דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י תל-אביב, 6.7.1936
[---]
אחרי שיחתו הראשונה
עם אורמסבי-גור סיכם וייצמן שתי הנחות:
א. שעכשיו הגיעה השעה לדון עם הממשלה על תוכניות
קונסטרוקטיביות גדולות, ולבוא לידי הסכם איתה על התפתחות מפעלנו למשך כמה שנים,
דבר המנסר בחלל העולם הציוני משכבר;
ב. שמרכז הפעולה עכשיו בלונדון, ועל-כן צריכים
רופין ואנוכי לבוא ללונדון.
עוד לפני מושב
הוועד הפועל הציוני כתבתי לבן-גוריון, שווייצמן טועה בפרוגנוזה שלו:
א. אין אנו עומדים בפני תקופה חדשה של הרמוניה
וקואופרציה עם הממשלה – להפך, עומדים אנו לפני מלחמה איתה;
ב. מרכז הפעולה הפוליטית יהיה עכשיו בירושלים ולא
בלונדון. ברור שכל זמן שהמהומות נמשכות לא תשעה הממשלה לתוכניות – על-כל-פנים עד
בוא "הוועדה המלכותית", וגם עם בוא "הוועדה" לא תעסוק בזה, כי
היא תחכה לגמר עבודתה. [---]
עכשיו מתכוננת
הממשלה לקראת "הוועדה המלכותית", וגם עלינו לגשת להכנות (הלוואי נגיע
לאותה דרגת יעילות של הממשלה). משום כך אין אני נוטה לחילופין, ובן-גוריון צריך,
לדעתי, לחזור ללונדון.
אין לנו שום יסוד
לחשוב שיוזמת הפסקת העלייה לימי פעולת "הוועדה המלכותית" יצאה מהנציבות
בירושלים. להפך, יש יסוד מספיק לומר שלא מכאן יצאה היוזמה, אלא שזוהי מסקנת הממשלה
בלונדון, והיא הגיעה אליה מתוך הלחץ הערבי הבלתי-פוסק להפסקת העלייה. הממשלה יוצאת
מתוך הנחה, שהפסקת העלייה כ"פרס" למהומות אומנם לא תיתכן, והיא לא תסכים
לכך, אבל כדי ש"הוועדה המלכותית" תוכל לפעול, וכדי שהערבים לא יחרימו את
"הוועדה" – לאחר שהמהומות תחוסלנה – הפסקת העלייה היא דבר הגיוני. ברור,
שהמחשבה על קביעת גבולות מקסימליים לעלייה היא פרי האינפורמציה והאוריינטציה
שנמסרות כל הזמן מירושלים ללונדון, שהגורם העיקרי למהומות הוא פחד הערבים מפני
השתלטותנו על הארץ, שהעלייה בת 50 אלף לשנה היא גדולה מדי והיא המעוררת פחד זה
בערבים, ולפיכך יש לשים לה גבולות.
יש חשש – שאינו
מבוסס, אומנם, אבל מסתבר על-פי ההיגיון – שמא הכוונה היא להעביר הידיעות האלה
לערבים עכשיו, כדי לקרב בזה הפסקת המהומות ולסלול את הדרך לבוא
"הוועדה". נפגשתי היום עם הנציב, ומהשיחה איתו לא התרשמתי שהממשלה חושבת
ללכת בדרך זו. להפך, אם לדון לפי דבריו על שבירת השביתה ביפו, אין להניח שהוא
מתכוון לרמוז לערבים על המחשבות בדבר הפסקת העלייה. הנציב אמר שהוא רוצה לשבור את
השביתה בכוח על-ידי הבאת מלחים [כלומר, סוורים] לנמל יפו, זאת אומרת כי אין הוא
סבור שהמהומות תחוסלנה מאליהן והוא מוכן להילחם. אף-על-פי-כן, אין אני מוציא מכלל
אפשרות, שהממשלה תעביר את המחשבות האלה לערבים באיזו דרך שהיא.
אינני יודע אם אנו
יכולים לחדש עכשיו הצעות מהפכניות בנוגע לתכסיסינו הפוליטיים. אינני מאמין שנגלה
תכסיסים או אמצעי מלחמה חדשים. בכל מצב גרוע יש גם צד לטובה – שכן אותה שעה
מצטללים הדברים בהכרה. גם הפעם נוכחתי, שמבחינת תכסיסינו הפוליטיים כלפי הממשלה
וכלפי הנציב אנו עומדים על קרקע מוצקה. שהרי אם ללחום נגד אישים, כי אז צריך יהיה
עכשיו להילחם לא רק בווקופ אלא גם באורמסבי-גור, לא רק באדמיניסטרציה
הארץ-ישראלית, אלא גם באדמיניסטרציה בבריטניה. דעתי שלי ידועה: אין להילחם לא
בממשלה הבריטית ולא באורמסבי-גור ולא בווקופ, אלא במעשים ובפוליטיקה של הממשלה
לאורך כל החזית.
לא נוכל בשום אופן
להחרים את "הוועדה המלכותית", לכן אסור אפילו לאיים בזה. לאיים מותר רק
בשעה שאפשר לקיים את האיום. בעניין המועצה המחוקקת, למשל, יכולנו לאיים
באי-השתתפות, כי היה לנו ביטחון בהגשמת עמדתנו. אך לא נוכל לנהוג כך ביחס ל"ועדה
המלכותית" [---]. לוקסוס זה אין אנו יכולים להרשות לעצמנו. הערבים יכולים
להרשות זאת לעצמם, כי הם יצרו עובדה – עובדת המהומות – וזו אינה מצריכה שום
מליצים, היא עצמה משקל על כף-המאזניים, היא ההוכחה ל"ועדה" שהתפתחות
הדברים בארץ הביאה את העם הערבי לידי מרד.
לנו אין עובדות
כאלה, ועל העובדה שלנו יש מערערים, ואם אנחנו לא נעשה הכל כדי להסביר את מצבנו, את
פעולתנו ואת צרכינו – הדברים יטושטשו. איש לא יעשה זאת במקומנו. "ועדת מילנר"
במצרים יכולה לשמש דוגמה מאלפת. היא באה למצרים בשעת מהומות, ירו על אנשי הוועדה
תוך כדי עבודתם, עמדתם הרשמית של המצרים הייתה החרמת הוועדה, אבל הם בכל זאת באו
להעיד בפניה, אומנם לא בכניסה הראשית אלא ב"דלת המטבח". אנו לא נוכל
להחרים את "הוועדה" אפילו במצב של הפסקת העלייה, יען כי הפסקה זו לימי
עבודת "הוועדה" אינה מסיימת את הפרשה. אנחנו רוצים להמשיך את העלייה,
ועלינו להילחם נגד ההפסקה בתוקף. [---]
אומנם התגובה
הראשונה של יהודים יכולה להיות התנגדות נמרצת להשתתפות ב"ועדה" כזאת,
אבל אם דוח "הוועדה" יתעלל ביהודים, לא תיסלחנה לנו ההחרמה ואי-הופעתנו,
שכן יכולנו אולי למנוע את סילוף מפעלנו בפני "הוועדה".
