מתוך יומן העבודה - ירושלים, 17.2.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - ירושלים, 17.2.1936

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                     ירושלים, 17.2.1936

 

ביקרתי אצל הקונסול הצרפתי ד'אומל לשיחה על המצב בסוריה. הקונסול סיפר לי את השתלשלות העניינים. לדעתו המצב חמור. מתוך דבריו – שיש בידי השלטון הצרפתי כוח מספיק לדכא מהומות, אולם הוא מעוניין כמובן להימנע ככל האפשר משפיכת דמים – ניתן להבין כי הוא מביא בחשבון אפשרות של התקוממות רצינית. לדעתו אין כיום כל סיכויים להסכם בין השלטון ו"הלאומיים", באשר דרישת האחרונים היא ביטול המנדט והסתלקות הצרפתים מסוריה. מצב הצרפתים בלבנון הוטב עם בחירתו של אמיל אֶדֶה,[1] שהוא אדם מתון ונאמן לצרפת. היחסים עם הפטריארך המארוני אנטון עַרידה,[2] אשר נתקלקלו לרגל ריב אישי בינו ובין דה-מרסל,[3] והתנגדותו של הראשון למונופול הטבק (לדברי ד'אומל, משום שאחיו של ערידה הוא בעל מטעי-טבק), סברה שיוטבו עכשיו לנוכח תנועת המהומות בסוריה המזרחית המאיימת גם על הנוצרים. בחמה הרגו המוסלמים ילד נוצרי, ומקרה זה עלול להכניס פירוד בין המוסלמים והנוצרים לטובת השלטון הצרפתי. ד'אומל לא הוציא מכלל אפשרות את חתירתו של כוח אירופי מסוים,[4] המעוניין כיום בהחלשת עמדותיהן של אנגליה וצרפת במזרח. הוא מסר לי פרטים על תמיכות כסף שקיבלו ומקבלים ראשי "הלאומיים" הקיצוניים בארץ-ישראל ממקור זה, ואמר כי ייתכן מאוד שפעולה כזו מתנהלת גם בסוריה. שאל ליחסינו עם הממשלה כאן ולעמדתנו כלפי חוק הקרקע החדש. האומנם אנו סבורים, כי יש בו סכנה לרכישת אדמה על-ידינו? הסברתי לו את עמדתנו. מדבריו הייתה ניכרת קנאה באנגלים בארץ-ישראל, שהצליחו לשמור על השקט בארץ בשעה שבסוריה הגיעו הדברים לידי מהומות חמורות. בעצם, אמר, הניגוד המוחלט הקיים בסוריה בין עם הארץ והשלטון האירופי ישנו גם בארץ-ישראל. הוא הדגיש את השפעת מאורעות מצרים על הלך הרוח בסוריה, וציין גם את הרושם שעשה בסוריה פרסום החוזה החדש עם האמיר עבדאללה, שלפיו יש הרשות לממשלת עבר-הירדן למנות באי-כוח בארצות מזרח אחרות, ולקבוע שיטת מכס משלה. על חוזה זה הוסכם בימי ביקורו של האמיר בלונדון לפני שנתיים, אולם מעניין שהדבר לא נתפרסם אלא עכשיו בזמן שהעניינים בסוריה הסתבכו. היה בזה, לדעתו, משום שפיכת שמן על המדורה מצד האמיר עבדאללה, והצרפתים מחו נגד הדבר. לבסוף מסר לי ד'אומל צרור של בולטינים יומיים על השתלשלות המאורעות בסוריה מראשית בולמוס השביתות בדמשק, לעיון פנימי ולא לפרסום. ידיעות אלו הוא מוסר בקביעות לממשלת ארץ-ישראל.

קיבלתי את נג'יב סְפַיר[5] מביירות, שבא בלוויית אחד מידידיו העוסק בקרקעות. לפני כשבועיים היה ספיר יחד עם מונסיניור עבדאללה ח'ורי, מסגני הפטריארך המארוני ערידה, אצל ד"ר וייצמן ברחובות. הציעו תוכנית של התיישבות יהודית בביצות ע'אבּ שבצפון סוריה. לדבריהם השטח הוא של 600,000 דונם, מזה החצי מיועד להתיישבות האשורים ואת החצי השני מוכנים השלטונות הצרפתיים למסור להתיישבות יהודית. הם מביאים בחשבון גם אפשרות שהיהודים ייקחו על עצמם את הייבוש וההכשרה של השטח כולו, זאת אומרת, שישתתפו בהוצאות יישוב האשורים ויקבלו תמורת זה אפשרויות התיישבות לעצמם. מלבד זה, דיבר על אפשרויות רכישת קרקע בסביבות צור וצידון. הפעם באו לשמוע את תשובתנו.

אמרתי שיש לי שלושה ספקות חמורים ביחס לעניין.

ראשית, אין זה מתקבל על הדעת שבזמן זה של מהומות בסוריה, ואי-שקט במזרח כולו, יסכימו הצרפתים לתוכנית של התיישבות יהודית בסוריה המזרחית (במדינת דמשק), דבר שיסכסך עוד יותר את המצב הפוליטי החמור שם ויקומם נגדם עוד יותר את התנועה הלאומית.

שנית, עצם הדיבור על מפעל זה מוכרח להטיל סערה בדעת הקהל הסורית ולחדד עוד יותר את היחסים בין היהודים והערבים בארץ-ישראל ובארצות השכנות.

שלישית, מסופקני אם בעלי-הון ועולים יהודים יימשכו אחרי תוכנית התיישבות בסוריה, מקום שאין לנו הרקע ההיסטורי והבסיס הפוליטי שיש לנו בארץ-ישראל, בייחוד בתקופה זו של מהומות ושיבושים. הצעתי להם, קודם-כל, להניח את דעתנו ביחס לספק הראשון, ולהוכיח לנו בהוכחות חותכות כי אומנם יש מצד הנציבות העליונה הסכמה לתוכנית זו. ספיר הודיע, שהם מוכנים להמציא הוכחות, והציע שנשלח איש מהימן לביירות להיווכח באמיתות דבריו, אולם בתנאי שנהיה מוכנים להתקשר מייד להגשמת המפעל, אם יתברר לנו כי דבריו כנים.

אמרתי, שאין מה לדבר על הצעה כזו. אם ניווכח שהעניין רציני, נעיין בו כאן ובחוץ-לארץ, ורק כעבור זמן נוכל לענות אם אנו מעוניינים בדבר או לא. תשובתי גרמה אכזבה רבה לספיר.

ספיר זה נפגש עם ד"ר וייצמן ואיתי עוד ב-1919, אז בא בתוכנית רבתי של הסכם יהודי-סורי-לבנוני: ארץ-ישראל ליהודים, סוריה למוסלמים, לבנון לנוצרים. מאז הוא מופיע אצלנו הופעה מטאורית פעם בכמה שנים, תמיד באיזו הצעה נועזת ודמיונית של פעולה פוליטית או כלכלית רחבת היקף. בשנים האחרונות תכפו ביקוריו. כל ביקור סופו אכזבה וקרע, אולם כעבור זמן הוא צץ מחדש.

ד"ר כלב[6] מקושטא בא לברר שני עניינים:

א. הוא מנהל איתנו חליפת מכתבים זה כמה זמן על תביעתה של אלמנת אחד הסולטנים ביחס לקרקעות עבד אל-חמיד בארץ-ישראל. מעורב בעניין איזה יהודי, המציע לסוכנות באמצעות כלב להיכנס לתוך "העסק". הכוונה שנשתתף בהוצאות הפעולה המשפטית על-מנת להתחלק אחר-כך בשלל. לדברי כלב, הוגשה כבר תביעה בעניין זה לבית-הדין בהאג (על-ידי מי?). הסברתי, שקרקעות עבד אל-חמיד הולאמו עוד לפני המלחמה על-ידי הממשלה התורכית, והשלטון האנגלי ירש אותן ממנה. אני מפקפק מאוד אם יש לאותה אלמנה כְבוּדה איזו תקווה שהיא לזכות בדין, אולם גם אם תזכה הרי תקבל רק פיצויי כסף ובשום פנים לא קרקע בעין. אשר לנו, הרי אם יש לנו תביעות לקרקעות הממשלה אנו מגישים אותן ישר אליה ולא נלך בדרכי עקיפין של תמיכה בתביעות משפטיות מפוקפקות;

ב. בעניין המשרד הארץ-ישראלי בקושטא חזר כלב על המשאלה אשר הובעה כבר פעמים רבות על-ידי אנשינו המקומיים, שנמצא הזדמנות להיפגש עם מיניסטר החוץ התורכי באחד מביקוריו באירופה. בינתיים הוא מציע סידור ארעי: הקונסול הבריטי בקושטא, הדורש טוב ליהודים, מוכן לאכסן את המשרד הארץ-ישראלי במשרדו, ואין הדבר חסר אלא שתינתן לו הסמכות לכך.

קבעתי עם דוד הורוביץ[7] את תוכן מכתב הלוואי לתזכירנו הגדול בשאלת המכס, שנתחבר על-ידיו ואשר יוגש לממשלה בימים הקרובים.

נפגשתי עם אליהו דובקין[8] בשאלות שונות של עלייה ובשאלת ההכשרה של העלייה הגרמנית בארץ.

ישיבה בבית קפלן עם התאחדות עולי גרמניה בשאלת תוכניות הטרנספר העומדות על הפרק, הפעולה המוגברת להצלת יהודי גרמניה, ובקשר עם נסיעת קפלן ללונדון.

 

הערות


[1]  אמיל אדה – מנהיג לבנוני בן העדה הנוצרית-מארונית. היה מתון ביחסו לשלטון הצרפתי מתוך הסתייגות מהתנועה הפאן-ערבית.

[2]  הפטריארך אנטון ערידה – מנהיגה הדתי והרוחני של העדה הנוצרית-מארונית בלבנון. בעל השפעה מדינית ניכרת. בשנים הראשונות לכהונתו תמך בלאומיים הקיצוניים בסוריה. בחורף 1936 שינה את עמדתו כתוצאה מתביעת המוסלמים הלבנונים לספח את לבנון לסוריה.

[3]  דה-מרסל – הנציב העליון הצרפתי בסוריה ולבנון אותן שנים.

[4]  הכוונה לאיטליה.

[5]  נג'יב סְפַיר (צְפַיר) – עסקן לבנוני נוצרי. ראו עליו במשה שרת, "ימי לונדון", כרך א', עמ' 419, 420, 422.

[6]  ד"ר ישראל כלב – נציג הסוכנות בקושטא.

[7]  דוד הורוביץ (1899–1979) – איש העלייה השלישית. חבר גדוד העבודה. התמחה בכלכלה. בשנים 1935–1948 ניהל את המחלקה הכלכלית של הסוכנות. עם הקמת המדינה כיהן כמנכ"ל משרד-האוצר. אחר-כך נגיד בנק ישראל.

[8]  אליהו דובקין (1898–1976) – בשנות ה-20 מזכיר "החלוץ" בפולין. עלה ארצה בשנת 1932. מ-1935 סגן-חבר הנהלת הסוכנות מטעם מפא"י, ומ-1945 חבר ההנהלה. עמד בראש מחלקת העלייה ואחר-כך בראש מחלקת הנוער והחלוץ.

 

העתקת קישור