מבוא: על משה שרת - מאת העורך אהוביה מלכין
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  מבוא: על משה שרת - מאת העורך אהוביה מלכין
כותרת משנה  מאת העורך אהוביה מלכין

 

מבוא: על משה שרת

 מאת העורך אהוביה מלכין

 

בקונגרס הציוני הי"ח, בקיץ תרצ"ג, 1933, נבחר משה שרת (אז שרתוק) להנהלת הסוכנות ולראש המחלקה המדינית שלה, ומאז התמיד בתפקידיו אלה עד שהיה לשר החוץ הראשון של ישראל.

כבר בשנות עבודתו הראשונות במחלקה המדינית החלו להתבלט קווי אופיו המיוחדים: אותן סגולות נדירות שהכשירוהו להיות האחראי לעבודה המדינית היומיומית בירושלים, ואחר-כך – בבוא שעת התקומה – נושא דברה של ישראל אל עמי העולם ומעצב מדיניות-החוץ שלה.

משה שרת לא היה איש קצוות, אך הוא לא היה גם איש האמצע והפשרה – לא עם עצמו ולא עם זולתו. נצטרפו בו תכונות ונטיות מקטבים שונים; ורק בכור מצרף של מצפון אינטלקטואלי ער כשלו, אפשר היה שייעשו מזיגה אחת – נתך מוצק וגמיש של אישיות אינטגרלית והרמונית. כביכול היו בו דבר והיפוכו. ולא זו בלבד שלא סתרו אלא פירנסו והשלימו זה את זה, ואף הולידו סגולות נוספות ויכולת עודפת.

הוא היה רציונליסט מובהק. ההיגיון הצרוף שימש קו ומשקולת לכל צעדיו. כל דבר העמיד במבחן ההיגיון וניתח באיזמל ההיגיון. כל מעשיו ומחדליו, שיקוליו, הכרעותיו וניסוחיו טבועים בחותם התבונה; ועם זאת היה איש הרגש ונשמתו נשמת מאמין. מכאן הכוח הפנימי להמשיך ולהיאבק גם כשאין נראה באופק אפילו זיק של תקווה; מכאן האמונה שמעבר לכל חשבון.

הוא היה ריאליסט מובהק. מעולם לא התיר לעצמו לשגות באשליות. הוא ידע שהמציאות היא הסדן לכל עשייה. הוא הבין, כי מי שרוצה לא רק לחלום אלא אף לפעול בממש, חייב להכיר את המציאות ולהתאים את יעדיו, שיטותיו ואמצעיו להגבלותיה. ועם זאת היה אוטופיסט במובנו העמוק והנעלה של המושג. החזון היה מניע עיקרי בחייו ובפעולתו. מוֹתר האדם היה בעיניו הכושר לטוות חזון, להציב מטרות ולהעפיל אליהן. כמובן, בתנאי שלא יינתקו מזירת המערכה הממשית, שלא יהיו ערטילאים ועקרים, אלא ישמשו כלים למאבק במציאות ומתוכה על שינוייה. מכאן אורך-רוחו וגמישותו במערכה הארוכה.

הוא היה מדינאי מובהק. הוא ידע שאין חברה קיימת ללא מדינה ושלטון, וכי אין שלטון שאינו נשען ביסודו של דבר על כוח. ואם כי היה בעל מצפון מוסרי רגיש, לא סלד משימוש בכוח ולא הסתייג משלטון. כי לגביו לא היו אלה שני קטבים מנוגדים, ואף לא שתי מהויות שוגות המרסנות ומאזנות – במקרה הטוב – זו את זו. לגביו היו אלו מהויות הנולדות זו מזו: הצורך המוסרי הוא המוליד את השלטון בתיתו בידיו את הסמכות לשימוש בכוח. ורק אותו – את הצורך המוסרי – רשאי הכוח לשרת. הוא הדין בכל חברה צודקת; ועל אחת כמה וכמה בעם היהודי, שטיפוח עוצמתו הפיסית והשימוש הנאות בה, כלפי פנים וכלפי חוץ, הריהם תיקון לעוול משווע ומעשה צדק היסטורי; ובלעדיהם אין קיום לריבונות יהודית, ואולי אף אין קיום יהודי בכלל.

זה מקור מסירותו בטיפוח גרעין כוחנו העצמאי – ה"הגנה" – על זרועותיה הלגליות ועל עיקרה שבמחתרת. זה מקור התוקף המוסרי שלו לתבוע את טוהר הנשק העברי ולהיאבק עם ה"פרישה".

זהו, בעצם, גם מקור עמדתו המורכבת בבעיית יחסי ישראל–ערב: התוקף המוסרי בהצהרת זכותנו לעצמאות בארץ הזאת, ולו גם על חשבון אחרים; האומץ להכרעה נחרצת בעניין זה – ומאידך גיסא, יחס החיבה ללשון הערבית, הוקרת התרבות הערבית, הכבוד ללאומיות הערבית, הבנת הטרגדיה הערבית והתביעה מעצמנו ליחס אנושי ומוסרי כלפי הערבים למרות המאבק הנטוש.

גם מבחינת מקורות תרבותו נתברך בזיקה כפולה ומכופלת: אף כי היה בן הארץ, העמיקו שורשיו במעבה שכבותיה של תרבות ישראל. לא הסתפק בכך – פתח ליבו לתרבות אירופה וחידד חושיו להאזין לרחשי לבו של המזרח המתעורר.

מיוחדת ומבורכת היתה זיקתו לתוכן וצורה. לגביו לא היו אלה דברים נפרדים: תוך ומהות מכאן, קליפה ומקרה חולף מכאן. תוכן ללא צורה היה בעיניו תוהו ובוהו, וצורה ללא תוכן – בלימה. רק מיזוגם מקנה לשניהם את מלוא משמעותם. מכאן הקול הפנימי המצווה עליו ריסון: ריסון הרגש, ריסון היצר, ריסון הרצון. מכאן ההקפדה על צורה לא פחות מאשר על תוכן. מכאן הדאגה לצורת המחשבה ונקיונה, לבהירות הניסוח ודיוקו, לטוהר הלשון, לטיב הסגנון, להופעה החיצונית, לאורחות נימוס, לטעם טוב, למערכת הסמלים החברתית והלאומית, לסגנון היחסים, ומה שחשוב מכל – למידות שבין אדם לחברו, שאי-אפשר לחברה מתוקנת בלעדיהן.

 

*

המעיין ביומן זה שב וחוזר אל המערכות אשר ניהלה התנועה הציונית במחצית השניה של שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40, והוא עתיד לגלות בנתיבים הנפתלים רבי-הסכנות את עקבותיו הברורים של משה שרת.

 

היומן ותקופתו

 

 

כרך ראשון זה של "יומן מדיני", ככרכים שיבואו אחריו, כולל את יומן העבודה של משה שרת כראש המחלקה המדינית, דוּחות על ראיונותיו עם הנציב העליון הבריטי ועל פגישותיו עם פקידים ונציגים אחרים של ממשלת המנדט, שיחות עם מנהיגים ערבים, פרוטוקולים מדבריו בישיבות הנהלת הסוכנות ומרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל; וכן כמה ממכתביו שהם בעלי אופי מדיני מובהק. כל הרשומות הללו לא נועדו בכתיבתן לפרסום. הן נרשמו על-ידיו או מפיו אגב העבודה ולצורכי עבודה, מהן כדי לדווח לחבריו ולשותפיו לפעולה הפוליטית על מהלך עבודתה של המחלקה המדינית; מהן תוך בירור בעיות ובחינת שיטות ואמצעים.

בתורת חומר בן-זמנו, שנכתב במהלך האירועים ולא נועד לפרסום, אומנם נעדרים מיומן זה הליטוש והראייה שלאחר-מעשה. אך, לעומת זאת, הוא מבטא באותנטיות את דעותיהם, ספקותיהם ושיקוליהם של קברניטי המדיניות הציונית בשעת מעשה; הוא מספר בגילוי-לב על הברירות הקשות שעמדו לפניהן, על חילוקי-הדעות ועל המתיחויות בין האישים השונים ובין המפלגות השונות; ומתאר באופן דרמטי את מאבקם היומיומי על מורדותיו ומעלותיו. הכל,כמובן, מזווית ראייתו של משה שרת.

מקורות הספר הם כאמור שונים, אך בכינוסם מהווים הם חטיבה מלוכדת של מומר היסטורי על שנה הרת-גורל בתולדות המאבק היהודי בארץ-ישראל – 1936. העלייה היהודית המוגברת בממדים ללא תקדים ההל משנת 1933 – עקב השתלטות הנאצים בגרמניה – ועד ראשית 1936, והתפתחותו המשקית והכלכלית המרשימה של הישוב היהודי, עוררו בלב הערבים חששות כבדים שמא ייהפכו תוך שנים אחדות מרוב למיעוט, הקשיחו את איבת הלאומנים הערבים ל"בית הלאומי היהודי" ודירבנו אותם לפעול בעוד מועד.

ערעור שיווי המשקל הבינלאומי כתוצאה מההתמודדות האימפריאלית בין המעצמות "הרעבות" איטליה וגרמניה, והמעצמות "השבעות" בריטניה וצרפת, שהוחרפה על-ידי המאבק הכלכלי-חברתי והמדיני-אידיאולוגי בין משטרים טוטליטריים למשטרים של קפיטליזם ליברלי, בין פשיזם-נאציזם לדמוקרטיה ולקומוניזם; על רקע בידודה היחסי של ברית-המועצות ובדלנותה של ארצות-הברית – בישר קירבתה של מלחמת-עולם והתערערות הדפוסים המדיניים הקיימים.

מלחמת הכיבוש של איטליה בחבש והניסיון הכושל להטיל עליה סנקציות, גילו לעין כל עד מה חלשות ומסובכות היו בריטניה וצרפת, ומה מועט היה כוחו של חבר הלאומים לשמור על השלום, ורימזו לערבים שיש שכר לתוקפנות. לאיבתם המסורתית כלפי המעצמות המנדטוריות נוסף מעתה הבוז לאותן מעצמות דמוקרטיות, מהוגנות ו"חלשות". במחנה הערבי החלה רווחת הנטייה למעצמות הטוטליטריות המתרברבות בתוקפנותן.

הצלחת ההתמרדויות בסוריה ובמצרים והתקדמות התנועות הלאומיות שם לקראת עצמאות מדינית, הצביעו כביכול בעליל איזו דרך על ערבי ארץ-ישראל לבור לעצמם.

הרווחה הכלכלית בארץ באותן שנים עקב העלייה היהודית, ועליית הון יהודי אשר גם הערבים נהנו ממנה, לא היה בה כדי למתן את הלך הרוח הקיצוני. התסיסה בציבור הערבי גברה, והממשלה המנדטורית התחילה חוששת מפני תוצאותיה. בריטניה, שרצתה לקדם פני סכנות המלחמה, עסקה בביצור עמדותיה במזרח התיכון ואצה לשכך כל מוקד חדש של מתיחות.

תחילתה של שנת 1936, כתוצאה מכל אלה, עמדה בסימן ההגבלות שתיכנן הנציב העליון סר ארתור ווֹקוֹפּ על קצב התפתחותו של "הבית הלאומי", בנסותו להקדים רפואה למכה ולהפיג את המתח במחנה הערבי. היו אלו: הגבלות על העלייה, הגבלות על רכישת קרקע, ותוכנית להקמת מועצה מחוקקת ובה רוב ערבי.

עיקר המאמץ המדיני הציוני בתקופה זו הושקע אפוא במאבק למניעת ההגבלות, הן במישור המשא-ומתן המדיני והן במישור המעשי.

עוד מערכה זו נטושה, וב-19 באפריל פרצו לפתע מהומות ביפו, והזיק שיצא מיפו הצית את הארץ כולה. כך החלו "מאורעות תרצ"ו", שלבשו צורה של מרד ערבי רחב נגד המנדט הבריטי ובייחוד נגד "הבית הלאומי היהודי". הערבים החלו בפעולות טרור במקומות שונים בארץ – יריות מהמארב, גדיעת עצים, שריפת תבואות, מטחי יריות על יישובים יהודיים, התקפות על התחבורה וכיו"ב. בערים הערביות הוקמו "ועדות לאומיות". הוכרזה שביתה כללית, אשר אומנם פסחה על הכפרים והקיפה בעיקר את היישובים העירוניים, אולם נמשכה חודשים רבים, והיה בה כדי ליצור את הרושם של מרי לאומי מאורגן. המפלגות הערביות המסוכסכות התגברו על הניגודים ביניהן והקימו במלוכד "ועד ערבי עליון" להנהגת המאבק, בראשותו של מופתי ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני. הכפריים הצטיידו בנשק. בהרים הוקמו כנופיות שפעלו תחילה בשיטה של טרור ובהמשך הזמן אף השתלטו על אזורים רחבים שבהם ישבו רק ערבים.

אף-על-פי שהתסיסה בין ערביי ארץ-ישראל נמשכה כבר זמן רב קודם-לכן, והמתיחות גברה בהתמדה, הפתיעה התפרצות המהומות גם את השלטון וגם את היישוב היהודי, ומצאה אותם בלתי-מוכנים דיים.

השלטון טיפל במצב בדרך שנראתה הססנית למדי ולעיתים אף דו-משמעית. היה זה, ללא ספק, מעניינם של הבריטים לכבות את ההתלקחות, אבל השיטה שנקטו לא היתה חד-משמעית. ראשית, היו מעוניינים לבל יזוהה השלטון יתר על המידה עם הצד היהודי, ונקטו על-כן לא אחת בעמדה שלא הבחינה בין תוקפן לנתקף. שנית, השפיעה גם העובדה שהמשטרה המקומית היתה בחלקה הגדול ערבית, שבפקידות הממשלתית היו ערבים רבים, ואף בין הפקידים והשופטים הבריטים היו שנטו לצד הערבים. שלישית, בפרוץ המאורעות היה בארץ צבא בריטי מועט (רק כשני גדודים), ולא היה ביכולתו לחסל את ההתמרדות בכוח. בהמשך המאורעות אומנם הובאו ארצה כוחות צבא במספרים גדלים והולכים, אולם תמיד באיחור וכשכבר היו דרושים כוחות גדולים יותר. צבא זה אף לא הוכשר במיוחד למלחמה בגרילה. ורביעית, וייתכן שהיה זה הגורם העיקרי: הנציב העליון היסס לנקוט מדיניות של "יד חזקה", שמא ילבה את אש המרד במקום לכבותה וישריש בלב הערבים איבה לבריטניה לאורך ימים. ורק בלית -ברירה הופעלו כוחות הביטחון ותקנות-ההגנה בתקיפות. ממילא מובן, שמדיניות הססנית זו חיזקה את הקיצוניים במחנה הערבי וסייעה להתפשטות מעשי-האלימות.

התגובה היהודית התגבשה בהדרגה והייתה מורכבת ממאמץ ביטחוני, ממאמץ לביצור משקי ולכיבוש עמדות חדשות, וממאמץ מדיני – השלובים זה בזה ומסייעים זה לזה.

עיקרה של מדיניות הביטחון היהודית משך כל שנות המאורעות (1936–1939) היה הגברת הכוח היהודי הן על-ידי מיצוי כל האפשרויות הלגליות תוך שיתוף פעולה עם השלטון, והן על-ידי חיזוקה ופיתוחה המתמיד של ה"הגנה" העצמאית במחתרת, אשר התאוששה מתדהמת ההפתעה הראשונה והתחילה מתאימה את מושגיה ושיטותיה לתנאים החדשים ולשיטות הנקוטות בידי הטרוריסטים הערבים. דוגמה מובהקת לשינוי כזה כבר ב-1936 היתה "היציאה מן הגדר", כלומר המעבר מתכסיסי הגנה סטטית ופסיבית מתוך עמדות קבועות ביישובים היהודיים לשיטה הגמישה והאקטיבית של תנועת יחידות במרחב וקידום פני התוקפן במקום ובשעה שאינם נוחים לו. לגבי עצם התגובה על מעשי-האלימות נקט היישוב המאורגן בקו של "הבלגה", כלומר הימנעות מפעולות נקם עיורות, משפך דם לשמו ומפגיעה באוכלוסייה ערבית חפה מפשע; אך, יחד עם זאת, בקו של תגובה נמרצת כלפי התוקפן. לא קל היה לשכנע את הציבור היהודי הנזעם שירסן את עצמו עקב שיקולים מדיניים ומוסריים ויקפיד על מדיניות זו, ולא הכל קיבלו אותה. היו שראו בה תופעה "גלותית" ומדיניות פחדנית, שתקל על התוקפנים להשיג את מטרותיהם. רבות עמלו המוסדות המוסמכים של ההסתדרות הציונית והיישוב לבל ייסחפו יהודים במעשי נקם. ואכן, לא רבים באופן יחסי היו המקרים החריגים בשנת 1936.

המאמץ המשקי היה מכוון תחילה לביצור "העבודה העברית" באותו חלק של המשק העברי, שקודם-לכן העסיק גם ערבים; להגדלת חלקו של היישוב היהודי במשק הממשלתי – ברכבת, בעבודות הציבוריות, בנמל חיפה וכיו"ב; וכן לכיבוש עמדות חדשות דוגמת המזח בתל-אביב, ששיחרר את העיר העברית מתלותה בנמל יפו שהושבת והיקנה ליישוב היהודי ראשיתו של נמל עצמאי משלו. השביתה הערבית הממושכת, שהיוותה מצד אחד את עמוד השדרה של המהומות, פתחה מצד שני לפני היהודים אפשרויות שלא היו קודם-לכן. בהמשך הזמן רוכז המאמץ המשקי בהרחבת תחום היישוב על-ידי שרשרת ההתיישבויות של "חומה ומגדל".

המאמץ המדיני היהודי התבטא, קודם-כל, בתביעה מהשלטונות לעשות את המוטל עליהם ולהשליט ביטחון וסדר בארץ. שנית, במאמצים הבלתי-נלאים להגדלת הכוח הלגלי ובמימושם למעשה. שלישית, בעמידה על המשמר פן יתפתה השלטון להשיג את השקט על-ידי ויתור לערבים וקבלת תביעותיהם – למשל, דרישתם להפסקת העלייה - ובמאבק נואש בכל מקרה שצעד כזה מצד השלטון אכן היה צפוי. ורביעית, בניסיונות חוזרים ונישנים לבוא במגע עם מנהיגים ערבים, על אף פעולות האיבה, ולבחון את הסיכוי למשא-ומתן ולהסכם. = = =

בכל המאמצים האלה - הבטחוני, המשקי והמדיני - היתה המחלקה המדינית של הסוכנות, שבראשה עמד משה שרת, גורם מרכזי - מתכנן, מנחה, מארגן, בא במגע עם גורמי חוץ ופנים, ואף מבצע. בבחינת מוצב-פיקוד קדומני של המערכה כולה.

בחפשם מוצא מהמבוך העלו הבריטים את ההצעה לשגר ארצה "ועדה מלכותית", שתשמע את קובלנות הצדדים ותמליץ לפני ממשלת בריטניה על דרכים לפתרון הבעיה הארץ-ישראלית המסובכת. אולם לבואה של "הועדה המלכותית" היה תנאי מוקדם-הפסקת השביתה הערבית ופעולות-הטירור. ואף כי הממשלה הבריטית שבה והכריזה כי לא תיכנע לאלימות והצבא הבריטי בארץ היה מוכן בשלב זה לדכא את המרד בכוח, לא שש הנציב העליון גם הפעם לנהוג ב"יד חזקה", והעדיף לפתוח לפני "הועד הערבי העליון" מוצא של כבוד : שלושה שליטים ערבים - אבן סעוד מלך ערב (אחר-כך סעודיה), גאזי מלך עיראק והאמיר עבדאללה שליט עבר-הירדן שלחו ב-8 באוקטובר 1936 אל "הוועד הערבי העליון" מכתבים בנוסח אחיד, בהם קראו לערבי פלשתין לשוב אל השקט, בהסתמך על כוונותיה הטובות של ידידתם בריטניה, והבטיחו עזרתם גם בעתיד. היה זה בעצם תקדים ראשון להתערבות מדינות ערב בעניני ארץ-ישראל. בהתחשב עם פניית מלכי ערב הכריז "הוועד הערבי העליון" על הפסקת השביתה והנחת הנשק, וכך נתפנתה הדרך לבוא "הוועדה המלכותית". השקט היחסי שנשתרר בארץ נמשך כשנה -עד לאחר פרסום דוח "הוועדה".

תחילה, כשהועלתה ההצעה לשלוח ארצה "ועדה מלכותית", התנגדו לה נציגי הסוכנות, בטענם שועדה כזו תטה מטבע בריאתה לפצות את הערבים, שכן עקב התמרדותם היא נשלחת ארצה. אולם בהמשך הזמן הגיעה הנהלת הסוכנות למסקנה שאין היא רשאית להפקיר חזית זו של המערכה המדינית, והחליטה להופיע לפני "הועדה" ולהציג לפניה את קובלנות היהודים ואת תביעותיהם והמלצותיהם.

גם הערבים התנגדו מלכתחילה לבואה של "הועדה", ואף עמדו בהתנגדותם כמעט כל משך עבודתה בארץ. "הועד הערבי העליון" החליט להחרימה. אולם לאחר מאבק פנימי בתוכו, ושוב בלחץ פנייה נוספת של מלכי ערב, הסכים "הוועד" להעיד לפני "הוועדה המלכותית". היה זה בימים האחרונים לפני עזבה את הארץ.

ב-12 בנובמבר 1936 החלה "הועדה המלכותית" את חקירתה בארץ. היא שמעה את נציגי השלטון, לאחר-מכן את נציגי היהודים, ולבסוף את נציגי הערבים. ב7-ביולי 1937 הגיש מיניסטר-המושבות את דוח "הוועדה" לפרלמנט, ובו המלצה לחלוקת ארץ-ישראל והקמת שתי מדינות-ערבית ויהודית. היתה זו הפעם הראשונה שגורם ממלכתי בריטי המליץ על הקמת מדינה יהודית כעל אפשרות מדינית סבירה.

הרבה נשתנה מאז 1936, ואין כלל צורך למנות את הדברים. מבחינת הכמות בודאי, אך גם מבחינות מהותיום, אין כמעט להשוות בין מדינת ישראל היום ליישוב היהודי ב-1936. ואף-על-פי-כן מעניינות ומאלפות הן ההקבלות בין מצבנו היום ואז. אותן שלוש הבעיות שניצבו ב-1936 לפני הישוב היהודי - הטירור הערבי ודרכי הלחימה בו ; שלמות הארץ או ויתור על חלקים ממנה , ויכלתנו להוות רוב יהודי - הוצגו שוב כבעיות גורל, והפעם לפני מדינת ישראל, דוקא בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים.

במקרים רבים חזרו ונשנו תיאורי אותם שיחות ועניינים, או ניתוחי מצב, במקורות השונים המרכיבים ספר זה. כדי למנוע כפילות מיותרת נטלה לעצמה המערכת היתר לקצר או אף להשמיט קטעים שיש בהם משום חזרה. נסחים דומים הושארו רק במקרים שבכל אחד מהם יש משמעויות או ניואנסים משלו.

יומן-עבודה מעצם טבעו נכתב בלשון דיבור יום-יומית. המערכת ראתה חובה לעצמה שלא להפיג, עקב עריכת-יתר, את טעמם של הדברים, והשתדלה לשייר את סגנון דיבורו של משה שרת - אז - בחיותי. כן שיירה המערכת כמה אשגרות לשון שהיו נהוגות בימים ההם, אף כי כבר אינן שגורות היום. את הסטנוגרמות של דבריו בהנהלת הסוכנות, במרכז מפא"י ובועדה הפוליטית שלה, אשר לא נערכו בידו, ראתה המערכת צורך ללטש ליטוש סגנוני.

הדוחות על הראיונות עם הנציב העליון ועם המזכיר הראשי של הממשלה, הדוח על פגישה עם קציני חיל-האוויר הבריטי, וכן המכתבים אל ד"ר וייצמן, אל הנהלת הסוכנות בלונדון ואל פרופ' ז. ברודצקי נכתבו במקורם אנגלית כיוון שנועדו לחברי הנהלת הסוכנות בלונדון.

המערכת השתמשה בסוגרים מרובעים לשם הבחנה בין ההערות המצויות בכתב היד (בסוגרים עגולים רגילים) ובין הערותיה.

הערות המערכת שולבו בנוסח רק במקרים שהיה צורך להבהיר שמות או ענינים אשר סתימותם עלולה לעכב את המעיין בשטף קריאתו.

כל התעודות שמהן מורכב הספר מצויות ב"ארכיון הציוני המרכזי" בירושלים וב"ארכיון מפלגת העבודה" בבית-ברל.

 

תודת המערכת נתונה:

 

לאנשי "הארכיון הציוני המרכזי" בירושלים שאספו ומיינו את כל החומר, למר י. פיליפ שסייע בהכנת ההערות, ובייחוד לד"ר א. ביין ולד"ר מ. היימן על עזרתם הרבה בעריכה.

למר מ. שלי אשר תרגם לעברית את הרשומות שנכתבו במקורן אנגלית.

למר י. א. עבאדי שעזר בהכנת ההערות על אישים וערכים בריטיים, ולמר י. שילו שהכין את ההערות על אישים וערכים ערביים.

 

העתקת קישור