א-ן,  יום ג',  30.7.1946

פואה חמודה,

עיתונות הבוקר שוב עכרה את רוחנו, הפעם לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים, ודווקא פ"פו![1] קשרתי מה שכתבת לי מפי ג', כי בשלב ב' ייגזר על כולם פרט לשֶל מ"מ,[2] עם מאורע ת"א,[3] שבוודאי היה ידוע מאמש, והגעתי למסקנה כי ג' ביקש במאמר זה לבַטֵח עצמו בפני סגירה. גם אם פעל שיקול זה מתחת לסף - אינו טעים! כתבתי לאביתר[4] תגובתי לגופם של הדברים, בלי הניתוח הפסיכו-אנליטי דלעיל. זה רק לך ולדתן, לכשיחזור [מת"א].

מכתבך היום היה כתוספת למנה חביבה. חוששני שלא התפעלתי די במכתבי מתמול מאיגרתך הגדולה. באמת הצלת את רוחי.

נשמתי שלי, את מפריזה בהתפעלותך מהערכתי לתוכנית החדשה.[5] כתבתי היום לאבודן והסתייגתי מתגובתי הראשונה, כי כל יום מגלה מומים ופגמים חדשים ביְצוּר שמלכתחילה היה ספק אם יחיה. ועוד: תגובתך את, הבלתי-אמצעית, חשובה לי מאוד, כי אני מאמין בבריאות חושיך, אך בכ"ז כיוון שקראת את דברי בחברת ז"ש וא"ש, מדוע לא הוספת מילה על תגובתם-הם לדברי. אני כל הזמן תובע מהם תגובות, חוות דעת, הערכה אישית והם מלאים כנראה מורך - או חוששים להתנגד, או פוחדים להסכים, או שבכלל אינם יודעים מה לחשוב. ובכן מה הבינות מהם באותו מעמד?

תכתוב נא בטי לראו', שאני בכל תוקף בעד חזירתו ללונדון.

שלום ונשיקות.

מ.