שיחה עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ                                         תל-אביב, 25.5.1936

 

המזכיר הפרטי של הנציב העליון הודיע לנו בשבוע האחרון, שה. מ. נוסע לתל-אביב להיות נוכח בחגיגת יום האימפריה שתיערך ב"יריד המזרח", והוא חפץ לראות יישובים יהודיים בדרכו לשם ומבקש מאיתנו הצעות.

הצעתי את שטח השיכון הסמוך למקווה-ישראל, הידוע בשם "שיכון הדרום" [לימים, חולון], ולחילופין – את בית-הספר בן-שמן. יהושע גורדון בא במגע עם המזכיר הפרטי והוחלט לבסוף שה. מ. יראה את מטעי ההדר של בית הספר בן-שמן, הגובלים בדרך המלך לתל-אביב ליד סרפנד, וגם את השיכון החדש.

נפגשנו עמו בפרדס. אחר הסיור ביקש ממני הנציב העליון לטייל עמו קצת לשם שיחה.

 

מגעים עם הערבים

 

הוא פנה לשיחתו עם מר רוטנברג,[1] שבעקבותיה חלה, כנראה, אי-הבנה מסוימת. מר רוטנברג הביע דעתו, שעתה הוא הזמן שמאמץ מצד היהודים להגיע לידי הבנה עם הערבים עשוי להצליח, ואמר שהוא עומד לקחת דברים איתי בעניין זה. הנציב ביקש ממנו שיבהיר היטב, שההצעה היא של מר רוטנברג ולא של הנציב העליון.

אמרתי שמר רוטנברג הבהיר לי את הדבר הבהר היטב, אבל אני הופתעתי לשמוע ממנו, שבשעה שהביע את הרעיון לפני ה. מ., הייתה התשובה שהוא (ה. מ.) בטוח "שמר שרתוק לא ירצה לשמוע לשום הצעה כזאת". היה באמת בדעתי להשתמש בהזדמנות ראשונה של שיחה עם ה. מ. כדי לברר עניין זה.

הנציב אמר, מסתבר שדבריו הובנו שלא כהלכה. הוא יודע היטב שבן-גוריון ואני עשינו מאמצים רבים להקים מגע עם הערבים כדי להגיע להסכם כלשהו, ולא ייתכן שאמר כי ידוע לו שאני לא אתמוך בהצעה כזאת.

הוספתי שתמיד נהגנו למסור לה. מ. על הצעדים שנקטנו.

הנציב שאל אם אני רואה כיום תקווה כלשהי במגמה זו.

עניתי שאינני אופטימיסטי, אך ברור שאינני פוסל ניסיון להסכם. העובדה היא שבמשך השבועות האחרונים היו ניסיונות של מגע איתנו מצד ערבים בעלי מעמד גבוה, כדי למצוא דרך מוצא. למותר הוא לומר שאין אני מתכוון ל"עשרת הגדולים", גם לא לאנשים שאפשר לקנותם בכסף. בן-גוריון ואני גינינו כל ניסיון לרכוש לב ערבים בכסף.

הנציב הדגיש, שהוא לא היה מופתע אילו נמצאו בתוך "מועצת העשרה" אנשים המוכנים לחקור אפשרות של הבנה. מצבם כיום הוא קשה מאוד ואין הם רואים מוצא מן הקיפאון.

 

"הוועדה המלכותית"

 

סיפרתי ל ה. מ. שבן-גוריון יצא ללונדון וביקש ממני למסור לו דרישת שלום. ראינו הכרח שילך ללונדון כדי שיהיה מצוי בשיחות שד"ר וייצמן וידידים אחרים מנהלים שם בעניינים התלויים ועומדים: ההצעה למנות ועדה מלכותית וכל הכרוך בעתיד עבודתנו.

הוא שאל, האם אנחנו באמת מתנגדים לוועדה מלכותית?

עניתי, שבוודאי ובוודאי מתנגדים אנחנו ל"וועדה", ומן הטעמים שכבר הסברתי. ועדה היא מונח מופשט, הכל תלוי בצורה הניתנת לה. הרקע ל"וועדה" כפי שהיא מוצעת כיום יהיו ודאי המאורעות, והמטרה שתוצג לפניה תהיה לראות מה המחיר בו אפשר לקנות את השלום עם הערבים. כל מחיר כזה בהכרח שיהיה על חשבוננו. ברור שמגמת חקירותיה של "הוועדה" תהיה שלילית מבחינתנו אנו ומסקנותיה יהיו משוחדות.

הנציב הדגיש שאיננו מסכים לפירוש שלי, אך לא אמר דבר ברור.

הזכרתי את התפטרותו של מר תומס ואת האפשרות שתיפול ערבוביה במשרד המושבות לעת כזאת.

הנציב אמר, שאכן ההתפטרות היא באמת עסק ביש מאוד.

 

פריקה בתל-אביב

 

הנציב שאל אותי איך מתקדמת פריקת המטענים בתל-אביב, ועניתי שבימים האחרונים התקדמנו יפה, בעיקר בזכות הארבות שקנינו במצרים. הצעתי שה. מ. ינצל הזדמנות זו של ביקורו ביריד כדי לסייר במקום הפריקה, שהוא למעשה בתוך שטח היריד.

אולם הוא חשב שלא יהיה לו זמן לכך, מאחר שעליו לבקר כל-כך הרבה ביתנים של מדינות-חוץ, ושאל אותי אם יש לי משהו דחוף מאוד להעלות לדיון.

 

השביתה הערבית

 

אמרתי שיש לי, ראשית, השאלה, מהם האמצעים הנוספים שניתן לנקוט לשם שבירת השביתה. ביום ו' האחרון שלחתי לממשלה מכתב רשמי בעניין השימוש באוטובוסים ומשאיות ערביים על-ידי המשטרה והצבא. לפי דעתי, מעשה זה כמוהו כמימון השביתה על-ידי הממשלה.

הנציב אמר שלא ראה את המכתב ואינו יודע כלום בעניין זה. הוא שאל בכל-זאת, באירוניה, כמה, חושב אני, קיבלו בעלי האוטובוסים מן הממשלה?

עניתי שלפי הידיעות שבידי שולם להם שתי לירות ליום וזה מסתכם בסכום כולל ניכר מאוד.

הוא חזר ושאל, כמה, חושב אני, קיבלו הערבים עד היום, והראה לי באצבעותיו אפס.

שאלתי האם בכוונתו לומר, שהנהגים הערבים ובעלי המכוניות פשוט התנדבו לסייע לממשלה ועבדו בחינם.

אמר: "ודאי יבואו על שכרם בדרך הרגילה". עניתי: "הרי שיכולים הם לסמוך על הממשלה, שהרי היא לקוח בטוח" (למעשה, כבר ידעתי שאחרי מכתב המחאה שלנו ניתנו הוראות להחליף את הרכב הערבי ברכב יהודי, אלא שחשבתי כי ליתר ביטחון כדאי לשוב ו"לשפשף" בעניין זה, בייחוד שלא הייתי בטוח אם הגיע הדבר לידיעתו של הנציב העליון).

הוספתי, שנדמה לי כי הצעד השני שנדרש צריך להיות איום רשמי על חברת האוטובוסים הערבית בשלילת הרישיונות, ולא רק איום אלא ביטול הרישיונות של אחת או שתיים מן החברות הללו ופרסום הדבר ברבים.

הנציב הביט בי דומם שניות אחדות ולא השיב דבר. אחר-כך אמר כי המצב בארץ הוא באמת רע.

ניסיתי לפתוח שוב בשאלת הפיצויים בעד הנזקים, ואמרתי שהעניין דחוף מאוד, לדעתי, ומחייב תשומת-לב דחופה של הממשלה.

הנציב העליון השיב, בנימה של הדגשה, שכבר אמר שאין ביכולתו להיכנס לעניין זה כיום. יועציו עמוסים עבודה יתר על המידה ואין הוא יכול להטיל עליהם עתה שום דבר חוץ ממה שהוא דחוף בהחלט.

אמרתי שהדבר נראה לי דחוף במיוחד, כי אין זו רק שאלת עזרה לנפגעים, אלא טיפוח רוח-חיים במשק הארץ שנפגע קשה ממצב הדברים כיום.

בשיכון הדרום נתקבל הנציב על-ידי נציגי "אגרובנק", הגוף האחראי למימון כל מפעל התכנון והשיכון במקום הזה, חברי מרכז השיכון של ההסתדרות, היוזם להקים באותו אזור שכונת-פועלים בשם "קריית עבודה", ומר שנקר,[2] בעל בית-החרושת "לודזיה", שהועבר לפני זמן-מה אל בניינו בשכונה החדשה. כל אלה הזמנתי אני. כשרק התחלתי להסביר מי הם המוזמנים, פנה הנציב פנייה חדה אל קצין המחוז היהודי, מר אפשטיין, וביקש ממנו לומר לנאספים, שהוא שמח מאוד להיפגש איתם. אפשטיין השלים את הצגת האורחים בצורה מבולבלת ובנקיבת שמות ללא הסבר מיהו מה, ובמקום להשמיע את דברי הברכה של הנציב העליון, כפי שנתבקש, אמר שהם כולם יודעים אנגלית, ופטר עצמו. מאחר שהנהלת הבמה הוצאה בדרך נחרצת כזאת מידי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והוקמה ביד רמה מכוחה של האדמיניסטרציה הפלשתינאית, נשתבשו כל הסידורים. הנציב עמד רגע חסר-ישע, כשאני עצמי משמאלו נועץ מבט מהורהר אי-שם ברקיע השמים. מר פרסיץ, שהיה בין הבאים בשם סניף הוצאת "איתנים" שהוקם בשכונה, חש להציל והציע שה. מ. ייסע לנקודה אחת שממנה ניתן לראות היטב את כל שטח השכונה. בסופו של דבר נתיישרו ההדורים ו"חודש המגע עם הסוכנות היהודית". כל המאורע הקטן הזה העיד על מידה מסוימת של עצבנות. כל אימת ש[יהושע] גורדון ואני יוצאים לסיור עם הנציב העליון, אנו משמשים בעצמנו מציגים ומתרגמים, כשקציני המחוז עומדים בענווה ברקע ואינם מופיעים בחזית אלא כשיש צורך מיוחד בשירותם.

משראה הנציב לפניו את כל רשת הרחובות הרחבים והעטורים מדרכות בטון ועצים נטועים ועומדים, אלא ששטחי החול שביניהם שוממים, העיר לי, שמן הסתם היה כך גם מראה תל-אביב ביום היווסדה.

עניתי לו שמראה תל-אביב היה עלוב וחלוש הרבה יותר. מייסדיה לא יכלו להיות בעלי תפיסות אמביציוניות כאלה וליטול על עצמם תכנון נועז כדרכם של יוזמי השכונה החדשה הזאת.

[---]

כשיצא הנציב העליון מן הביתן הבריטי ב"יריד המזרח" – מקום ביקורו הראשון – פרץ הקהל שחיכה לו בחוץ בתשואות נלהבות. אמרתי לו שהתשואות הן בעד פריקת המטענים. התשואות חזרו בכל פינה שעבר בה הנציב בשטח היריד, ומפעם לפעם גברו ונתלהבו. היה מעניין מאוד, אם כי לא מהנה מאוד, לראות עד מה מהירות תנודותיה של המטוטלת הרגשית בעם היהודי. מעל גגו של קפה "גלינה", שבו הוגש אחר-כך תה, ראה הנציב העליון את סדרי הפריקה. הוא גילה עניין רב בכל פרטי העבודה, התבדח הרבה והראה ברור אותות אהדה, אך לא שאל שאלות ולא העיר כל הערות בדבר הקביעוּת או הארעיות אשר לסידורים האלה.

בתוך קפה "גלינה" קידמו פניו מחיאות-כפים סוערות בהופיעו ובקומו לדבר. וכן ליוו מחיאות-כפים את דבריו על אי-פגיעותו של המנדט (הוא הטעים בחוזקה את המילים "אף לא קוצו של יוד") ואת הבעת רגשי הערצתו ל"חלק שומרי החוק שבאוכלוסייה" על ההבלגה שהם מגלים.

 

הערות