דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                           תל-אביב, 21.5.1936

 

עלי לציין, שלא רק אנו כאן התנגדנו ל"וועדה [המלכותית]", אלא גם בלונדון נעשתה פעולה מקיפה ונמרצת כדי למנוע בעד הקמתה. [---] מה שכתב לנו בעניין זה דב [הוז] מוכיח ששום פעולה לא הוזנחה בלונדון; המרכז הפוליטי שלנו שם עמד הפעם על הגובה. גם משרד ההנהלה, גם מלצ'ט, גם דגדייל[1] וגם דב עשו כל מה שאפשר היה, וריכזו את כל המאמצים למנוע בעד הקמת "הוועדה". הם טענו בעיקר שלא ייתכן לעשות צעד מכריע כזה לפני שהיה לממשלה בירור איתנו. בירור כזה לא ייתכן בלי השתתפותו של וייצמן, הנמצא בדרך ללונדון, ויש לחכות לבואו. הם טענו שצעד נוסף זה נגד היהודים עלול לסבך את הממשלה במשבר פרלמנטרי חדש. אך כל זה לא עמד בפני הלחץ שבא מכאן מהנציב, ועל הקמת "הוועדה" הוכרז עוד לפני בואו של וייצמן. היה גם גורם שני לכך: חוסר עמוד שדרה, הן בממשלה בלונדון בכלל והן במשרד המושבות.

בימים האחרונים נוכחנו לדעת ביתר בהירות, דבר שידענו גם קודם, שעסק לנו עם נציב שאין לחשוב אותו כאויב לנו, ושבוודאי יסכים לעשות למעננו כמה דברים טובים, אלא שיש לו תפיסה מגובשת באיזו דרך להוליך את הארץ. בהתאם לתפיסה זו קבע גבולות ברזל לקצב התקדמותנו. הוא בטוח שדרך אחרת בהנהלת ענייני הארץ עלולה לעורר התנגדות ערבית עצומה, דבר שאיננו בקו האינטרסים של בריטניה ושעלול להעמיד את הממשלה כאן במצב קשה. הנציב הגיע למסקנות ביחס לגבולות התפשטותנו בשטח הקרקע וביחס לגודל העלייה עוד בטרם קרו המאורעות בארץ, ואפילו בטרם פרצה מלחמת איטליה–חבש.

ראשית צמיחתו של הקו הזה חלה בעצם כשנה אחרי בואו של הנציב לארץ. מאותו רגע שהתברר לנציב, כי הגורם המכריע במצבו הנפשי – ולכן גם הפוליטי – של היישוב הערבי הוא הפחד מפני השתלטות היהודים על ארץ-ישראל, דבר המעמיד את הארץ במצב של הר געש ואינו מניח לממשלה לגבש את עמדותיה כאן.

אין זאת אומרת שהנציב שולל בהחלט את האפשרות שהיהודים יהיו פעם רוב בארץ הזאת, אבל עליו לעשות הכל כדי שתהיה לערבים הרגשה שהממשלה דואגת להם ושומרת עליהם. כבר אז היה מי שהסיק מסקנה על התפתחות כזאת בכיוון פעולתו של הנציב, ונבואתו נתקיימה. בשנה השנייה של כהונת הנציב חי [חיים] ארלוזורוב בהרגשת ייאוש מכיוון הפוליטיקה של הנציב. עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה והטרגדיה של יהודי גרמניה עיכבו את התפתחות הקו הזה אצל הנציב. האיש הזה יכול לומר, כי בימי כהונתו הייתה עלייה לארץ במידות אשר שום ציוני לא שיער מראש, אבל עכשיו התגבר פחד הערבים, וזה מחייב את הממשלה לזהירות רבה בפעולתה. ויש לומר, שהרגשת הפחד היא הרגשה אמיתית אצל הערבים, לא מפני שיש יסוד אובייקטיבי לפחד זה, אלא מבחינה סובייקטיבית. הפחד הוא הגורם העיקרי בכל הפוליטיקה הערבית. בדבר זה אנחנו תמימי-דעים עם הנציב מתוך התרשמותנו הבלתי-אמצעית. הערבים בטוחים שהממשלה הבריטית נתונה בעול היהודים. [---] וכשם שבינינו יש סוברים שהממשלה עושה הכל רק למען הערבים, כך גם הערבים חושבים שהממשלה עושה הכל למעננו, ושהלחץ המניע את הממשלה הוא לחץ היהודים. האמת היא, כמובן, לא זו ולא זו.

ההתקפה הערבית נגדנו היא בעיני הנציב בבחינת תנא דמסייע, אישור לנבואתו שקצב מהיר מדי של התקדמותנו עלול להביא להתפרצות ערבית. ובכן, כשם שהנציב ניצל את עניין השביתה הערבית כדי להוכיח שהדרך שלו הייתה נכונה, כך מנסה הוא לנצל את מינוי "הוועדה המלכותית" כדי להביא לידי רביזיה של הפוליטיקה הבריטית ביחס למפעלנו בארץ. לא בלי פקפוקים בא הנציב לידי החלטה לא לוותר בענייני העלייה. הייתה סכנה כזאת, ועמדנו יום-יום על המשמר למנוע אותה. אבל את עניין "הוועדה" לא יכולנו למנוע מכיוון שהנציב דרש אותה גם כמוצא מן המצב וגם כדבר הנחוץ לגופו. הנציב רמז לנו שהיה מציע "ועדה" כזאת גם לולא המאורעות, אלא שעכשיו יש דחיפות בדבר משום שזהו מוצא יחיד מן המצב הנוכחי בארץ. בכוח ההנמקה הזאת השיג בלונדון את האישור ל"ועדה".  ו ע ל  ל ח ץ  ז ה  ל א  י כ ו ל נ ו  ל ה ת ג ב ר.  אנחנו אמרנו שעל השביתה אפשר להתגבר בכוח, אבל דעתו של הנציב הכריעה נגד דעתנו מפני שהוא האחראי בפני ממשלת לונדון ולא אנחנו, ובמקרה כזה ההכרעה היא מראש לצד האחראי.

אבל, כפי שאמרתי, היה גם גורם שני שהפריע לנו להתגבר על עניין "הוועדה". ענייני ארץ-ישראל אינם עומדים במדרגה כזו במרכז העניינים בלונדון, שקל לממשלה שם לקבל החלטות בניגוד לדעת "האיש במקום", בניגוד לדעת הנציב פה. כך הוא בדרך-כלל, ועל אחת כמה וכמה במצב בו נמצאת עכשיו הממשלה בלונדון. קודם-כל, מצבו של תומס הוא בכי רע, במשרד המושבות ובממשלה בכלל. הוא נחשב בדרך-כלל לאנכרוניזם, לשריד הפיקציה של "ממשלה לאומית";[2] הוא נחשב למחוסר ערך גם מבחינה אישית וגם מבחינה פוליטית; לא רק מצבו האישי של תומס ירוד מאוד, אלא שהוא נכשל גם מבחינה פוליטית. הוא נכשל כמיניסטר-הדומיניונים, וההעברה למשרד המושבות הייתה בבחינת הורדה בדרגה. במשרד המושבות הוא נכשל בגללנו, בגלל עניין ארץ-ישראל, גם בבית הלורדים וגם בבית הנבחרים. התברר שהרגשת שני הבתים היא נגד הפוליטיקה שלו, ולא זו בלבד שהייתה התנגדות לפוליטיקה שלו, אלא שהוא גם לא גילה שום כישרון להגן עליה. על כל אלה נוספת עוד אחת השערוריות הפוליטיות-פיננסיות, הקופצות מפעם לפעם על מדינאי זה או אחר. עכשיו קפצה עליו. בשעתו קפץ על מקדונלד עניין כזה – "עניין הביסקוויטים"[3] – הוא אומנם ניצל ממנו, אבל היה זה המסמר הראשון בארון הקבורה הפוליטית שלו. על תומס קפץ עתה עניין פרסום הסודות של תקציב הממשלה והכביד עוד יותר על מצבו. אבל לא רק תומס נמצא במצב ירוד, כזהו גם מצבו של ראש הממשלה בולדווין.[4] שני האגפים, גם הימין וגם השמאל, תוקפים אותו על התנהגותו בעניין חבש, שהפך למשבר גדול אשר לא היה כמוהו מימי המלחמה העולמית. לא היה לו, לראש הממשלה, קו ברור במשבר, ודבר זה הוריד את הפרסטיז'ה שלו ושל הקבינט כולו. הקבינט, כהגדרתו של דב, הרוס עד היסוד, אין כמעט אל מי לדבר ואין מי שיקבל על עצמו אחריות. מצב זה בממשלה הוא שגרם לאישור "הוועדה". מצד אחד עמד הנציב, אשר ידע היטב מה הוא רוצה, מצד שני הייתה [ממשלה] רכרוכית, וברור כיצד נפלה ההכרעה.

[---]

אנחנו מצווים עכשיו לעבור מהגנה להתקפה פוליטית. גם לפני עניין "הוועדה" היינו צריכים לצאת בהתקפה על הממשלה ולדרוש מידה אחרת של עזרה למפעלנו, ולאו דווקא להופיע כמתגוננים.

אפשר לומר במידה מסוימת של ודאות, כי הימים הקרובים יהיו ימים קריטיים להתפתחות העניינים בארץ. ההנהגה הערבית החמיצה כמה הזדמנויות לצאת בכבוד מן המצב. היא החמיצה את הזמנת "המשלחת", החמיצה גם את עניין "הוועדה המלכותית". היא החמיצה גם את עניין ה"שדיול". לאחר שה"שדיול" נתפרסם אין זה עוד נשק בידם. במה ייגמר העניין? לפי ידיעות הממשלה יש פירוד בקרב הערבים. חלק מן המנהיגים מוכן לקבל את "הוועדה המלכותית" ולהמשיך בשביתה עוד זמן-מה. וחלק אחר טוען שבאופן כזה אי-אפשר להשפיע על הממשלה וצריך לעבור לטרור גלוי יותר. במקרה שהדעה השנייה תשתלט אצל הערבים, ייתכן ש"הוועד הערבי העליון" יסתלק ויודיע שהוא איננו אחראי יותר, כלומר: יעשה העם כרצונו, יתפתחו הדברים באופן סטיכי. גילוי-הדעת שפרסם "הוועד הערבי העליון" לאחר הפגישות עם הנציב יש בו פנים לכאן ולכאן. נאמר בו שהשביתה הוכרזה מאליה, על-ידי העם, והוועד סומך על העם כי ימשיך בה. אין בו אף מילה על המרי. ללמדך, כי הדברים מתפתחים מאליהם. אין בו גם תגובה על ה"שדיול" שנתפרסם. ברור שמצד הממשלה חלו שינויים בהתנהגותה כלפי השביתה וכל הכרוך בה:

א. היא פרסמה את ה"שדיול";

ב. נתנה רשות פריקה על חוף תל-אביב;

ג. היא החליטה לאחוז באמצעים נמרצים יותר בשטח הביטחון. תנועת הצבא בארץ, גיוס שוטרים נוספים עם נשק צבאי ושוטרים מיוחדים בלי נשק, כדי להקל על חלקי המשטרה המזוינים - כל זה מכוון להגברת הביטחון.

יש גם ידיעות על הוראות נמרצות יותר למשטרה. ברור שיש לחכות להתפרצויות קשות יותר בימים הקרובים, אבל הממשלה מניחה שאלה תהיינה התפרצויות אחרונות, שלהבת אחרונה לפני שתכבה האש.

אינני יכול לומר אם נמשך עוד המשא-ומתן בין הממשלה ובין הערבים. לפי ההיגיון יש להניח שהוא נמשך עוד. כמו-כן אינני יודע את פשר הפגישה של הנציב עם ראשי העיריות - אם זהו צעד של הערבים כדי לפרוש יותר את היריעה, או זהו צעד של הממשלה להביא את ראשי העיריות לידי הסכמה לדברים שהמנהיגים לא קיבלו עד עתה. ברור שאנו עומדים בפני התפרקות המתיחות, וההכרעה תבוא במשך השבוע הקרוב.

 

הערות