דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                                  ירושלים, 2.6.1936

 

כפי שידוע היטב לחברי ההנהלה נעשו על-ידינו עוד לפני המאורעות ניסיונות שונים לבוא בקשרים עם חוגים ערביים ולברר את האפשרות להסכם יהודי–ערבי. חידשנו את הניסיונות גם בימי המאורעות. ניסיונות כאלה נעשו בשבועות האחרונים גם על-ידי אנשים פרטיים. לפני שבוע בערך מסר לי השופט גד פרומקין על שיחתו עם שני ערבים חשובים. [---] בינתיים החלה שאלת ההסכם מעסיקה אישים יהודים נוספים.

מר פנחס רוטנברג הציע לנציב, שהיהודים עצמם ינסו לבוא לידי הסכם עם הערבים. ואז אולי לא יהיה צורך בוועדה מלכותית בכלל. הזהרתי אותו, אומנם, לבל יציע לנציב הצעות כאלו באשר הן עלולות להחליש את רצון הנציב (הנתון לתנודות בלאו-הכי) לדכא את המהומות בכוח, וגם לתת לו עילה להטיל עלינו אחריות במקרה של אי-הצלחת הניסיון. אף-על-פי-כן הציע מר רוטנברג לנציב את הצעתו.

בהמשך הניסיונות האלה נתקיימה פגישה של חמישה אנשים: מגנס, נובומייסקי,[1] פנחס רוטנברג, משה סמילנסקי[2] וגד פרומקין – כדי להיוועץ בעניין. כבר בשיחתם הראשונה הסכימו ביניהם, שכאשר יגיעו לכלל דעה מוסכמת בינם לבין עצמם הם יודיעו להנהלת הסוכנות על עמדתם ולא יעשו שום פעולה בלי אישורנו.

בפגישתם השנייה החליטו להיפגש איתי ומילאו לכך את ידי רוטנברג ופרומקין. מר רוטנברג הזמין לפגישה את מר ברל כצנלסון. הפגישה התקיימה בתל-אביב ביום ו' והשתתפו בה אפוא ארבעה: רוטנברג, פרומקין, כצנלסון ואנוכי. במהלך השיחה התברר שבין פגישתם הראשונה לשנייה נועד ד"ר מגנס עם אותו ערבי, שאנשי ההנהלה וגם מר פרומקין שוחחו איתו, והמשמש חולייה מקשרת עם חוגים ערביים העלולים להכריע בשאלת ההסכם. הפעם דיברו באופן יותר ממשי על העניינים, ולא רק דיברו, אלא ד"ר מגנס והערבי הסכימו לנוסח מסוים.

הודעתי להם שאמסור את הדברים להנהלה, והריני מוסר אותם כעת. הנוסח שהוסכם עליו מצד ד"ר מגנס ואיש-שיחו הערבי מתחלק להקדמה ולפרקי הסכם. לפי זיכרוני, נאמר בהקדמה:

1. רצוי משא-ומתן בין שני הצדדים;

2. המשא-ומתן צריך להתחיל מייד;

3. רצוי שהמשא-ומתן יתנהל בלי התערבות הממשלה הבריטית. את אישורה צריך לבקש רק לאחר שיושג הסכם בין היהודים והערבים;

4. כדי לאפשר את הנהלת המשא ומתן באווירה שקטה, הכרחי שהשביתה תיפסק, אלא שאם הממשלה תדכא אותה בכוח יכביד הדבר על ההנהגה הערבית ואולי ימנע כל אפשרות למשא-ומתן, ולכן רצוי שהיהודים יעשו מחווה סמלית למען השלום ויוותרו על השימוש ברישיונות-העלייה שכבר קיבלו למשך זמן המשא-ומתן.

להלן באים שלושה פרקים: עלייה, קרקע ומשטר.

בענייני העלייה מדובר על עלייה יהודית של 50,000 לשנה במשך 10 השנים הבאות. ההנחה היא שבאותו זמן יהיה ריבוי טבעי של 100,000 והיישוב העברי יגיע, אפוא, כעבור 10 שנים ל-800,000, או להכפלת מספרו הנוכחי. הערבים ימנו אז 1,200,000 (900,000 מספרם הנוכחי עם 300,000 ריבוי טבעי), כך שהיהודים יהוו 40% מכל תושבי הארץ או כ-70% מהיישוב הערבי. סעיף אחר בפרק זה אומר, שהיהודים יקבלו עליהם להעסיק אחוז מוסכם של פועלים ערבים במפעליהם.

בענייני קרקע מקבלים עליהם היהודים לא לקנות מהפלח את כל הקרקע שברשותו. כמו-כן יקבלו עליהם היהודים להגיש עזרה טכנית וכספית לפיתוח הקרקע שתישאר בידי הערבים.

אשר למשטר: היהודים והערבים ייכנסו במשותף לאדמיניסטרציה הארץ-ישראלית. במחלקה בה יהיה מנהל יהודי, סגנו יהיה ערבי, ולהיפך. וכן תוקם מועצה מחוקקת על יסודות פריטטיים.

באותה פגישה ניתח מר ברל כצנלסון את הצעת ההסכם. הוא הסכים לפרק ג' (משטר), אולם דחה את ההצעה בענייני העלייה וגם את הבטחת העבודה הערבית, כי,

ראשית, אין אנו יכולים בשום אופן להבטיח שהעבודה הערבית לא תעבור על האחוז המוסכם,

ושנית, אין בידי שום מוסד פוליטי להכריח אנשים פרטיים לקבל עובדים. אולם הוא מוכן להסכים לפרינציפ של אי-החרמת הפועל הערבי, בתנאי שאצל הערבים לא יהיה חרם על עבודה ותוצרת עברית וגם לא תהיה כניסת ערבים מחוץ לגבולות הארץ.

בענייני קרקע הוא מוכן להבטיח השארת 20% מכל חלקה שתיקנה בידי המוכר הערבי, אולם אי-אפשר להעמיס על קופתנו הענייה הוצאות נוספות לפיתוח משקי הערבים.

באותה שיחה אמרתי שנעשה משגה כבד על-ידי ד"ר מגנס שדיבר כבר, באופן ממשי, על פרטי ההסכם, והסכים לתנאי של הפסקת העלייה. הדגשתי שתנאי זה אינו בא בחשבון כלל וכלל והסכמת ד"ר מגנס תחזק את הערבים במלחמתם.

בשבת ביקרו ה"ה רוטנברג ונובומייסקי אצל מר אוסישקין וסיפרו לו על הפרשה. מר אוסישקין התחלחל מההצעה בענייני העלייה. חמשת האדונים הנ"ל ביקשו פגישה עם אנשי הנהלת הסוכנות ואתמול נתקיימה פגישה בביתי. נכחו כל החמישה וגם: אוסישקין, כצנלסון, קפלן וד"ר ג'וזף. הקבוצה הביאה איתה נוסח מתוקן של הצעת הסכם. נוסח זה לא באה עליו שום הסכמה מהצד הערבי.

גם בנוסח המתוקן קיימת ההצעה של הפסקת העלייה, אם גם בצורה אחרת. התברר שבתוך הקבוצה היו חילוקי-דעות בנקודה זו. מר סמילנסקי, למשל, הודיע שהוא התנגד קודם בתוקף לתנאי של הפסקת העלייה, אולם ההתפתחות החמורה של ענייני הביטחון בימים האחרונים, ואי-האפשרות לסמוך על האנגלי, מחייבים לדעתו ויתור בשאלה זאת. גם מר רוטנברג התנגד להפסקת העלייה, כי ממה נפשך: אם יהיה הסכם על העלייה, הרי אין צורך ואין כל טעם בהפסקתה, ואם אין הסכם – למה נוותר? ד"ר מגנס אמר, ובצדק, שנקודת-הכובד בהסכם הכללי היא בשאלת העלייה. אני בטוח שאילו אפשר היה להשיג הסכם בענייני העלייה, הרי יתר הסעיפים לא היו מעכבים, ואילו להיפך, לא היו באים לידי הסכם בעניין העלייה, לא היה מועיל ההסכם בכל יתר הסעיפים.

השאלה העיקרית היא אפוא אם בכלל אפשר לדבר על הסכם על יסוד קביעת מידות העלייה, או שאנו אומרים שהעלייה תלויה אך ורק ביכולת הקליטה של הארץ ואין אנו יכולים לקבל על עצמנו שום מידות קבועות מראש. מר אוסישקין אמר, שזכות העלייה היא זכות יסודית של העם העברי והיא גם זכותו האישית של כל יהודי ויהודי, וויתור פרינציפיוני בנקודה זו פירושו הרס מעמדנו הפוליטי והלאומי בארץ ואיבוד עצמנו לדעת. אני הבעתי בפגישה עם החמישה דעה אחרת. לדעתי, אם יש סיכויים להסכם אמיתי, שפירושו הפסקת המלחמה הפוליטית, שלום עם הארצות השכנות, הפסקת הרעלת הדם ותעמולת השנאה, וחיים ללא פרעות, הריני מוכן למשא-ומתן בשאלה זאת. כוונתי להסכם של 5 ולא 10 שנים, והשאלה היא שאלת המידה. מובן מאליו שאין מה לדבר על 30,000 לשנה, לאחר שהייתה כבר עלייה כפולה מזה – יותר מ-60,000. הייתי עומד על שמירת מידה זו של 60,000, אולם אהיה מוכן לרדת עד 50,000 לשנה במשך 5 השנים הקרובות. לא פחות מזה. אומנם גם זה ויתור, אבל לדעתי כדאי ויתור זה במחיר שלום ואפשרות עבודה בלתי-מופרעת. מר נובומייסקי חושב, שבדרך-כלל, וגם בלי קשר עם ההסכם, אין לחשוב על עלייה גדולה יותר מאשר 40,000 לשנה, כי שנה אחת של עליית 60,000 אין פירושה קליטת 60,000 בכל שנה, וחשוב מאוד שעלייה כזאת (של 40,000), תאופשר לנו בשקט ובביטחון.

עם גמר הבירור הודעתי, כי אמסור דוח להנהלה על הצעת הקבוצה, אך בינתיים עלי להזהיר שעניין הפסקת העלייה, ולו גם זמנית שבזמנית, אינו בא בחשבון בשום מקרה. ובסוף דברי גיניתי את מעשיו של ד"ר מגנס.

עלי לספר כאן, במאמר מוסגר, מה שקרה בינתיים. שלשום הוזמן ד"ר רופין לסעודה לנציב. הנציב מסר לו כי המצב הורע בימים האחרונים ואין ביכולתו למנוע כל מקרה של ירייה והצתה. הנציב שאל אם נכון הדבר, שהיהודים מוכנים למחווה של דחיית השימוש ברישיונות עלייה עד אשר יוגש הדוח של "הוועדה המלכותית". ד"ר רופין ענה כי ה"שדיול" כבר נתקבל, והצעת הדחייה תוכל לחול רק על ה"שדיול" הבא, אולם הלא עד אז תוכל "הוועדה" לגמור עבודתה ושוב לא יהיה טעם לדחות. הוא גם הביע את התנגדותו בכלל ל"ועדה המלכותית", והציע שמיניסטר המושבות החדש[3] יפנה שנית לערבים ויזמינם ללונדון. והנה, אתמול קיבל ד"ר רופין מכתב מאת הנציב, בו הוא מתכוון כנראה לסגת משאלתו ומסביר לו כיצד הגיע להצגת השאלה: הוא שמע, שיהודים אחדים מוכנים להציע לערבים הפסקת עלייה עד להגשת הדוח של "הוועדה המלכותית". הנציב הודיע כי כבר מסר לי פעם שישמח לשמוע על משא-ומתן ישר בין יהודים וערבים, והוא מוכן לעזור בדבר גם עכשיו. הוא שואל אם רצוי כי יתערב בזה או שעליו לעמוד מן הצד.

עוד אתמול אמרתי לד"ר רופין, שעליו לכתוב לנציב מייד שאין מה לדבר על הפסקת העלייה מצדנו. הצעתי לד"ר רופין לכתוב שלא היה לו כל מושג על השיחות בין היהודים והערבים, וכי לדעת ההנהלה אין בשום פנים להציג בתור תנאי למשא-ומתן עם הערבים – ולו אף כמחווה למשך המשא-ומתן – הפסקת עלייה, וכי על עניין המשא-ומתן אדבר איתו אני עצמי, ביתר פירוט, בראיון היום.

[---]

מעשהו של מגנס ידוע אפוא לממשלה – על כך מעיד הנציב. אין כל ספק שהוא ידוע לערבים. בהכרח אפוא הוא יחזק את התקפת הערבים וגם יחליש את כוח ההתנגדות של הממשלה ויגביר את היסוסיה. כל זמן שהממשלה תדע שישנו מוצא אחר, היא לא תשתמש בכוח מספיק. לכן אני מתנגד לכך שבימים אלה ידובר עם הנציב על משא-ומתן עם ערבים, ובשיחתי עמו אודיע לו בפירוש שרק אם יאחז בכל האמצעים להשלטת הסדר יש סיכויים להסכם.

[---]

למעשה זה שנתיים ויותר קיים הקשר בינינו ובין אותו הערבי שמגנס דיבר איתו. פעם בילינו בן-גוריון ואנוכי ערב שלם איתו. אחרי זה נסעתי ללונדון ובן-גוריון המשיך בפעולה ושיתף את ד"ר מגנס בשיחות. הבעתי בפני בן-גוריון את התנגדותי, כי לדעתי אין ד"ר מגנס שותף ראוי לנו במשא-ומתן עם הערבים. גם אין אנו זקוקים לו בשביל קשרינו עם המנהיגים הערבים. ד"ר מגנס חושב בתום-לבב שהוא-הוא שהקים את הקשר עם האיש, אולם פגישתנו הראשונה הייתה עוד לפני שד"ר מגנס ידע על כך. ד"ר מגנס אומנם הפגיש את בן-גוריון עם ערבים אחדים, אך גם בזה לא היה צורך, כי עם אותם האנשים נפגשתי עוד יחד עם ד"ר ארלוזורוב ז"ל. לפני שבועות אחדים נפגשו בן-גוריון וד"ר מגנס שוב עם אותו ערבי. אחרי זה ביקר ערבי זה בביתי והייתה לו שיחה ארוכה עם בן גוריון ואתי. [---] ד"ר ג'וזף נפגש בימים אלה שנית עם איש זה, והלה מסר לו שידיד אחד יהודי, אדם בעל-השפעה, אמר לו שאין כל תועלת לבוא בדברים עם אנשי ההנהלה, כי אנשים אלה נכנעים לווייצמן, ווייצמן נהפך בשנים האחרונות לקיצוני. ייתכן שד"ר מגנס אמר לבן-גוריון שבדעתו להמשיך את השיחות עם אנטוניוס והוא לא התנגד לכך. על כל-פנים, לא ידוע לי על שום סמכות שניתנה לד"ר מגנס לנהל משא ומתן. ד"ר מגנס עצמו לא טען כאן אתמול שקיבל ייפוי-כוח לנהל משא-ומתן, אלא שהוא נפגש עם ערבי אחד יחד עם מר בן-גוריון. הערתי לו, שדווקא עובדה זו שהוא נפגש עם הערבי יחד עם מר בן-גוריון הטילה עליו אחריות גדולה יותר, והיה עליו לנהוג זהירות כפולה ומכופלת ולא לקבוע ראשי-פרקים בכתב בלי לשאול לדעתנו.

אי-אפשר, לדעתי, למסור ייפוי-כוח לקבוצה לנהל משא-ומתן בשמנו, אפילו באופן בלתי-רשמי ואפילו תחת פיקוחנו ולפי הוראותינו. ההנהלה יכולה למסור ייפוי-כוח רק למי שהיא סומכת עליו במאה אחוז, רק למי שעמדתו היא כעמדת המחלקה המדינית, ושלא יוותר בעניינים שבן-גוריון ואנוכי לא היינו מוותרים בהם. אין הדבר כן לגבי ד"ר מגנס וחברים אחרים של הקבוצה, לכן לא אוכל להסכים שיינתן להם ייפוי-כוח כזה. הוראות אינן ערבות מספקת, כי במשא-ומתן יכולות להתעורר שאלות חדשות והרבה תלוי בתגובה ראשונה על ההצעות הנשמעות. יכולה להיות קלקלה שאי-אפשר יהיה לתקנה אחר-כך. אני מוכן להשתמש בקשרים שיש לאנשים אלה עם ערבים, אבל רע מאוד יהיה הדבר אם קבוצת אנשים פרטיים, ואפילו אישים חשובים ובעלי כוונות רציניות, תגיע לידי הסכם בלתי-רשמי עם הערבים, ואחרי זה תבוא ההנהלה ותבטלו. דבר כזה היה סותם את הגולל על תקוות ההסכם למשך שנים רבות, ויחד עם זה היה פוגע בפרסטיז'ה של ההנהלה. תשובת ההנהלה לאנשים אלה צריכה להיות שהיא מעריכה מאוד את השתדלותם, אולם יחד עם זה היא מצטערת שתוכן השיחה שהייתה לאחד מהם עם ערבי נמסר כבר לשני המחנות האחרים – הערבים והממשלה – וגרם לנו נזק רב. אין למסור להם ייפוי-כוח לנהל משא-ומתן. כל משא-ומתן, ואפילו הפרלמינרי והבלתי-רשמי, יתנהל אך ורק על-ידי המחלקה המדינית, בהשתתפותה או בהשתתפות אנשים שהיא סומכת את ידיה עליהם. נסכים ברצון לפגישות עם ערבים, בעזרתם של אנשי הקבוצה, אבל רק אם תהיינה בהשתתפותנו או השתתפות באי-כוחנו המיוחדים.

[---]

 

הערות