דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י - תל-אביב, 28.7.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י - תל-אביב, 28.7.1936

 

 

דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י                             תל-אביב, 28.7.1936

 

מחר ימסור אורמסבי-גור בפרלמנט הודעה על ארץ-ישראל. לפי ידיעות שבידינו, ימסור אורמסבי-גור בהודעה זו על הרכב "הוועדה המלכותית" ועל סמכותה. הערבים מצפים לאקט זה.

[---]

בינתיים קרא האמיר עבדאללה את כל הפמליה – "הוועד הערבי העליון" – לרבת-עמון. פרטי השיחה בין האמיר ובין חברי "הוועד" נמסרו לי עלי ידי א. ח. כהן:

"ב-26 ביולי נסעו חברי הוועד לרבת-עמון ושוחחו עם האמיר עבדאללה במשך שעות אחדות על המצב. למחרת בא אלינו מוחמד אל-אונסי, בשליחות האמיר עבדאללה, ומסר לנו את הדוח הבא:

"מזה עשרה ימים ניכרת בחוגי 'הוועד הערבי העליון' עייפות רבה מן השביתה וכל הכרוך בה. כל אחד מחברי הוועד חיכה שיקום מישהו מחבריו ויציע להפסיק את השביתה. אולם לכשנוכחו לדעת כי אין אף אחד ב'וועד' שיהיה לו האומץ להציע את הפסקת השביתה, החליטו לפנות לאמיר עבדאללה ולמסור לידיו את ההכרעה, כטוב בעיניו. האמיר עבדאללה חשש לאחריות הגדולה שתיפול עליו על-ידי כך גם כלפי האנגלים, גם כלפי היהודים, ואף כלפי בני עמו. פעמים אחדות הביע המופתי בפני האמיר את רצונו של 'הוועד הערבי העליון' לבקר בארמונו, אולם האנגלים פקפקו תחילה בתועלת של משא-ומתן חדש וחששו כי האמיר יושפע מדברי החברים של 'הוועד הערבי העליון' ויעמוד לימינם. אך לאחר שקלא-וטריא הסכים הנציב שהפגישה תצא לפועל.

"ביום 26 ביולי באו לרבת-עמון חברי 'הוועד הערבי העליון': המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, ראע'ב נשאשיבי, אחמד חילמי, אלפרד רוק, יעקב פראג' ויעקב גוסיין. גם פואד סבא, מזכיר הוועד, נלווה אליהם. עבד אל-לטיף צלאח משכם נעדר.

"האמיר היה הפותח בשיחה, סקר את מאמציה של התנועה הערבית ואת דרכי מלחמתה למן התחלת המערכה הנוכחית ועד היום הזה. הפליג בשבח 'הוועד העליון' שידע לשמור על אחדותו למרות הניגודים האישיים השוררים בין חבריו. אחר-כך עבר לדבר על המצב, ציין את ההפסדים הגדולים שנגרמו לאומה הערבית כתוצאה מאמצעי-המלחמה האלה והזכיר את הרעב הגדול בקרב אלפי ערבים בארץ. לבסוף חזר האמיר על הצעתו, שהזכיר אותה בשתי פגישותיו הקודמות: על 'הוועד העליון' להפסיק את מעשי האלימות מייד ולאפשר על-ידי כך את בואה של 'הוועדה המלכותית' למען תוכל לדון בשקט בטענותיהם של הערבים.

"הוויכוח בין האמיר לבין חברי 'הוועד העליון' נמשך שעות אחדות בשתי ישיבות, לפני ארוחת הצהריים ולאחריה. חאג' אמין, יעקב גוסיין ואחמד חילמי קיבלו את דברי האמיר בהכנעה (בעצם הם השתמטו מתשובה). ראע'ב נשאשיבי עמד כל הזמן לימין האמיר. הוא אמר כי מוטב שהדברים ייגמרו בתיווכו של אמיר לאומי מאשר על-ידי הצבא והמשטרה. המתנגדים הגדולים היו שני החברים הנוצרים, אלפרד רוק ויעקב פראג' (מי שמכיר את 'הלוחמים הגדולים' האלה, מבין את פשר 'התנגדותם'; הם מוכרחים להוכיח שהעדה הנוצרית הלכה יד ביד עם התנועה המוסלמית, כדי שעדה זו תצא בשלום מן העניין). גם ד"ר ח'אלדי התנגד להפסקת מעשי האלימות וטען, שאם אין בידי הממשלה אפשרות לספק את רצון 'הוועד העליון', הרי מוכן העם להקריב עוד מאה ימים. הוא הוסיף כי הנשים קיבלו על עצמן לדאוג למגבית שתספק את צורכי ההמונים הדלים במשך הימים הבאים. האמיר ענה, שאם העם הערבי דל-הכוחות ירצה להוסיף להידרדר במדרון, הרי הממשלה, שהיא בעלת אמצעים וכוחות, ודאי תוכל להמשיך במעשי הדיכוי. ראע'ב נשאשיבי התחיל מתנה תנאים:

א. למנוע כניסת יהודים לארץ לפחות בימי שהותה של 'הוועדה המלכותית';

ב. שחרור העסקנים הפוליטיים ממחנות-ההסגר;

ג. שחרור אסירי המאורעות;

ד. ביטול העונשין הקיבוציים שהוטלו על הכפרים בימי המאורעות.

"האמיר פנה לראע'ב ולחאג' אמין ואמר, כי אילו היו הם ראשי הממשלה בארץ-ישראל לא היו מסכימים בשום פנים לשחרר במצב הנוכחי אנשים שנאשמו ברצח או בפעולות בלתי-חוקיות אחרות (הוא הוסיף: אני בעצמי לא הייתי עושה זאת), ואין טעם לדבר עם האנגלים על דברים אשר ידוע מראש שלא יתקבלו.

בעניין העלייה אמר האמיר כי זה מעגל שקשה לצאת ממנו; האנגלים אינם חושבים לזוז מעמדתם בשעה זו ומוטב לדחות את העניין למשא-ומתן עם 'הוועדה המלכותית' עצמה. האמיר הציע כי שני הצדדים – הממשלה והערבים – יכריזו שביתת-נשק; שהערבים יפסיקו כליל את פעולות הטרור והממשלה תוציא את כוחות המשטרה והצבא מהכפרים ומיתר המקומות שהם צרים עליהם. אותה שעה יציע הוא לממשלה, כי כל אלה שנאסרו בעקב המהומות ומשפטם עדיין לא נתברר - תינתן להם האפשרות להשתחרר בערבות ולדחות את בירור משפטם עד לאחר גמר עבודתה של 'הוועדה המלכותית'. בדרך זו יש תקווה כי הנאשמים יהיו נידונים לפי החוקים הרגילים של הארץ ולא לפי חוקי המצב המיוחד.

"חאג' אמין אמר כי הצהרת מיניסטר המושבות, שצריכה להימסר ב-29 ביולי בבית-הנבחרים הבריטי, יהיה לה משקל מיוחד לגבי קביעת עמדתו של 'הוועד העליון'. אם ההצהרה תימסר בנוסח שלא יפגע במנהיגים הערבים וגם תכיל אלו הבטחות, יהיה 'הוועד העליון' נכון לוויתורים. כמו-כן יש לחכות לבואה של המשלחת הערבית מלונדון, ואחרי שזו תבוא יקרא 'הוועד העליון' לאסיפת מנהיגים גדולה ולידיה תימסר זכות ההכרעה. על כל-פנים, הוסיף חאג' אמין, אין איש ב'ועד העליון' שיעז לצאת היום אל האומה ולהציע הפסקת השביתה. אולם אם יימָצא סידור ש'הוועד העליון' יהיה משוכנע בתועלתה יתבקש אז האמיר לפנות בקריאה כללית אל העם הערבי שיפסיק את פעולות הטרור, וש'הוועד העליון' יתמוך בקריאה זו וגם ישלח שליחים לכפרים הערביים להטיף להפסקת הטרור. אין בדעת 'הוועד העליון' לקבוע עמדה ביחס לשביתה – העם רשאי להמשיך לשבות או לחדול.

"חברי 'הוועד העליון' הבטיחו לשוב לרבת-עמון תוך עשרת הימים הקרובים ולהמשיך במשא-ומתן.

"שליח האמיר שבא אלינו ביקש שגם אנו נסייע למצוא פיתרון רצוי מן המצב. הוא מבקש שנסכים לפחות למנוע עליית יהודים בימי שהותה של 'הוועדה המלכותית' בארץ. דבר זה אינו מונע, לדעתו, מיהודי זה או אחר לקבל סרטיפיקט לעלייה, אך על הסוכנות לבקש ממנו שלא ישתמש בו אלא לאחר גמר עבודתה של 'הוועדה'.

"אמרתי כי למותר יהיה להביא הצעה כזאת בפני מר שרתוק, מכיוון שיודע אני מראש שהוא ידחה אותה. אז אמר השליח כי אם אין ברצוננו להיות בעלי ההצעה הזאת, הרי עלינו לפחות לא להתנגד לה אם היא תוצע לפנינו על-ידי השלטונות. ביטלתי גם אפשרות זו. לבסוף ביקש השליח בשם האמיר כי מר שרתוק ישתדל להיפגש עם הנציב בהקדם ויציע לפניו להשפיע על מיניסטר המושבות שימסור הצהרה טובה (ב-29 ביולי) שתספק את הערבים. ואם הנציב יראה שהדבר הוא בלתי-אפשרי מפני דוחק הזמן, כי אז מוטב לדחות את מתן ההצהרה לכמה ימים. השליח מסר בשם האמיר כי גורל הארץ נתון בשעה זו, לדעתו, בידי שלושה גורמים: הנציב העליון, מר שרתוק ובידיו הוא (בידי האמיר)... אם כל אחד מהגורמים האלה ירצה לתת דחיפה לעניין בלב שלם וברצון כן, הרי יסייע למנהיגים הערבים לצאת מן הסבך שנכנסו לתוכו ויוציא יחד עם זה את המוני האוכלוסין מן המצב הקשה".

[עד כאן הדוח של א. ח. כהן].

תשובתי הייתה: לא רק שאינני מסכים להפסקת העלייה, אלא בפירוש אוסיף להילחם נגד הפסקתה. דחיית ההצהרה של מיניסטר המושבות לא תיתכן, כי מחר מתכנס הפרלמנט לישיבה האחרונה לפני פיזורו לחופשה. אמרתי: הדבר היחיד שאני יכול לקבל הוא להציע לנציב שהודעת אורמסבי-גור בפרלמנט תכלול פנייה לרגשות המנהיגים הערבים ותאמר להם, כי אם הם באמת דואגים לטובת עמם, עליהם להפסיק את המהומות, ושפנייה זו תיעשה בלשון לבבית כלפי המנהיגים. אבל – הוספתי – אינני יודע אם דבר זה נחוץ, משום שהערבים יאמרו: ויתורים לטובתנו אין בהודעה, אולם להפסיק את המהומות דורשים מאיתנו. זאת התעללות. על זה באה תשובת האמיר: בבקשה, עשה זאת, זה יועיל מאוד.

הלכתי לנציב ואמרתי לו שהאמיר דאג לכך שאדע מה היה ברבת-עמון בפגישתו עם חברי "הוועד הערבי העליון", והוא רוצה שאסייע לערבים לצאת מן הסבך. איני יודע במה אוכל לסייע, מכיוון שאין אני מוכן לקבל את "המוצא" של הפסקת העלייה – ובהזדמנות זו אני חוזר על התנגדותנו הנמרצת למוצא כזה – אבל אם ישנם ערבים החושבים שאפשר לדחוף את העניינים לקראת מוצא, ושגם יהודים צריכים להראות רצון טוב מצדם ולסייע בחיפוש הפיתרון, אזי, במידה שהדבר איננו פוגע בנו – ושוב, מתוך התנגדות נמרצת להפסקת העלייה באיזו צורה שהיא – הריני מוכן להציע שאורמסבי-גור יפנה בהצהרתו ב"אפיל" [Appeal] למנהיגים הערביים. הריני מביא את ההצעה הזאת לפניו (לפני הנציב), ואם הוא חושב שיש תועלת בדבר – יביא אותה לפני אורמסבי-גור.

הנציב הופתע לשמוע שהאמיר פנה אלי בעניין זה, אך רשם על-מנת להודיע לאורמסבי-גור: "מר שרתוק מודיע – יחד עם הדגשה נוספת של התנגדות להפסקת העלייה – כי הסוכנות הייתה מרוצה אילו כללה הודעתך בפרלמנט גם 'אפיל' למנהיגים הערבים".

הנציב שאל: פנייה למה?

אמרתי: לתבונה ולאחריות של הערבים שתסייע לחסל את המהומות ולחדש את התנאים הנורמליים של חיי הארץ.

שאל: האם להוסיף כדי ש"הוועדה" תוכל לבוא ולגשת מייד לעבודה?

אמרתי: זאת אתה יודע יותר טוב ממני.

הוא מחק את הפִּסקה הזאת. אחר-כך שאל הנציב: אתה חושב שאני צריך לכתוב לאורמסבי-גור, שזאת הצעת האמיר שהובאה לפניך?

עניתי: כרצונך, תוכל לא לכתוב זאת.

אפשר שאורמסבי-גור יודיע מחר על הפסקת העלייה. אפשר יחזור על הנוסחה שכבר מסר בפרלמנט, ושהיא בעיני רעה מאוד. אפשר שבפרלמנט תישָאל מחר שאלה בעניין העלייה, ואורמסבי-גור יוכל לחזור בתשובתו על הנוסחה הקודמת, שעל עניין הפסקת העלייה יחליטו במועד הדרוש. הוא יוכל לענות גם בנוסחה רעה יותר. ידוע שחבר הפרלמנט אדמס נרשם לשאול מחר בפרלמנט אם הממשלה יכולה להודיע כי לא יחולו שינויים בפוליטיקה הארץ-ישראלית בכלל, ובשאלת העלייה בפרט, עד גמר עבודתה של "הוועדה המלכותית". טילגרפתי היום ללונדון שאני חושש מאוד לשאלה זו, והצעתי שאדמס יסתלק מהשאלה ברגע האחרון, כדי שלא יהיה סיפק בידי הממשלה להזמין שאלה אחרת, אם יש בדעתה להשתמש בה לשם הכרזה על הפסקת העלייה. אינני יודע אם יעלה הדבר בידנו ואם הוא אפשרי מבחינת הסידורים בפרלמנט

עכשיו אני חוזר לשאלה שעוררתי בישיבה הקודמת של הוועדה הפוליטית: עמדתנו כלפי "הוועדה המלכותית", קודם-כל בקשר עם הפסקת העלייה. שוחחתי היום עם בן-צבי והוא העיר, שאם הפסקת העלייה תבוא עכשיו בצורה שעלתה במחשבתה של הממשלה, כלומר, הפסקת העלייה מכל הסוגים (מלבד קרובים – וגם אלה רק במקרים יוצאים מהכלל, כשאי-עליית האיש עלולה לגרום להרס המשפחה) – הרי תהיה זו הפסקת עלייה בצורה שלא היה לה תקדים.

[---]

השאלה הראשונה היא: במקרה שיִכלו כל הקצין, וכל המאמצים הפוליטיים לא יועילו, וכוונת הממשלה להפסיק את העלייה תהיה לעובדה – מה עלינו לעשות? ניתן לדבר להתחולל ונאסור מלחמה פוליטית נגדו, או שעלינו לבוא באלו הצעות מצדנו בשטח זה?

אנחנו יכולים לומר, למשל :לא נבקש "שדיול" באוקטובר, נובמבר ודצמבר, אבל אתם אל תפסיקו את העלייה. אני לא הגעתי למסקנה בעניין זה, אני רק מעלה לפני החברים דרך זו, שיכולה להבטיח תפיסת הרע במיעוטו ומניעת אקט פומבי של הפסקת העלייה.

שנית, על-ידי כך בכל-זאת ממשיכים יהודים לבוא לארץ: בעלי הון, תיירים וגם עולים על-פי סרטיפיקטים, במידה שישנם סרטיפיקטים בלתי-מנוצלים בארצות השונות (בפולין, למשל, ישנם בעלי רישיונות לעלייה לאלפים והם אינם ממהרים לעלות לארץ. שלחנו עכשיו חוזר לארצות ודרשנו מהמשרדים הארץ-ישראליים, שייעצו לאנשים להחיש את עלייתם משום שאין כל ביטחון שהפסקת העלייה – כאשר תבוא – לא תחול גם על הסרטיפיקטים שכבר ניתנו ושלא השתמשו בהם. אולם יש סרטיפיקטים רבים שניתנו בשביל בעלי מקצוע, וברירתם של אלה נמשכת זמן רב. ויש לפנינו ברירה: או להעלותם מייד, ואז יהיה זיוף בדבר, יעלו לא בעלי מקצוע אלא מלמדים וכדומה; או להמשיך את ברירת האנשים אף-על-פי שעל-ידי כך יאחרו לעלות לארץ.

לפי שעה פסקתי להמשיך את הברירה).

שלישית, הגנת הממשלה על הפסקת העלייה נעשית אז פי כמה קשה יותר, כי הממשלה יכולה לטעון ש"הוועדה המלכותית" נקראת כדי לדון בשאלת העלייה, ולא ייתכן שזו תימשך בינתיים בפועל. כנגד זה אנחנו יכולים לומר: "שדיול" אין אנו מבקשים לפי שעה, נכנסים לארץ רק עולים מעטים מסוג בעלי הון או תיירים, ואין כל הצדקה להפסיק את עלייתם של אלה. על-ידי כך אנחנו מכבידים על הממשלה להגן על הפסקת העלייה. אני מציג את השאלה הזאת לשיקול דעתם של החברים.

השאלה השנייה היא: אלו מסקנות נסיק כלפי "הוועדה המלכותית" במקרה של הפסקת העלייה. ברור שיהיו יהודים אשר יאמרו: אם מפסיקים את העלייה, כי אז צריך להחרים את "הוועדה". הרב פישמן [מימון], למשל, אומר כך. דעתי שלי היא, שאף-על-פי שעדיין איני יודע כיצד נגיב על הפסקת העלייה, הרי ברור לי שאין להגיב באי-הופעה בפני "הוועדה". הופעתנו בפני "הוועדה" פירושה עדות, המצאת חומר, הסברה – לדידי זו המערכה, ואם אנו מסתלקים ממנה אנו מסתלקים ממלחמה על ענייננו.

מלחמתנו הפוליטית נעשית, בדרך כלל, באופנים שונים: כלפי הממשלה בלונדון, כלפי הנציב, על-ידי דעה-הקהל, בעיתונות וכו', ואנחנו דואגים לכל חלקי המערכה הזאת. כשתבוא "הוועדה המלכותית" תהווה היא חזית שאולי תקבע את גורלנו לדורות, ואין אני רואה כל אפשרות להפקיר את המערכה הזאת. אינני רואה אפשרות להסתלק מלחץ ישר על "הוועדה", לסתירת בדותות, מהסברת ענייננו. נכון, שאם תיפסק העלייה עם בואה של "הוועדה", ייווצר מצב שיהיה קשה מאוד לשאת בו, אבל אין לפנינו ברירה ונצטרך להסביר ליהודים, כי אף-על-פי-כן אין אנו יכולים להחרים את "הוועדה". ברור שזו תהיה אחת השאלות החריפות בישיבה הקרובה של הוועד הפועל הציוני.

מלבד שתי השאלות האלו ישנה השאלה הכללית, המקיפה, שהצגתי אותה בישיבה הקודמת של הוועדה הפוליטית: במה אנו באים ל"ועדה המלכותית", אם אנו מציעים או איננו מציעים פיתרונות, ואלו פיתרונות אנו מציעים. את דעתי בעניין זה הבעתי באותה ישיבה.

אני משוכנע, שבקרב המוני הערבים יש פחד מפני ריבוי היהודים והשתלטותם על היישוב הערבי בארץ. אם זה לא כך, אזי כל השנים שלמדתי ערבית ונפגשתי עם ערבים היו לריק. ואם אני יכול לטעות בנקודה כה מכרעת טעות יסודית כזאת, אינני ראוי למקומי.

מה שמתרחש עכשיו בארץ-ישראל זאת היא התקוממות. שאם לא כן אין אני יודע התקוממות מהי. כמובן, אין התקוממות אחת דומה לשנייה, כל התקוממות וכל מהפכה וכל תנועה לאומית היא מיוחדת במינה. כשהיה ביילינסון[i] משתמש בשנים הראשונות לעבודתו ב"דבר" במושג "תנועת שחרור לאומית של יהודים", חשבתי שהגדרה זו אינה הולמת את מושגינו הציוניים, אבל אין זאת אומרת שהוא לא היה צודק ביסודו. בהתקוממות הנוכחית של הערבים יש אלמנטים שונים, אלמנט נגד השלטון ואלמנט נגד יהודים, שלא היה בסוריה. אבל אם זאת איננה התקוממות, הרי גם מה שהיה בסוריה ובמצרים איננו בגדר התקוממות. [---] מהומות אלה היו פורצות בין כך ובין בדרך אחרת, ואין אני יכול לומר בביטחון גמור שהממשלה יכולה הייתה למנוע אותן כליל. יצר ההתקוממות היה מהבהב אצל הערבים כל הזמן. סיבות שונות עצרו בעדו – עתה שולח הרסן והוא התפרץ, הממשלה אשמה שלא ידעה להפסיק את ההתפרצות, אבל למנוע אותה לגמרי לא יכלה.

יש אולי חיסרון בכך שבכל המסיבות שלנו אני מרצה, ואינני עושה כל פעם את הסיכום מראשיתו, אלא תמיד אני מתחיל בנקודה שנראית לי מרכזית באותה שעה. השעה הזאת היא שעה גדולה לציונות, גורלה עומד להיחתך לשנים רבות. עלינו להופיע בפני "הוועדה המלכותית" לא כנאשמים אלא כתובעים, וכתובעים תביעות גדולות דווקא לאור המאורעות, וכך גם אמרנו לנציב.

לנו יאמרו כי העם הערבי איננו רוצה בנו – ואנחנו מה נענה? שאין לו רשות לכך ושאנחנו תובעים את ארץ-ישראל לעצמנו?

לנו יאמרו: הערבים הרי חרדים לעתידם, ואנחנו מה נאמר – לא לשים לב לכך?

אין די בזה שנפנה את הדעת לעובדות שאין נישול, שאין יציאת ערבים מארץ-ישראל. וכן לא נוכל לומר: איננו מחויבים לטכס עצה נגד פחד הערבים, הם אינם סובלים כאן כפרטים, וסבלם בתור לאום אינו מעניין אותנו, כי אנחנו כאן הלאום ולהם יש ארצות אחרות.

לאחר ניסיון של עבודה פוליטית בלונדון ובארץ בחודשים האחרונים ולאחר ההתרשמות מתגובת ידידים מחוגים שונים בבריטניה, לאור הסיבוכים הטרגיים שבהם נתון העולם בכלל, ובייחוד בריטניה, אני מפקפק אם אנחנו יכולים לנקוט עמדה כזו. פירוש הדבר, שיחד עם תביעות גדולות שלנו לא נוכל להתעלם מן הפרובלמה הערבית על כל גילוייה ולא נוכל להימנע ממתן תשובה עליה. עלינו להיות מוכנים למתן ערובות לאי-השתלטותנו על הערבים ואי-נישולם מן הקרקע. לא במקום התביעות שלנו אנחנו באים בפרוגרמה הזאת, אלא נוסף על תביעותינו. אי-אפשר לנו שלא להקשיב לנימוק של פחד הערבים. מנסר רעיון בדבר קנטוניזציה,  כאמצעי נגד פחד הערבים. שמא יש אמצעי אחר לכך? יש חברים המוכנים להסכים למועצה מחוקקת, אני לא הגעתי לכך. אולי ישנה דרך אחרת להוכיח את נכונותנו לא להשתלט על הערבים? מה פירושה של אי-השתלטות זאת? פריטי איננה הצורה היחידה, אולי יש צורה אחרת? את השאלה הזאת הצגתי לבירור.

[---]

ואשר לעניין הלויאליות. באחת הישיבות הקודמות אמר טבנקין, שאין אנו מחויבים לשמור עכשיו על הלויאליות שלנו כלפי בריטניה, ואין אנו צריכים לחשוש יותר מדי שמא תתפרש מלחמתנו כאי-לויאליות. זהו עניין של חשבון ושל שיקול-דעת פוליטי, הנובע מראיית העמדה שלנו בארץ, מהערכת כוחנו, מראיית תלותנו בבריטניה ומראיית תלותה של בריטניה בנו; על יסוד כל אלה נקבעת דרך פוליטית, בדרך זו מחנכים את העם ואין עושים בה רביזיות חדשות לבקרים.

טבנקין אומר: מלחמה נגד אורמסבי-גור! אילו לא היה לנו כל משען בבריטניה, אילו מלחמתנו הפוליטית הייתה נשענת על כוחו של העם היהודי בלבד, על כוח צדקתו, אילו רק בכוח זה היינו נלחמים – יכול היה להיות היגיון בטענתו של טבנקין. אבל טבנקין עצמו אומר שיש לנו ידידים כלויד ג'ורג' ומוריסון,[ii] והם יכולים להבין לנו. ואם כך, הריני מוכרח לשאול – איזה תכסיס יחזק את עמדתנו אצל אותם כוחות ידידותיים ואיזה תכסיס יחליש את עמדתנו? אם נפנה ללויד ג'ורג' ולמוריסון, ונאמר להם שאין לנו אמון באורמסבי גור, נהיה מגוחכים בעיניהם ועל-ידי כך נחליש את עמדתנו. את השאלה הזאת צריך להסיר מן הפרק. יחד עם זה ברור שאין הלויאליות שלנו צריכה להחליש אף במשהו את מלחמתנו נגד כל מעשה, וגם נגד שיטה, החותרים תחתינו ותחת מפעלנו.

אשר לשאלת הגולה, לשאלת הקמת העם. אני לא נוסיתי במלאכה הזאת, אולם יש לי רושם שזהו דבר קשה כקריעת ים סוף. הנה יש אדם כסטיפן וייז,[iii] שכל כוחו בהנהלת מלחמה בגולה. הבאנו את האיש הזה ללונדון ואנשינו ישבו איתו ימים רבים והסבירו לו את המצב, גם שלחנו אותו לאורמסבי-גור. אם הוא לא הקים את היהודים באמריקה למלחמה פוליטית – אין אני יודע איך עושים זאת. בן-גוריון ביקר בוורשה ולא הקים את העם. אינני יודע מה קרה לגולה: או שהעולם היהודי מוכה פלצות ואינו יכול להרים ראש, או שדרושה לו מהלומה חזקה כדי שיתעורר. מכל מקום, אנחנו רואים את תוצאות הניסיונות שנעשו. ייתכן שאני טועה, אולם דבר זה נתון בידי המפלגה לא פחות מאשר בידי ההנהלה הציונית, גם המפלגה יכולה לשלוח שליחים לגולה ולהקים את העם למלחמה פוליטית.

[---]

 

הערות


[i]  משה ביילינסון (1936–1980). החל פעילותו הציבורית בתנועה המהפכנית הרוסית. למד רפואה. ב-1917 עזב את רוסיה ועבר לאיטליה. פגישותיו עם אישים ציוניים קירבוהו לעמו ולציונות. עלה ארצה ב-1924. עם היווסד "דבר" ב-1925 הוזמן על-ידי ברל כצנלסון לעבוד איתו. תחילה כתב רוסית ומאמריו תורגמו, וכעבור שנה התחיל כותב עברית. כ-12 שנה היה מעורכי "דבר", מעוזריו הקרובים של כצנלסון וכותב רוב מאמרי המערכת היומיים של העיתון ("דבר היום"). חבר הוועד הפועל של ההסתדרות, מרכז מפא"י והוועד הלאומי ובוועד המפקח של קופת חולים.

[ii]  סטיפן שמואל וייז – ממנהיגיה הדגולים של יהדות ארצות-הברית. ב-1898 היה בין מייסדי ההסתדרות הציונית באמריקה. בשנים 1917, 1936–1938 שימש כנשיא ההסתדרות הציונית בארצות-הברית ויו"ר "המגבית הארץ-ישראלית המאוחדת". היה בין מייצגי האינטרסים הציוניים בוועידת השלום ב-1919 בוורסאי. בין מייסדי הקונגרס היהודי האמריקני ונשיאו מספר פעמים. כרב פעל רבות לליברליזציה של הדת.

[iii]  הרברט מוריסון (Morrison) (1888–1965) – חבר פרלמנט מן הבולטים במפלגת הלייבור. שר התחבורה 1929–1931. שר הפנים והביטחון בממשלת צ'רצ'יל 1940–1945. לאחר-מכן מילא תפקידים מרכזיים בממשלת אטלי 1945–1951 (למעשה סגן ראש הממשלה). בהנהגתו זכתה מפלגת הלייבור ב-1934 ברוב בעיריית לונדון והחזיקה בו משך עשרות שנים. נחשב כאוהד התנועה הציונית.

 

העתקת קישור