קובץ תרגומיו הפיוטיים של משה שרת קובע מקום מיוחד לעצמו בין נדחי עוללות תרגומי השירה לעברית. בעדות יוצרם של התרגומים הללו, עדות חתומה בחותם ענווה משיבת נפש, גלום תיאור מדויק של אחד ממצבי היסוד של אמנות התרגום הפיוטי. משה שרת, כמוהו כהמונם הגדול של מתרגמי השירה לשעה, שהיו מאז ומקדם בכל אומה ולשון, לא ראה עצמו כמתרגם שאומנותו בכך, אלא כמי שהתמסר לעתים קצרות לשעשוע-אגב. תנאי ראשון להתמסרות שכזו הוא פנאי, כדבריו של אובידיוס: ״שִירה היא מלאכה התובעת/ ענג, השיר מבקש שקט, רִגעַת נשמה״. מכאן מקורם האחד של התרגומים האלה, ששרת התחיל בהם, כדברו, ב״עונה של בטלה יחסית״. שורשם האחר, העמוק יותר, נטוע בדבר שהוא, כמדומה, אבן-הראשה של רוב תרגומי השירה באשר הם - ״אתגר המשובה״, היצר להיווכח האם יש בכוחך לשוב ולצקת בלשונך-שלך את זהב השיר המקורי באמצעות האלכימיה של מעשה התרגום.

במה שנוגע לפואטיקה של תרגומיו של משה שרת המכונסים בכרך זה, הרי היתה זו הפואטיקה שמלכה בכיפה בקרב בני דורו, צעירי תקופת התחייה, ונתמשכה לכל אורכו של המודרניזם בשירה העברית. בעיקרה, היתר, פואטיקה זאת שאולה מדרכי התרגום שנהגו באותם ימים בתרבות הרוסית. ערך עליון בדרך תרגום זאת, שעד מהרה נודע לו מעמד של תקן, היה שחזור קפדני ככל האפשר של משקלו וחריזתו של השיר המתורגם. שחזורם של רוב מרכיביו האחרים, ביניהם גם מה שמכונה בפינו, בפשטות, בשם ״תוכן״, היה שרוי במעמד מישני. במעשה, היה פירוש הדבר כי במקום שעמדה לפני המתרגם ברירה לוותר על מערך החרוזים והמשקל, או לשנות מן הכתוב במקור - אם באמצעות החסרה, אם באמצעות תוספת, אם באמצעות פרפרזה למיניה - היה בוחר, כמעט תמיד, בנאמנות אדוקה לצורה. להלכה, הלכו המתרגמים העבריים דאז בדרך זו בדיוק, אלא שבממשות היה הבדל רב בין דרכי תרגומיהם ודרך התרגום הרוסית, מפני שברוב המקרים ניסו לשמר ככל שיכלו מתוכנו של השיר במקור הרבה יותר מעמיתיהם הרוסיים. יותר מפעם היו גם הם פונים, כמובן, לחיסור או ליתור מילים לשם שימור המשקל והחרוז, אבל שלא כמתרגמים שבעקביהם הלכו, נמנעו באורח ברור משילוב ״תוספות יצירתיות׳׳ משלהם בגוף תרגומיהם, טכניקה שהיתה תקן מקובל בין המתרגמים הרוסיים. תרגומיו של משה שרת שייכים אפוא למסורת התרגום הפיוטי שנתייצבה בראשית המודרניזם העברי, מסורת שהתפתחה מתוך זיקה איתנה למסורת התרגום הפיוטי הרוסי. חרף מיעוטם היחסי של תרגומי השירה שלו ומקריותם, ראוי לשוב ולהדגיש כי הם תופסים מקום חשוב במסורת זו. בלא להאריך בפרטים היסטוריים, שמקומם לא יכירם כאן, אומר רק שמורשת תרגומיו של שרת חוברת למורשתם של שני גיבורים חשובים אחרים של המסורת העברית מאותן שנים - המשוררת רחל וזאב ז׳בוטינסקי.

כידוע, גם רחל לא הרבתה לתרגם. אולם תרגומיה המעטים, בייחוד משירי אנה אחמטובה, נתפרסמו ונתחבבו מאד. אם מעיינים בהם מתוך השוואה למקורותיהם, מתברר מייד שרחל, כדי להשיג את הנוסח העברי שהצטלצל לה כחפצה, לא נמנעה ממהלכים נועזים למדי, לפחות בהשוואה לתקן המחמיר שהלך והתגבש אז, אשר תבע, כאמור, שימור מדויק של תבנית השיר. טלו, למשל, את שני תרגומיה של רחל משירי אחמטובה שנכללו באנתולוגיה המפורסמת שירת רוסיה - ״שיר הפגישה האחרונה״ ו״הוי משא זכרונות הָאַהַב!״ בתרגום שני השירים, שבמקור הרוסי הם חרוזים בכל שורותיהם בחריזה מסורגת, התירה לעצמה רחל לוותר על החרוז הנקבי (הראשון); בשיר השני נטלה לעצמה חרות גדולה עוד יותר, כביכול, מפני שאת הבית הראשון בשלושת בתיו חרזה בכל שורותיו, אבל את שני הבתים האחרונים חרזה אך למחצה, באורח שהבליט עוד יותר את החלטתה לוותר על שימור מוחלט של התבנית לטובת שחזור ה״תוכן״. אותה החלטה תרגומית עצמה נקט משה שרת - למשל, בתרגום שירו של לרמונטוב ״הריב״. במקור הרוסי, חרוז שיר מפורסם זה בכל שורות בתיו המרובעים; הנה הבית הראשון בו, בתעתיק עברי:

קק טו רז פרד טולפויו

סופלמניך גור,

או קזבקה ס שט-גוריו

ביל וליקי ספור.

 

כפי שנקל לראות, טוריו הקצרים של השיר, השקולים בטרוכיאים, הם מיטת סדום לכל מתרגם. בתרגומו, החליט שרת - וייאמר שוב: במנוגד לתקן שהתגבש בימיו - לוותר על מחצית מן החריזה כדי לזכות, בתמורה לכך, בזרימה עברית רהוטה של שורותיו ובשימור מירב הנאמר במקור:

יום אחד לפני משפחת

ההרים סביב,

בין קזבק ושט אחיהו

התגלע הריב.

 

במקום אחד לפחות ־ תרגום שירו של ורלן ״על העיר יורד גשם״ - הרחיק שרת לכת עד-כדי פריעה גמורה של מיבנה השיר הן מבחינת מערך חריזתו, הן מבחינת משקלו. במקור, בתיו המרובעים של השיר חרוזים בכל השורות, להוציא אחת: שרת ויתר על מיבנה זה וחרז רק את צמד השורות החותמות. מלבד זאת, כעבור שני הבתים הראשונים, עבר ממשקל אחד )טרוכאים) למשקל אחר (יאמבים), רחב יותר. למקרא התרגום, אין כל ספק כי ה״פריעות״ הללו נעשו, כולן, כדי לזכות בתחביר עברי פשוט, שישקף נאמנה את תחבירה הפשוט מאוד של הצרפתית שבמקור. אולם במקומות אחרים בתרגומים אלה ניכרת מגמה הפוכה דוקא, מגמת הכפפה מובהקת של תוכן השיר לשחזור צורתו בתרגום. כך הדבר בתרגום שירו של לרמונטוב ״התקוה״, שם אפשר להבחין ב״החלקות״ אחדות ובהיפוכי שורות (מקור לעומת תרגום), שאפילו הסתכמו, בסופו של דבר, ב״שיפור״ המקור (חריגה מכלל התרגום הידוע שניסחו האנגלים: never improve on your author). בשורות 14-12 נאמר במקור הרוסי, כי הציפור הקסומה שרה על הענף ״באורח כה מתוק, כה מתוק לנשמה,/ עד כי בעל-כורחך את עול היסורים/ תשכח [...]״. בתרגומו של שרת: ״שירה בוקע ומצלצל ־ / צירי וניחם לנשמה. / עת אאזין אמירתה / ישכח לבי יגץ וכאב״. כברור לעין, נשמטה מן התרגום החזרה, בוטל קשר הסיבה שבין הדברים, ושונו הדברים מגוף סתמי לגוף ראשון. בארבע השורות האחרונות, כתוב במקור: ״ולעתים תכופות בעת סערה / שמעתי ומאז ומעולם כיניתי [בשם] תקווה / את הזמרת השלוה שלי!״. שרת תירגם: ״ועת תיליל סופה סביב / גם אז אשמע את קול שירה,/ כלשיר-שלום כן לו אקשיב / ולצפור תקווה אקרא״. הכתוב המקורי אמנם שונה באורח קיצוני למדי ואף נערך בסדר אחר בין השורות, אולם העברת הנאמר ״כיניתי בשם תקווה את הזמרת [הציפור]׳׳ אל השורה האחרונה העניקה לתרגום ״שורת מחץ״ חזקה יותר מן המקור.

כאשר מדובר במצאי יצירות לא רב, כבמקרה שכאן, יש אך מעט טעם בניסיון לשער מה הביא את המתרגם לבחור דוקא בשירים שבהם בחר. מלבד מה שברור מאליו - זיקתו המובהקת של שרת לשירה הרוסית, הן הקלאסית (פושקין ולרמונטוב, הן זו שמן הדור הקרוב לדורו (מרז׳קובסקי, בלמונט, ארנבורג) - נדמה שבחירותיו היו קשורות בטבורן לאתגר שבמלאכה, שבמקרה זה היה כפול: הן התמודדות עם יצירתם של משוררים שכבר היתה מסורת ידועה של תרגומם לעברית, הן ניסיון, חדשני ביותר לשעתו, להפיק גרסאות בנגינה הספרדית. לא תהיה זו טעות לומר, שמכלל שירת רוסיה וגרמניה, היו לרמונטוב והיינה המשוררים המתורגמים ביותר לעברית.[1] בבואו להריק משיריהם לעברית, בנגינה הספרדית, התחרה שרת (מן הסתם, ביודעין) בתרגומיהם של רבים לפניו, ובזמן הקרוב ביותר לזמן יצירתם של תרגומיו - בתרגומיו של דוד שמעוני, שתירגם הן מלרמונטוב, הן מהיינה, בנגינה האשכנזית. הנה, לשם השוואה, בית הפתיחה של ״אידיליית ההרים״ של היינה, מתוך ״הנסיעה בהרי הרץ״:[2]

על ההר עומדת סֻכה,

בה הררי זקן גר;

שם אשוח ירק ירעש,

סהר:זיל נגה בר;

ובתרגום שרת:

על ההר בקתה עומדת,

דר בה הכורה השב;

שם ירוק רועש אשוח

ונוצץ ירח-זהב.

 

״עצם נקיטת הנגינה הספרדית הנכונה כיסוד בל-ימוט למבנה השיר העברי היה בו באותם ימים חידוש מה״, כתב שרת. פן זה של ״אתגר-המשובה״ שעימו התמודד משה שרת הוא, כמובן, זה המקנה לתרגומיו חשיבות יתרה מבחינתנו-אנו, כקוראי שירה עברית ישראלית. את המעבר מן הנגינה האשכנזית לזו הספרדית מקובל לקבוע בשנים 1928-1927, ולציין כאבן-הגבול את ספר שיריו של אברהם שלונסקי לאבא אמא.[3] אולם למעבר ״הסופי״ לנגינה הספרדית קדמו ניסיונות אחרים. הראשונים שבהם נעשו בפרוס המאה שעברה, בידיהם של שלשה אנשי-עט: המתרגם י.ל. ברוך (ברוכוביץ), שפירסם תרגום מביירון, שקול בנגינה הספרדית, עוד בשנת 1900, המחנך והמתרגם ש.ל. גורדון, שעשה כמעשה זה בתרגום ממשלי לה־פונטין, בערך באותו זמן עצמו, והמשורר א. ליבושיצקי, שבשנת 1902 הוציא את ספר השירים דמיונות ואגדות, שבשערו כתב: ״כל שירי הקובץ הזה כתובים בנגינה האמיתית ובמשקל המטרי האירופי״.[4] אפס, נסיונות ראשונים אלה לא עלו יפה, ולא היה להם כל המשך מיידי. עניין אחר הוא פועלו של זאב ז׳בוטינסקי, שלתרומתו למעבר לנגינה הספרדית היה משקל מכריע. יותר מכל השפיעו על השירה העברית תרגומיו, שאותם החל לפרסם עוד בשנות העשרה של המאה שעברה,[5] וכינסם בקונטרס מיוחד שיצא לאור בברלין ב-1924, קונטרס שרבים מן המשוררים העבריים קראו בו והושפעו ממנו. ערך רב יש אפוא לעדות שרת, כי הראה את ניסיונות התרגום שלו לז׳בוטינסקי בעת שהיו השניים שכנים באותו בית בירושלים, בשלהי שנות העשרה. אמור מעתה, כי תרגומיו הפיוטיים של שרת, מקומם ההיסטורי שרוי לצד תרגומיו של זאב ז'בוטינסקי, והם שייכים לניסיון השני לעבור לנגינה ספרדית, ניסיון שאחריתו המוצלחת, המוגמרת, התחוללה למן שנת 1928 ואילך. גם בתרגומיו של שרת יוכל הקורא להבחין על נקלה בתכונות משקליות אופייניות לאותה תקופה מוקדמת של ניסיון לֶישַת הניב הפיוטי בנגינה הספרדית. יותר מכל בולטים מהיבט זה הבלעות השוואים האקראיות והשימוש ב״נסוג אחור״.

ניטול, למשל, את הבית הרביעי בתרגום השיר "הריב":

 

שיירות הן פרצו דרך

בפסגות הרים,

שם רק עננים הרקיעו

ומלכו נשרים.

 

במבטאנו-אנו, המלה ״פרצו״ מוטעמת כיאמבוס ואינה ׳׳נכנסת׳׳ למשקל הטרוכאי אלא באמצעות ״נסוג אחור״, ואילו במלה ״נשרים״ יש להבליע לגמרי את השווא כדי לשמור על המשקל (nsharim לעומת מבטאנו כיום nesharim). ברם, ״סימני הזמן״ הללו, שאתה מוצא לפרקים בשורות תרגומיו של משה שרת, בטלים בששים לעומת טוהר ניבו העברי, לעומת חינו המובהק כמתרגם וכמשורר. שלא כרבים מן התרגומים העבריים שמתקופה זו, שאין אנו מסוגלים לקרוא בהם כיום אלא ״מבעד לזכוכית אפלה״, מפתיעים תרגומיו של משה שרת בחיותם הרבה, אות וסימן לזה שאביהם גלוי היה לו, בכישרונו, איזה סוד מסודותיה של העברית, שגונן עליהם מפני התעבשות וכליה.