יום ב',  15.7.1946,  בוקר

משה יקירי,

הנה קובי חזר. חיכינו וחיכינו לו, ואחרי הכל בואו היה פתאומי.

בשבת בצהריים חזרתי מ"הדסה", פתחתי את הדלת ורואה אני שהחשמל מודלק, ארון הקרח פתוח ומרגישה אני ריח אדם בבית. קובי! נכנס בדרך הגנבים - דרך חלון בית-הכיסא!

הוא גבה והתבגר ונחמד למראה, כמתנה היה לי. בשובו ממך עלינו לחיים. ולו ראית איך זינק חיים מהמיטה ונתלה על צווארי אחיו בהתרגשות ובבכי ובנשיקות. כעבור כמה רגעים נרגעו הרוחות וחיים החל לשדל את קובי שיקנה "זקס-מוטור"[1] ושני האחים קישקשו וקישקשו והחולים מסביב והאחיות הנכנסות נהנו ממראיהם.

בשובנו הביתה באו חברות לקובי והוא הלך לשוטט איתן ברחובות העיר, נפגש עם חבריו ונתבררו לו היכן מי נמצא, היכן מי נכלא. אתמול נסע לתל-אביב. ללה עדיין בחולון. נראה שתשוב עם קובי. כמה לילות לנתי לגמרי ל-ב-ד-י.

אתמול נפוצה שמועה שברני בבית החולים הצבאי בחיפה וקמה בהלה טלפונית, ששככה עם ההכחשה בשעת החדשות.

המקווה אתה למשהו מהנשיא, מראיונו עם הנציב?[2]

נשיקות וגעגועים לך ומעט ענבי מוסקט שחור.

שלך,

צ.