דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                         תל-אביב, 9.7.1936

 

 

פה נמסרו דברים[1] שהייתי מקבל עלי שלא למוסרם להנהלת הסוכנות – זאת אומרת, לחמשת האנשים המהווים את הגוף העליון של התנועה הציונית. נוכחים כאן יותר משלושים איש ממקומות שונים בארץ, וטבעי הדבר שירצו להתחלק עם מישהו בידיעות ובהערכת הסכנות. אומנם הדברים לא נאמרו במסיבת "שונאי וייצמן", ואם יספרו אותם לא יהיה זה מתוך רצון "לטרוף" אותו, אבל מוטב שהדברים בכלל לא יצאו ממסיבה זו. איננו יודעים אם העניין ידוע לערבים, ייתכן שכן וייתכן שלא; איננו יודעים באיזו מידה הוא ידוע לאנגלים; אך מעתה ידוע הוא לשלושים יהודים ויותר, וכל אחד מאלה צריך לדעת את האחריות המוטלת עליו. חובתי להגיד זאת ולהזהיר את החברים, כי אסיק מסקנות חמורות אם הדבר ייוודע.

עלינו לבחון את העניין בעיניים פקוחות ולשקול אותו בקור-רוח. ברור שלא נחולל עתה משבר בציונות,[2] כי משבר כזה יהיה גם פנימי וגם חיצוני; וככל שמכריעה עכשיו חזית החוץ, הרי גם השלום הפנימי הכרחי בשעה של רתיחת מלחמה. אני מבין למצב נפשו של בן-גוריון, אבל אין זה משנה את העניין – לא נוכל לעשות עכשיו ניתוחים העלולים להרוס אותנו.

אשר לווייצמן – ידענו את חולשותיו. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן חשבנו כי הכרחי שאנשינו יהיו ליד וייצמן בלונדון. זוהי הסיבה שבגללה צריך בן-גוריון לחזור שמה מייד [---]. באנו לכלל מסקנה, כי רצוי מאוד שגם ברל לוקר[3] ייסע ללונדון; דווקא משום שאינו נתון בד' אמות של הפעולה הפוליטית. יש צורך בתגבורת מוסרית פנימית למרכז הלונדוני [---] וטוב שליד וייצמן יהיה איש אשר יש לו גישה קלה אליו, וייצמן מקבל את תוכחתו ועצתו ביתר קלות ובפחות הרגשת כפייה, כמידיד נאמן החרד לגורלו בתנועה. [---]

אשר לעניין העיקרי – שמעתם את דעתו של בן-גוריון, שייתכן וההכרעה בקבינט כבר נפלה, ואף אם עדיין לא באופן פורמלי, הרי בעצם כבר נחרצה. אבל לא פעם עמדנו בפני מצבים כאלה ולא הפסקנו את המלחמה. עובדה היא שההחלטה עדיין לא פורסמה, ויש ללחום למניעתה.

עיקר הסכנה, כמובן, איננו בעובדת הפסקת העלייה לזמן מסוים, כי אם באקט הפוליטי הפומבי - בהכרזה על ההפסקה עכשיו. לפי גרסת הנציב יש הבדל בין הפסקת העלייה בזמן מהומות, שפירושה כניעה לאלימות, ובין הפסקת עלייה לאחר שהאלימות דוכאה על-ידי השלטון, שאז אין בכך כניעה אלא יצירת תנאי עבודה ל"ועדה המלכותית". נניח שהבחנה זו נכונה, במה דברים אמורים? אם באמת מדכאים את האלימות בכוח, ואין מרמזים בינתיים לערבים; אבל אם מודיעים בפרלמנט, כשהמהומות בארץ נמשכות, שהעלייה תופסק בזמן עבודת "הוועדה" – הרי דומה הדבר כאילו הופסקה העלייה בשעת מהומות, עם כל התוצאות הפוליטיות והפסיכולוגיות הכרוכות בזה.

מה נעשה אם, חס ושלום, יהיה הדבר לעובדה? נצטרך להגיב, אבל עדיין לא ברור לי איך.

היש לחזור על התפטרות הנשיא כמו בשנת 1930? בפעם הראשונה היה לכך הד, פעם שנייה איני יודע אם יהיה. מצב העם היהודי והעולם בכללו שונה עכשיו מן המצב אז. ניתוק הקשרים עם הממשלה? לדעתי, זה בלתי-אפשרי למעשה.

ובכן, איך נגיב? תהיה בוודאי התפרצות של מרירות גם בארץ וגם בגולה. יתקפו אותנו משני הצדדים:

מצד אחד יאמרו כי דרך ה"הבלגה" והקואופרציה עם הממשלה היא שהביאה אותנו עד למפלה,

מצד שני יאמרו כי המפלה באה עלינו משום שלא ויתרנו לערבים ולא הסתדרנו בעצמנו איתם.

התקפות אלו יכבידו כמובן על מצבנו והן עלולות אף להשפיע על מסקנותינו. אנו עלולים לאבד את השליטה בעניינים; ולכן יהיה עלינו לזכור שאנו עומדים במלחמה נואשת כנגד הפסקת העלייה, ואם ההפסקה בוא תבוא, על תגובתנו לא רק לבטא את המרירות והזעם שהצטברו, אלא אף להיות מותאמת לצורכי המערכה.

בינתיים, כל עוד אפשרי הדבר, צריך לעשות מאמץ מיוחד ולהעמיד את הממשלה בלונדון על חומרת הצעד שהיא אומרת לנקוט ועל המסקנות הנובעות ממנו. שכן צעד כזה מצדה עלול לקבוע את יחסם של היהודים לממשלה הבריטית ואת האוריינטצייה הפוליטית של היישוב. [ ---]

אך, כאמור, עוד לא כלו כל הקצין – עוד לא הוכרז על ההפסקה ועלינו לאמץ את כל הכוחות בימים המעטים שנותרו לנו כדי למנוע את הסכנה.

 

הערות