מזהה |
171 |
שם הספר |
מאסר עם ניר ועיפרון |
שם הפרק |
מכתב 25 - פואה יקרה - 15.7.1946 |
כותרת משנה |
א-ן, יום ב' |
א-ן [אילון], יום ב', 15.7.1946
פואה יקרה,
קודם כל "בענייני יסוד":
1) שלחתי לך ש ל ש ו ם לבנים לכביסה, בתוך השקיק הכחול. האומנם לא הגיע לידיך? דרשיהו מאורי. כן נשלחה אליך חבילת כבסים של דוד, על מנת שתמסריה לחנה אחותו.[1]
אנא, החזירי את השקיק מייד, כי אין לי במה לשמור לבנים משומשים. את הכבסים עצמם, שלי ושל דוד, הכרחי להחזיר עד יום ו'. דוד מבקש ש י ס מ נ ו את לבניו.
2) הימים הולכים וקצרים והערבים נעשים צוננים. יש לי צורך בכותנות ארוכות שרוולים (האפורות!) ובמכנסיים ארוכים. רצוני להימנע מללבוש את החליפה האפורה אשר איתי בימי חול. שילחי לי איזה זוג מכנסיים שהוא, ובלבד שיהיו דקים. במעיל אין צורך לע"ע.
3) שילחי נא את טליתי. אני מבקר בביה"כ בשבתות ומוטב לקיים המצווה בשלמות.
4) מה בדבר אותו ספר אנגלי שביקשתיך לשאול לשמו אצל בונה? והאומנם טרם נתקבלה החבילה מאנגליה?
5) מי שלח את מנורת החשמל? היא נחמדה מאוד, אך אין לי צורך בה. יש לי מנורת שולחן מצוינת ולא עוד, אלא זו שקיבלתי אתמול אינה מתאימה לשיטת החיבור כאן.
6) רק היום קיבלתי את מכתבך הראשון שבדואר [הרישמי], מ- 3 בחודש זה. איני מאשר את הלבנים במפורט. הרשימה בכללה כשורה.
ודאי שמעת על התוצאות ללא תוצאות של שיחת אתמול[2] - הוא אשר ניבאתי מלכתחילה, כי יחזיקו בנו עד שיהיו מוכנים להחלטה רבתי ומי יודע איזה תנאים יציגו לנו אז.
היום עשו לנו זריקות נגד טיפוס. זרועי השמאלית כאובה וראשי מדומדם במקצת. עלי עוד לכתוב לבנים.
נשיקה.
מ.
_____________________
קובי בני, אני מתאר לעצמי מה רָגַש בלבך בדרכך לארץ כשמאחוריך קבורת החטיבה[3] ולפניך מאסרי. אל נא ייפול רוחך ואל נא תשבית בגלל הפורעניות את שמחת חזירתך לארץ, למשפחה, לחברים ולהכשרה. היה שלום וחזק. חטוף וחיה!
א.[בא]
____________________
חמילי, אני משביעך להתאזר סבלנות ולא לדחוק את קץ הריפוי. מוטב לשהות יום מיותר בלי נוע מלהקדים צאת וללקות אח"כ בכל מיני סיבוכים ותוספת טיפול, כיוון שקרה מה שקרה - עליך לקבל על עצמך את הייסורים באהבה.
א.[בא]
[2] על שיחת ד"ר ח' וייצמן עם הנציב העליון כתב דוד הורוביץ:
באחת השבתות [13.7.1946] צילצל הטלפון פתע בביתי בת"א ו[העיתונאי היהודי-אנגלי] ג'ון קמחי ביקשני מירושלים לבוא אליו מייד בעניין דחוף ביותר. כדרכנו באותם הימים לא הרביתי לשאול שאלות מיותרות. לקחתי מייד מכונית ויצאתי לירושלים. בבואי לעיר יצאתי מייד אל ג'ון, שסיפר לי כי הייתה לו שיחה עם סר ג'ון שאו, המזכיר הכללי. הלה רמז, שיש תקווה לשיחרור האסירים אם ד"ר וייצמן יפנה בבקשה כזו אל הנציב. היה בכך משום פתח תקווה, והחלטתי שאין להחמיץ כל אפשרות פעולה כדי להשיג זאת. התקשרתי טלפונית עם ד"ר וייצמן ברחובות והודעתי לו שאבוא מייד עם ידיעה חשובה. (וייצמן קיבל את כל העניין בספקנות, אך הודיע על נכונותו לעשות את הצעד הזה, אולם בתנאי שיהא ברור כי אין כאן השפלה חסרת תועלת, ושליחותו לא תהיה שליחות שווא. [...] אותו ערב סודרה פגישה מיוחדת ביני ובין קולונל בריטי, שעמד בראש האינטליג'נס הבריטי בארץ. הוא קיבל על עצמו לברר אצל הנציב את שאלת ביקורו של וייצמן. הוא נסע אל הנציב וחזר והביא עמו ידיעה, ששלישו של הנציב התקשר עם בית וייצמן וקבע לו פגישה. בשעה מאוחרת בלילה דיברתי שוב עם וייצמן ונתברר שגם שיחתו שלו עם שלישו של הנציב, וגם שיחתי עם הקולונל הבריטי, לא נסתכמו בהבטחה מפורשת מצד השלטונות כי שליטות זו לא תהיה שליחות שווא. שבתי אותו ערב לבית-המלון בו נתאכסנתי כשספק מכרסם בלבי אם כל העניין אינו אלא פח או פרי אי-הבנה. ואומנם ביקורו של וייצמן למחרת היום לא הביא כל תוצאות ועד היום לא ידוע אם היה זה ניסיון להוליך שולל את וייצמן ולטמון לו פח, או פרי אי-הבנה בין הנציב העליון והמזכיר הראשי, או בין המזכיר הראשי וג'ון קמחי. לאחר כישלון הניסיון הזה, נעשו התקוות לשיחרור חברינו קלושות ביותר, והמתיחות והדיכאון גברו מיום ליום (הורוביץ, עמ' 140).
[3] בעקבות החרפת היחסים בין בריטניה והיישוב היהודי בא"י, ונוכח מעורבות אנשי החי"ל במבצעי "הבריחה" וההעפלה, החליטה ממשלת בריטניה על פירוק החי"ל בתוך פרק זמן קצר ביותר בקיץ 1946 (על מאמצי מ"ש בלונדון לסיכול הפירוק המזורז ר' גלבר ד, 267-247).
|
|
|