מתוך יומן העבודה                                                                                חיפה, 17.7.1936

 

 

[---]

בבוקר הודעתי לווילנסקי טלפונית מה לענות לסורים: אין לדבר על קביעת גבול סופי לגידולנו. כל התחייבות שנתן בעניין זה תהיה בלתי-ישרה מצדנו ובלתי-ממשית לגביהם. איך נוכל להתחייב בשם הדור הבא על שמירת אחוז מסוים? בעצם, כיוון שהם עומדים על עניין הפדרציה, ואנו מוכנים להסכים לו, אין להם גם הצדקה לדרוש שנתחייב להישאר מיעוט, כי גם אם נגיע לרוב נהיה מיעוט במסגרת הרחבה. לעומת זה, נהיה מוכנים לדון על ערובות לאי-השתלטות ולאי-נישול.

יצאתי לחיפה לבלות יומיים על הכרמל. טסתי יחד עם בני. אחר הצהריים ביקרתי אצל רוטנברג להמשך השיחה שהתחלנו בה בביקורי הקודם בחיפה. הוא חוזה חזות שחורה מאוד. הוא חושש שדעת הקהל הבריטית לא תעמוד בלחץ המהומות. לפי פגישותיו, גם האהדה של הצבא הנלחם כאן בערבים היא לצדם של אלה. הכרת האנגלים היא שזוהי ארץ ערבית, ושהם נשלחו הנה לדכא מרד לאומי בגלל איזה יהודים. הדרך היחידה, לדעתו, להינצל מתבוסת מפעלנו היא הסכם עם הערבים. אמרתי לו, כי כל הוכחותיו על הכרחיות ההסכם אינן מוכיחות עדיין כי ההסכם אפשרי.

הוא האשים אותי ואת ההנהלה שלא התאמצנו די להשיג הסכם. הכחשתי זאת וסיפרתי לו על ההשתמטויות מהצד שכנגד. לעומת זה, הדגשתי את הקושי הפנימי וסיפרתי לו על הוויכוח הממושך במרכז המפלגה בשאלת מידות העלייה, שנסתיים למעשה בהטלת איסור על הנהלת משא-ומתן על יסודות אלה. פ. ר. דוגל עכשיו ברעיון של השגת אפשרות לשביתת נשק לשנתיים-שלוש על יסוד מידות עלייה מצומצמות משהיו בשנים האחרונות, מתוך הנחה שבין כה וכה העלייה תצטמצם בשנתיים הקרובות, ושבעתיד תשוב ותתרחב. הוא תולה בקשר עם זה תקוות באמיר. הזהרתיו מאמונה יתרה בכוחו של עבדאללה להביא את הערבים לידי הסכם איתנו. אם יהיה ההסכם כדאי להם, יקבלוהו ועוד ישבחו את עבדאללה בעבורו, אך אם לא יהיה כדאי – ידחוהו וזכותו של עבדאללה, שהוא עכשיו ראש המשפחה ההאשמית, לא תעמוד לו להצילו מכל הגידופים ואשמות הבגידה שימטירו עליו. הסכמנו להיפגש שוב בירושלים ולהמשיך את הבירור.