מתוך יומן העבודה                                                                          חיפה, 18-19.7.1936

 

 

על הכרמל. במשך היומיים גמרתי קריאת החומר המפורט של מושב ועדת המנדטים [של חבר הלאומים]. קראתי את תזכירו הגדול של ג'וזף על הקרקע. עבודה חשובה, חריפה בניתוח ובארגומנטציה, הזקוקה לשכלול מצד המבנה. עיינתי בחומר שמסרו לי אנשי ארגון ב'. חומר זה אינו מאיר את המצב הפוליטי כמו האינפורמציה שלנו, המכוונת אל הנעשה במרכזי ההנהגה, אולם הוא משקף את הלך רוחם של האנשים הפשוטים יותר, "שרי העשרה" הפועלים כיום. חשיבות מיוחדת נודעת לו בשופכו אור על עזרת הגרמנים הארץ-ישראליים לערבים במאורעות הנוכחיים. בגמר הקריאה רשמתי שורה של מסקנות שאחדות מהן אביא כאן:

– הגרמנים בארץ אוהדים ועוזרים לערבים.

– מתנהלת מגבית בגרמניה לטובת ההתקוממות.

– אין הוכחה שהכספים הבאים מגרמניה מקורם ממשלתי. אדרבה, יש ראיות שהכספים נאספים בחוגי אוהדים, ויש גם קושי בהעברתם מחמת ענייני מטבע חוץ.

– המרכזים הערביים אינם חיים בהרגשה שיש ברשותם מקורות-כסף מספיקים מבחוץ. כל הזמן מתמיד הלחץ להשיג תרומות מקומיות. אין מזלזלים בסכומים קטנים ומדקדקים בהוצאות.

– השתתפות פעילה של בחורות ערביות (נוצריות) בעבודה הקונספירטיבית של הטרוריסטים.

– בקרב המורדים הכרה כי הצבא אינו מסוגל למלחמה בהם: "מתגלגלים מהסלעים בגלל נעליהם המפורזלות".

– אהדה רבה של כל חוגי הערבים, לרבות המשכילים ואנשי השלום כביכול, לכנופיות שבהרים.

– במרכזי התנועה היה ביטחון כי הממשלה תיגש לביצוע חוק פתיחת חנויות על-ידי כפייה, אולם הדבר לא עורר חששות אלא להפך – תקווה לגרום על ידי כך למהומות בערים.

– המניע העיקרי אינו שנאת יהודים סתם – יש גם הבנה שהיישוב העברי הקיים מעורה בארץ ומשולב ביישוב הערבי במידה כזו שחורבנו יהרוס גם את הערבים, אלא השאיפה להבטיח את המרות הערבית על הארץ. לשם כך נחוצה הפסקת הריבוי היהודי.

– ראייה בהירה של המצב: ההכרעה הסופית לגבי המדיניות הבריטית בארץ-ישראל היא לדעת הקהל. זו עוברת לצד הערבים במידה שהמהומות מתמשכות (הצלחות משלחת ג'מאל,[1] המפנה בעיתונות). הממשלה מסרבת לוותר מטעמי פרסטיז'ה, בייחוד מסרב הנציב מתוך עקשנות אישית, אולם סופם להיכנע ללחץ דעת הקהל. הראיה – האנגלים בארץ, שאינם פקידים ואינם חרדים למשרותיהם, הם לצד הערבים. היהודים, מצדם, מסייעים למפנה העתיד לבוא במחאותיהם נגד הנציב – סופם לעשותו אויב להם כמו שעשו את צ'נסלור.

הודיעוני מירושלים כי נתקבל מכתב תשובה מהנציב על התזכיר בעניין הדרכים. הוא מקבל שלושה סעיפים מן הארבעה: כביש הצפון, גניגר–נהלל, עפולה–בית-שאן, ודוחה רק את כביש כפר-תבור–סג'רה. זוהי הצלחה חשובה, כי בעצם קיווינו רק לשניים מן הארבעה. ביחס לכביש גניגר–נהלל, שדרשתי העמסת כולו על תקציב הממשלה, הרי מלבד 1,500 לא"י שהמשקים המעוניינים כבר קיבלו על עצמם לתת, בשעה שהיה מדובר על עבודה חלקית של 3,000 לא"י בסך-הכל (חלוקה של שווה בשווה), דורש הנציב מהמשקים השתתפות של 5,000 לא"י מהסכום הכולל של 17,500 לא"י (בערך 30%). התקשרתי עם צ. בן-שחר מקבוצת עיינות ויעצתי לקבל תנאי זה, באשר המשכת המיקוח עלולה לדחות את סלילת הכביש. הודעתי דעתי זו גם לקפלן ולהרצפלד.[2]

נודע לי, כי נתקבל מכתב מיוסף נחמני בדבר הצעות שהגיעו כביכול ממנהיגי "הגוש הלאומי" בדמשק, באמצעותו של יהודי ששמו אִבראהים דורה. התקשרתי עם נחמני טלפונית לטבריה. מתברר שהדמשקאים קיבלו הזמנה מהמופתי לשלוח משלחת לארץ-ישראל להשפיע על הנציב לטובתם. דנים אם לבוא. אם כן – בדעתם להציג דרישה לערבים להפסיק את השביתה. בינתיים רצונם לדעת אם אנו מוכנים למשא-ומתן ואם נבוא לשם כך לדמשק. נחמני ענה, שנבוא אם נקבל הזמנה. אישרתי תשובתו.

ביקרתי עם דוד הכהן בעבודות היישור שעושה "סולל בונה" בשטח חולות של הקק"ל במפרץ חיפה, המיועד להרחבת קריית חיים. "והיה העקוב למישור" – עוקרים הרי חול וממלאים גיאיות. אגב כך נעשית מלאכת ייבוש. בין הפועלים קבוצת בחורות הממלאות קרוניות ומסיעות אותן. משתכרים(ות) 400 מיל א"י ליום.

ביקרתי גם במחצבת "אבן וסיד" אשר העבודה המשותפת (יהודית–ערבית) נמשכת בה במשך כל ימי השביתה בלי הפרעה. אכן, חלק מהפועלים הערבים הקודמים עזבו את העבודה, אחדים הצטרפו לכנופיות ושלושה מהם נהרגו.

[---]

 

הערות