מתוך יומן העבודה                                                                        הולנד, 29.10.1939

 

 

בבוקר בוועידה, המתכנסת היום באולם יותר צנוע, אך גדול למדי, בנוכחות קהל אורחים רב. ישבתי חרש ואילם כאמש. רק רגע בקעה קרן אור דרך האפלה - בקרוא אחד מצעירי "המזרחי", גיטר[1], העומד בראש הסתדרות-הנוער האחידה, בתוך נאומו קטע מ"בעיר ההריגה" אשר בו יוצא המשורר ממרתף-הדמים החוצה ורואה את השמש "משחת זהרו" - משל לשאננותם של יהודי הולנד נוכח נוראות פולין. נאום זה של גיטר, אמרו, היה פסגה בוועידה זו, אשר הוויכוח בין הקשישים והצעירים היה עיקר תוכנה. ההסתדרות הציונית כאן, המונה 3000 חברים, עושה רושם של גוף מאורגן כדבעי, החברות היא דבר של קבע, כרוכה בתשלום מס קבוע ובמילוי חובות, הוועדים, המועצות והוועידות מתכנסים לפרקים קצובים, מקפידים כהלכה ופועלים כשורה. במרכז מחולקים בתפקידים על יסודות האחידות. כך מנהל חבר "פועלי-ציון" את פעולת הפירסום והתעמולה של ההסתדרות הציונית כולה, וחבר "המזרחי" מנצח על הסתדרות-הנוער שהיא "גג" לכל ארגוני-הנוער המפלגתיים, אשר תחתיו מתנהלות כמה פעולות משותפות. אבל הרושם הוא שעצם קיומו ותיפקודו המשוכלל של הארגון הציוני נעשים עיקר, האמצעי הופך מטרה, אנשים באים על סיפוקם על-ידי עצם היותם "ציונים מאורגנים", ענייני הארגון כשלעצמם קובעים את תוכן חייהם הציבוריים של חבריו, מתפתחת החשבה מופרזת של משרות וכיבודים היוצרת קרקע פורה לסכסוכים אישיים, באחת - הארגון כולו מופנה פנימה, כלפי בעיותיו וחייו העצמיים, במקום להיות מופנה חוצה, כלפי תפקידי התנועה. אפשר, יש כאן הגזמה לחומרה, אבל זה היה הרושם.

פעם בפעם ניגש אלי אחד העסקנים להרגיעני, שמטפלים בבירור שאלת הרישיון ושייתכן כי אדבר אחר-הצהרים. לא הייתה לי נחת מדאגה זו, כי ראיתי שלא מציקה לאנשים העובדה כי ועידה ציונית זו, שהיא הראשונה ואולי האחרונה בכל אירופה בימי-המלחמה, מתנהלת ללא אופק מדיני-ציוני וללא מגע עם ארץ-ישראל, אלא שהם דואגים לי מבחינה אישית לבל יצא כי לאחר שטרחתי כולי האי לא אוכל אפילו לפצות פה בוועידה.

יצאתי מהישיבה לשיחה עם קרמרסקי ואישתו. הם ציונים גרמנים, יושבים בהולנד זה 16 שנה, אך אינם משתתפים בפעולת ההסתדרות הציונית המקומית וגם אינם נחשבים לחברים בה. לדבריהם, זהו מצבם של כל הציונים הגרמנים שגלו להולנד בשנים האחרונות. הם מתייחסים בזלזול לציונים ההולנדים ועוינים אותם כאנשים שאינם מן היישוב, המתפלפלים בוויכוחי-סרק ונוהגים יהירות מרגיזה כלפי אחרים. אחד הדברים המרגיזים הוא יחסנותם האווילית והסתגרותם בפני "זרים". מעשה בציוני גרמני שבא למרכז הציוני כאן וביקש שיקרבוהו וישתפוהו באיזה פעולה. אמר לו המזכיר, כי עליו ללמוד תחילה הולנדית והוסיף: "אבל לעולם לא תלמד".

קרמרסקי מספר על הפחד שתקף את יהודי הולנד מפני הכיבוש הנאצי, על בריחת יהודים לקנדה ולמכסיקו, על עקירת ואן-דן-ברג[2] לצרפת. לדעתו דווקא עכשיו אפשר לקבל כאן כסף בשביל ארץ-ישראל ודווקא בצורת מילווה. הוא בטוח שאת עניין המילווה אפשר להרים גם בארצות אחרות, בייחוד באמריקה. נראה שלא היה מתנגד אילו לקחו חיים איתו לאמריקה לעניין זה, אם כי לא ברור על מה מבוסס ביטחונו, שכן קשרים יש לו רק עם יהודים גרמנים אשר זה מקרוב באו. הוא טוען: לא ייתכן שלא יימצאו 100 בנקאים יהודים בעולם אשר לא יקבלו על עצמם לגייס כל אחד 10,000 לי"ש.

בהפסקת הצהרים לקחני הרצברג לסעודה משותפת שערכו קשישי הנוער הנכנסים עכשיו להסתדרות המבוגרים. כמאה בחורים ובחורות מכל ערי הולנד. הסעודה בצמצום רב והנאומים בשפע. גם שרו לא מעט, אך הטעם הנגיני הן במבחר השירים והן באופן שירתם הוא בשפל המדרגה. דיברתי עברית - אמרו לי שכמחצית הבינו.

אחד הבחורים ליווני למלון. דיברנו גרמנית - שפתי עם רוב היהודים כאן, פרט למעטים המבכרים לדבר אתי אנגלית, ולשנים-שלושה המדברים עברית. סיפר לי על תנועת-הנוער ועל הריב שביניהם ובין הזקנים. בנוער תסיסה לאומית חזקה - דורשים "ציונות בלי פשרות" גם בחיים היהודיים בגולה - אוריינטציה ארץ-ישראלית גמורה, אי-שיתוף בשום מפעל של הגירה והתיישבות שמחוץ לארץ-ישראל, מלחמת-תנופה בהתבוללות, ברבנות האנטי-ציונית, הרמת הדגל הציוני בקהילות וכו'. דורשים חינוך עברי לאומי, הקמת בתי-ספר מיוחדים ליהודים על בסיס ציוני, צורות-חיים יהודיות, לימוד עברית. דורשים התבדלות היהודים מעם הארץ, הבלטת עצמיותם, בחינת "אין לנו חלק ונחלה"; מתוך מלחמה נגד מנהגי נוצרים שדבקו בחיים היהודיים כגון חג-המולד, מגיעים הם לשלילת ימי גנוסיה, לזלזול במלכות. הזקנים נבהלים מגאות זו של לאומיות לוחמת ובלתי-מרוסנת, חוששים מהסתבכויות קשות בחיי המדינה וביחסים הפנימיים בקהילות, הסתבכויות שהציבור הציוני והיהודי בכללו לא יוכלו לעמוד בהם. לעומת ההתקפה הזאת של הנוער מבפנים עומדת המשמרת הציונית הוותיקה בפני התגברות לחץ ההתבוללות והרבנות האנטי-ציונית מבחוץ. טוענים כלפי הציונים שקשרם עם התנועה הציונית העולמית, שקבעה עמדתה לימין הדמוקרטיות הלוחמות, מסבך את מעמדם של יהודי הולנד כנתיני ארץ נייטראלית, ועוד כהנה - טענות ישנות וחדשות. ה"זקנים" נתונים אפוא בין הפטיש והסדן ונמצאים במבוכה. איש-שיחי מודה כי הוא עצמו רואה עכשיו קשיים שלא ראם לפני שנה-שנתיים - הדברים אינם כה פשוטים כמו שרואה אותם הנוער, יש לפעמים הכרח להתפשר כדי להחזיק מעמד.

לדברי איש-שיחי ממלא "המזרחי" ההולנדי, בייחוד המשמרת הצעירה שלו, שעליה נמנה גיטר הנזכר לעיל, תפקיד חיובי חשוב בהתעוררות הזאת של הנוער. "המזרחי" ההולנדי מצוין בסובלנותו (האם בגלל זה הוא פסול אצל "המזרחי" העולמי?). אין הוא מנסה לכפות על אחרים את חובת המצוות המעשיות. זאת הוא מניח למצפונו של כל פרט. את פעולתו הציבורית-החינוכית הוא מנהל בכיוון של קירוב הלבבות לערכים הרוחניים והמסורתיים של היהדות. דווקא על-ידי סובלנותו ונאורותו זו הוא מצליח לקרב את ליבות הנוער ליהדות ואפילו לדת ישראל. לתהליך זה מסייעת הדחיפה הפנימית הפועמת בנוער לחתור לתוכן-חיים יהודי ולצורות-חיים יהודיות. חיפושים אלה מביאים לקביעת התנ"ך במרכז הפעולה התרבותית חינוכית ולשמירה על מועדי ישראל.

פרט מאיר-עיניים: שלושה מפרחי "המזרחי", גומרי בית-המדרש לרבנים, נשאלו על-ידי הרב הראשי בטרם ניגשו לבחינות-הגמר אם הם מאמינים באמונה שלמה שכתבי-הקודש הם פרי התגלות אלוהית. הם ענו שהם מאמינים בזאת בלב שלם, אולם עם זאת רואים הם בתנ"ך נכס לאומי גדול. בגלל תשובה זו נשללה מבחורים אלה הזכות לגשת לבחינות-גמר ולקבל תעודות. המעשה עורר רעש רב והדו צלצל בוועידה.

הלכתי למלון משום שקבעתי עם ברלס בז'נבה שהוא יטלפן אלי בין 3 ו-4 אחר-הצהרים. הוא טילפן ומסרתי לו את מצב ענייני העלייה כפי שנתבררו - או לא נתבררו - בשיחתי עם מקדונלד. שאלתיו אם אמת הדבר שהוא בעצמו הגיע לידי סידור בעניין העלאת נוער מגרמניה על-פי רישיונות שטרם נתחלקו - ידיעות כאלו הגיעו אלינו ללונדון ותמהנו לשמוע שבברלין בטוחים כי הנוער עתיד לעלות בקרוב. ברלס הבהיר לי מה קרה: אינסול אמר לו שאם ימציא לו מספרים מדויקים של רישיונות הנוער שלא נתחלקו, יפנה למילס ויציע לו לתת לו, לאינסול, סמכות להוציא רישיונות חדשים תמורתם ולתיתם בטרייסט לנוער היוצא מגרמניה. אמרתי לברלס שמילס לא יאשר בשום פנים סידור כזה בלי הסכמת משרד-המושבות, ולפי שיחתי האחרונה [עם מקדונלד] אין כמעט תקווה שמשרד-המושבות ייתן הסכמתו. מוטב להודיע זאת לברלין, לבל ישלו נפשם בשווא. אמרתי לברלס כי ייתכן שרק במקרים של סבל מיוחד תורשה העלאת איש מגרמניה, וביקשתי שימציא חומר מפורט. הבטיח. לבסוף הזכרתיו את עניין שני ילדי ה"מעפילים" מוינה שאני מטפל בהעלאתם - דיברתי איתו עליהם בז'נבה וטלגרפתי לו כבר שלוש פעמים. ברלס הבטיחני שאין הוא שוכח את העניין ושיש לו תקווה לסדרו.

חזרתי לוועידה ומצגותיה במעמד חשוב: הרצברג נואם את נאום-הפרידה שלו. קהל מאות, מקשיב בדומיית הערצה. יהודי זה הוא בעל שאר-רוח. הנשיא היורש את מקומו מחוסר כל שיעור-קומה אינטלקטואלי. בעלייתי על הבמה נתבשרתי כי ניתנת לי הרשות לדבר בתנאי שהישיבה תיחשב סגורה והעיתונות תוזהר שלא לפרסם (לא ברור לי אם תנאי זה הוטל על ידי השלטונות או שהיהודים התנדבו לקבלו על עצמם "כדי לא להכביד"). היושב ראש שאלני כמה בדעתי לדבר. ראיתי שהוא חושש פן אאריך ואמרתי: חצי שעה. פניו אורו ואמר: באמת אבקשך לא לדבר יותר, כי עוד לפנינו סדר-יום רב. הרגעתיו שלא אחרוג מהמסגרת ולמעשה דיברתי רק 25 דקות ובחוזרי אל שולחן-הנשיאות אמרתי לו: הרי לך 5 דקות במתנה. דיברתי גרמנית, כי אמרו לי שאם אדבר אנגלית יבינוני לא יותר מחצי הנאספים בעוד שאין איש שלא יבין גרמנית. הקשב היה מצוין.

ארוחת-ערב סעדתי אצל קרמרסקי. שוחחנו בשאלת הכספים לעלייה. אמר שהוא מוכן להירתם, אבל בתנאי שהעולים יהיו מהולנד או דרך הולנד. אינו מוכן לדרוש כספים בהולנד כדי להעלות יהודים מגרמניה דרך רומניה - לא יתנו לו [---].

מבית קרמרסקי טילפנתי לגברת ו. ט.[3] היושבת מחוץ לעיר. וייצמן ביקשני לראותה. הסכימה להיות בעיר ב-8 בבוקר ולנסוע איתי לאווירודרום. בדרך נוכל לדבר. גברת ו. ט. היא עסקנית של ויצ"ו ועליית הנוער, גם של הגירת פליטים. ביקרה בזמן האחרון - בעצם ימי המלחמה - בגרמניה וכתבה דוחות מעניינים שהועברו על-ידי וייצמן למקומות הדרושים.

קרוב ל-10 טילפן הרצברג. הוועידה ננעלה והמרכז (החדש?) רוצה להיפגש שוב לשיחה. נסענו יחד עם הקרמרסקים לבית-קפה שבו, בחדר מיוחד, נתאסף המרכז. הפעם לימדו היתר לגבי נשי החברים והיו למעלה מעשרים בסך-הכול. אך איש מהנוער לא הוזמן, אף לא גיטר ואיש לא מהארץ-ישראלים. כזהו הפורמליזם הנוקשה. כיוון שכבר הרציתי לפניהם פעם ונאמתי בוועידה הצעתי שהפעם יציגו שאלות. המטירו - בעיקר שאלות פוליטיות: הקיבלנו איזו הבטחה מבריטניה בטרם הכרזנו על נכונותנו לעזרה? מה סיכויי הגדודים? איך ינהגו ציוני הולנד כאזרחי ארץ נייטראלית לגבי העמדה המדינית? מה עתיד הספר הלבן? ענייני עלייה, ענייני ערבים, אמריקה וכו'. השבתי כשעתים. הודו אחר-כך כי חבל שלא הזמינו את הנוער. מרינוס קן ישב ראש במסיבה זו והרצברג ישב מן הצד.

שכחתי לציין כי בנאומי בוועידה הדגשתי את שיברון עמוד-השדרה של הציונות האירופית - גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, פולין - את האחריות הכפולה המוטלת עכשיו על ציוני ארצות האגפים, את חובת ריכוז המאמצים בפעולה בארץ בעצם ימי-המלחמה, חרף המלחמה והודות למלחמה, ואת החשיבות הכספית והמוסרית של המגבית בהולנד. אחרי נאומי הוכרז רשמית על "מגבית-בזק" לקרן היסוד שתיערך באמצע נובמבר עד אמצע דצמבר.

נפרדתי בחמימות מחבורת היהודים האלה, הקרים למראית-עין, אך הגאים מאוד בציוניותם. הזקן דה-וולף[4], סוציאליסט הולנדי ותיק שנצטרף ל"פועלי-ציון" - התרגש מאוד בשעת הפרידה. ביקש למסור שלום לחברים בארץ ואמר כי ימי ביקורו בארץ הם הימים המאושרים ביותר בחייו.

 

הערות