:

עוד ב-1914, בהיותו תלמיד בקושטא, השתייך לתנועה הערבית האוטונומיסטית, והיו לחבריו פגישות עם ציונים בקושטא (הוא איננו זוכר את שמותיהם), בהן דובר על תיאום עניינים בין היהודים והערבים, ונאמר שאם היהודים והערבים יהיו בעצה אחת להשיג מאת הממשלה התורכית אוטונומיה מקיפה לארץ-ישראל, אזי יתמכו הערבים בהגירה יהודית רחבה לארץ-ישראל. ב-1918 היה שותף לכל השיחות הגדולות שהתנהלו אז בין יהודים וערבים על יסוד התפיסה הרחבה של מדינה ערבית מאוחדת גדולה ובית לאומי יהודי בתוכה. קרה אסון שהתוכנית הגדולה הזאת לא נתקיימה. אילו קמה מדינה ערבית גדולה, אזי מיליון יהודים נוסף לא היה מעלה או מוריד, לא הייתה זו שאלה עיקרית.

אבל מדינה כזאת לא קמה. נוצרו מדינות ערביות קטנות. ארץ-ישראל קטנה. וזהו שורש הרע. צריך לטכס עצה כיצד לסדר את העניינים בתנאים הנתונים. נדמה לו, שהיהודים שהם חכמים יותר מהערבים בארץ-ישראל (כאן הפסקתי אותו ואמרתי שאנו והערבים הננו בני גזע אחד, שהערבים אינם פחות חכמים מאיתנו. אמר: אבל אתם מפותחים יותר מהם, אתם בני-תרבות יותר), מהם אפשר לדרוש יותר ועליהם להבין שנוצר עכשיו מצב של מחנק. הערבים נמצאים במצב של חבושים בבית-הכלא שאינם יכולים להתיר את עצמם. הממשלה אינה זזה מעמדתה, ועל היהודים לעשות מחווה זו (הפסקת העלייה) לא רק כדי למצוא מוצא מן המצב הנוכחי, אלא כדי ליצור רושם בציבור הערבי, לא רק בארץ, אלא בעיקר בחוץ-לארץ, שהיהודים באמת מתכוונים לשלום, ושלשמו הם מוכנים להקריב קורבן. הוא מבין, שהפסקת העלייה היא קורבן בשבילנו, אבל צריך שיהיה לנו הכוח להקריב את הקורבן הזה.

אני עומד על פרטי השיחה הזאת משום שנורי חושב את עצמו לבעל ההצעה על דבר הפסקת העלייה; הוא דיבר עליה עוד ביוני. עכשיו, חושב הוא, הגיע למקור ההתנגדות.

אמרתי לו: מה קרה בארץ? ערבים החלו להרוג יהודים, והם עושים זאת עד היום הזה; אתמול בלילה, במרחק מטרים אחדים מן המקום בו אנחנו יושבים, הרגו מלומד יהודי,[5] מומחה גדול בספרות הערבית, שעה שישב על טכסט סודאני של ספר ערבי – האם זו סיבה להפסיק את העלייה?! אילו היה המצב כך שערבים הורגים, יהודים הורגים, ובאת אתה והיית אומר: הפסיקו את העלייה לזמן-מה ונדבר על שלום – אפשר היה להבין את ההצעה. אבל מכיוון שהיהודים לא הרגו, אזי הצעתך פירושה שהפסדנו בעניין העלייה מפני שלא הרגנו.

הוא לא רצה לפגוע בי ולומר כי הוא מצדיק את מעשי ההרג של הערבים, אך אמר: שפיכת דמים היא מקרה שכיח בין עמים. זה קורה גם בקרב עם אחד. הנה, חלק מהעם הספרדי משמיד עכשיו חלק שני של אותו העם. ההתמרמרות לא תעזור לכך. אלא השאלה היא כיצד למצוא מוצא מן המצב.

מהי הנקודה העיקרית, אמרתי – הננו פה עכשיו מיעוט ולא ידוע כמה זמן נישאר מיעוט. העם הערבי חזק מאיתנו בכוחו הגופני, ולמען ביטחוננו הכרחי שהעם הערבי כאן ילמד את הלקח שאלימות איננה מצליחה. כי אם ידע שבאלימות אפשר להפחידנו – תמיד ישתמש בה. אם נסכים עכשיו להפסקת העלייה – כיצד יפרשו זאת הערבים? הם יפרשו שנבהלנו מהאלימות והננו מבקשים רחמים. זאת לא נעשה.

למה תתחשב בתגובת האספסוף היושב בבתי-הקפה? שאל. למה לא תתחשב בדעת הקהל הפוליטית של הארצות הערביות? זו תעריך כראוי את הצעד הזה.

אתה מניח שאם נסכים לצעד הזה, אמרתי, יבוא הסכם בינינו ובין הערבים. אבל מה יהיה אם העלייה תיפסק ולא יבוא הסכם – כיצד נחדש אותה?

אם תעשו זאת, אמר, אזי יהיה משא-ומתן ואנחנו נעזור לכם. צעד זה יוכיח שפניכם לשלום. ואין זאת אומרת שאתם עושים את הצעד הזה, אלא אנחנו נודיע שעל-פי בקשת ממשלת עיראק הסכמתם לעשות זאת. ומדוע לא תביט למרחוק?

דווקא משום שאנו מביטים למרחוק, אמרתי, איננו יכולים להסכים לצעד הזה, ומוכרחים להתחשב בתגובה שצעד זה יעורר אצל הערבים.

אבל כיצד ייגמר העניין? שאל.

הערבים קיבלו דבר גדול, אמרתי, את "הוועדה המלכותית"!

זהו דבר שווה לשני הצדדים, אמר. "הוועדה המלכותית" תדון בקובלנות של שני העמים.

היא מכוונת לתת סיפוק לערבים, אמרתי, ואנחנו נצטרך לעמוד בה על נפשנו.

הערבים אומרים שהיו כבר כמה ועדות ולא נתנו להם מאומה, אמר. עליכם לדעת כי בארצות ערב מתעוררת שנאה גדולה נגדכם, ואם לא תעשו את הצעד הזה, שיגלה כי פניכם לשלום וכי אתם מוכנים להקריב קורבן למען השלום, אזי אני חושש מאוד לעתיד – והראה לי מכתב של שאוקת עלי למלך גאזי,[6] כי המוסלמים בהודו מוכנים להפעיל לחץ חזק על הממשלה כדי שתסדר את עניין ארץ-ישראל, ואם לא – יכריזו מוסלמי הודו חרם על סחורות אנגליה, לא ישתתפו בהכתרת המלך ויודיעו כי במלחמה הבאה לא תוכל אנגליה לסמוך על מוסלמי הודו.

שאוקת עלי הוא פאנאטיק, אמרתי, ואין ללמוד ממנו.

אבל מה יהיה, במה אתם מגלים רצון טוב לגמור את העניין בשלום? שאל.

הרצון הטוב שלנו, אמרתי, מתגלה בנכונותנו לשבת ולדון עם הערבים גם במצב הנוכחי, בזה שאין אנו אומרים כי לא נשב עם רוצחים.

על איזה יסודות לדון? שאל.

נשב ונברר, אמרתי. הערבים אומרים שעלייתנו דוחקת את רגליהם – נשב ונברר יחד אם הטענות נכונות או לא. וכן בעניין הקרקע. אנחנו טוענים, שפעולתנו ההתיישבותית מעשירה את הערבים, הם טוענים שאנו מנשלים אותם – נשב ונברר את הטענות.

דבריך מתקבלים על הדעת בהחלט, אמר, ואני חושב שבדרך זו אפשר באמת להגיע לעמק השווה. וייצמן הרחיק לכת ממך – היו לו הצעות מסוימות, הוא אמר כמה אנשים אתם רוצים להכניס לארץ, גם דיבר על רזרבות קרקעיות. אני תמיד חשבתי שאין ניגוד בין ענייניכם וענייני הערבים. להיפך, תמיד ראיתי אפשרות של הנאה הדדית לא רק ביחס לערביי ארץ-ישראל, אלא גם ביחס לעיראק. אבל איך יזוז העניין? ישנה חשדנות כלפיכם, ואתם צריכים לגלות רצון טוב.

מה שאתה דורש איננו אות לרצון טוב להגיע להסכם, אמרתי, אלא הודאה מצדנו שעלייתנו לארץ יכולה להיות רק על-פי הסכמת הערבים, והודאה כזאת לא תקבל. כי אם מפסיקים את העלייה תחת לחץ של רציחות, הרי זה אומר שאנו מודים כי הערבים הם בעלי הארץ, ומכיוון שגילו התנגדות וליוו אותה במעשי אלימות – הפסקנו לעת-עתה את העלייה. דבר זה לא תשיג. אנחנו מוכנים למאמצים לשם שלום עם הערבים, מוכנים למצות את כל האפשרויות לכך, אבל אם לא נגיע לשלום – אין אנו מסתלקים מזכות עלייתנו לארץ שאיננה תלויה בהסכמת הערבים. איננו מודים בזה ולא ניתן הודעה שפירושה הודאה מצדנו, שעלייתנו לארץ תלויה בהסכמת הערבים.

לבסוף אמרתי כי חשבתי בעצמי לנסוע לעיראק, אבל התפתחות הדברים בארץ הפריעה, ואני מקווה שנוכל לדבר על העתיד באווירה שקטה יותר. הוא הסכים, אבל אמר כי לגבי המצב הנוכחי איננו רואה מוצא; הערבים שקועים בייאוש, הם רואים שהם הולכים ונהרסים ואין מוצא.

אמרתי לו: צריך להיות מאמץ מצדכם להוציא את הערבים מן המצב הזה. אנשים כמוך צריכים לעזור להם בכך. המהומות פגעו גם בנו, אבל מבחינה כלכלית אנחנו בכל זאת כובשים כיבושים גם תוך המאורעות.

אמר: שמעתי זאת וגם אמרתי לערבים, אבל אין זו שאלה של הוכחה. בלי מעשה רב – שום דבר יזוז.

 

הערות