מתוך יומן עבודה
תל אביב, 22.7.1936
הרב פישמן[1]
בא מודאג מהידיעה שנתפרסמה ב"הבוקר", ממקורות ערביים, כאילו ג'מאל
חוסייני הודיע מלונדון כי ד"ר וייצמן הסכים להפסקת העלייה. אמרתי לו שאכחיש את
הידיעה מייד ואשלח טלגרמה ללונדון. לפי "הבוקר" נמסרה האינפורמציה של
ג'מאל בישיבת "הוועד הערבי העליון" שנתקיימה אתמול. לפי ידיעות הלשכה
הערבית לא הייתה ל"ועד הערבי" אתמול שום ישיבה.
מסרתי לגרביצקי
נוסח הכחשה בשביל עיתוני הערב. טילגרפתי ללונדון על העניין, מסרתי אגב כך את דברי
אוליבר, דרשתי שיפרסמו מייד הכחשה מצדם. טילפנתי למערכת "הבוקר". העורך [יוסף
הפטמן[ לא היה ובלית ברירה דיברתי עם המזכיר זיו-אב.[2]
נזפתי בו נמרצות ואמרתי שמובטח לי כי הידיעה על הסכמת וייצמן להפסקת העלייה תופיע
בעיתונות הערבית בשם "הבוקר" ולא בשם ג'מאל. זיו-אב טען שההנהלה הייתה
צריכה לפרסם גילוי-דעת על התנגדותה להפסקת העלייה. אמרתי לו, כי הוא ושאר אנשי
"הבוקר" שמעו את דברי במסיבת העיתונאים בתל אביב, שם הצהרתי ברורות את
עמדת ההנהלה, ומוטב היה ל"הבוקר" לפנות אלינו בשאלה בטרם פרסמו דברים
הנותנים נשק בידי צוררים.
[---]
נקראתי לנציב. לפני הראיון
התייעצתי עם ב. כ. מאירוביץ בשאלת נמל יפו. מכתבו של הול, שבא לאחר מכתב האכזבה של
הנציב, מעיד כי קשה לנציב להשלים עם המחשבה שאנו מנענו ממנו את עזרתנו בעניין זה.
רצוי ביותר לבוא באיזו הצעה חיובית מצדנו, אשר אם תתקבל תיתן לנו משהו ואם לא
תתקבל, לפחות תגול מעלינו אשמה שלא התאמצנו לבוא לעזרה. מאירוביץ הציע שני תנאים:
ראשית, כניסה לנמל יפו בשותפות עם קבוצת ספנים ערבים
מקומיים בתנאי שהממשלה, ולא אנחנו, תבטיח את השתתפותה של קבוצה זו;
שנית, הבטחת קיומו של המזח על-ידי קביעת סוגי סחורות מסוימים
שיהיו נפרקים שם. [---]
אליהו אפשטיין המשיך את הדוח שלו
על סוריה. פסחנו לעת-עתה על השיחה עם ערידה, כי רציתי להקדים לשמוע על העניינים
בדמשק. הייתה שיחה ארוכה עם פח'רי אל-ברודי, שארכה כ-5 שעות. ברודי הוא ממנהיגי "הגוש
הלאומי", כיום חבר המזכירות בת שלושה שנשארה בסוריה עם נסיעת המשלחת לפריס.
יתר שני החברים הם שוכרי אל-קוותלי ולוטפי אלחפאר. ברודי היה אשתקד בארץ וביקר
בלוויית אפשטיין בעמק, נפגש עם אנשי ההסתדרות בחיפה והתרשם מאוד מכל מה שראה,
ועכשיו הוא מנסה להקים ארגון פשיסטי של נוער הנקרא "חולצות-הברזל".
כמוהו כלבנונים רוצה לזכות בעזרתנו בפריס על-ידי קשרינו עם ליאון בלום.[3]
כמוהו כמוהם מעוניין בהפסקת השביתה גם מטעמים פוליטיים וגם מטעמים כלכליים. קרבת
השלטון והאחריות מרסנת את המנהיגים הסורים, שידעו עד עכשיו רק את דרך האופוזיציה,
ודוחפת את מחשבתם למסלולים קונסטרוקטיביים: יש הבנה שההנהגה הלאומית, שעד עכשיו הייתה
תובעת מהצרפתים, תהיה מעתה נתבעת על-ידי העם על כל הצרות המשקיות של הארץ. הממשלה
הסורית הלאומית תהיה מעוניינת ששכנתה ארץ-ישראל תהא שקטה ופורחת, תשמש שוק לתוצרת
סוריה ומקלט למובטלים. אך מה אפשר לעשות עכשיו? אם יבואו הסורים לארץ-ישראל – אל
מי ידברו? כל חבריהם יושבים ב[מעצר] סרפנד. אי-אפשר להוציאם אלא אם כן תיפָּסקנה
המהומות, והערבים לא יפסיקו את המהומות בלי איזה ויתור. האם אין היהודים יכולים
לעזור? שוב "מפתח", "מחווה" – הפסקת העלייה.
א. א. [א. אפשטיין] הסביר [לאנשי
שיחו הסורים] מדוע הדבר אינו בא בחשבון. הציע במקום זה לדבר על הסכם לעתיד, שאם
תימָצא לשון משותפת יקל הדבר על מוצא מהמצב הנוכחי. ביררו במפורט שאלות עלייה,
קרקע, משטר, פדרציה. בשאלות עלייה וקרקע הצטמצם א. א. בהוכחה שעד עכשיו לא היזקנו
וכך יהיה גם להבא. לבסוף קיבל על עצמו ברודי להימלך בדעת חבריו ולהודיע לא. א. את
החלטתם בדבר סיוע מצדם להסכם בארץ-ישראל.
הערות
[1] הרב יהודה לייב הכהן
מימון (פישמן) (1875–1962) – ממייסדי
"מזרחי" ומראשיו. ב-1913 עלה לארץ. גורש על-ידי התורכים באשמת פעילות
ציונית. עד לגמר מלחמת-העולם הראשונה שהה בארצות-הברית ואז חזר לארץ. פעל ליסודה של
הרבנות הראשית. חבר הנהלת הסוכנות מטעם "מזרחי" 1935–1948. ב-1937 יזם
עם אחרים את "מוסד הרב קוק" ועמד בראשו. פעל לריכוך הניגודים בין
ה"הגנה" ו"אצ"ל". היה חבר מועצת-המדינה הזמנית. חבר
הכנסת ושר הדתות 1948–1951.
[2] יצחק זיו-אב – נולד
ב-1907 ברוסיה. עלה ארצה ב-1926. התיישב במגדיאל. מזכיר מערכת "הבוקר"
1935–1948. עם קום המדינה וצה"ל שירת כמנהל מחלקת יחסי הציבור של
משרד-הביטחון וצה"ל. מ-1952 מנהל "התאחדות האיכרים". חבר מועצת
המנהלים של קק"ל.
[3] ליאון בלום (1872– 1950) – מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, ראש ממשלת צרפת בקואליציית
"החזית העממית" 1936–1937.
