מתוך יומן העבודה                                               לודז'-ורשה-לונדון, 21.4.1939

בשתים אחר חצות יצאתי מלודז' במכוניתו של יהודה ארזי נהוגה בידו. לאחר כמה תקלות הגענו ב-5 בבוקר לוורשה. מ-6 עד 8 חטפתי תנומה קלה, אחר-כך החלו באים חברים להיפרד, ובאו גם סתם יהודים בתקווה שברגע האחרון אוכל להושיעם. לכתחילה היה בדעתי להישאר כאן גם ביום שישי ולהקדיש את היום כולו לשיחות עם ארגוני הנוער והחלוץ ולביקור בהכשרת קלוסובה. אך התברר שאם לא אטוס ביום ו' בבוקר, אתעכב עד יום ב', וכיוון שיום ב' היה תאריך מוכן לפורענות, החלטתי למחוק פרק זה מתוכניתי ולטוס ביום ו'. הצעתי לבן-דורי שיסע איתי לאווירודרום. שוחחנו בדרך ובאווירודרום עצמו - בעיקר על קשרי החלוץ עם השלטונות הפולנים. באווירודרום ליווני אנשי הקרן הקיימת וחברי המפלגה.

ב-11 נסקנו מוורשה. התאחרנו בדרך ורק אחרי 6 נחתנו בהסטון (מערב-לונדון).

כל הדרך הייתי טרף להרהורי ביקורת עצמית. יותר מהמשא שפרקתי מעלי היה כבד המשא שנשאר עמוס עלי - דברים ששאגו עכשיו מתוכי להיאמר באוזני יהודי פולין ולא נאמרו. ייסורים אלו הם אולי תופעה רגילה, אך הפעם נדמה לי שחטאתי רב מן המידה. יותר מדי הייתי תחת רושם חווייתי האישית בפגישתי הראשונה עם גולת מזרח-אירופה ולא עצרתי כוח לכלוא את רגשותיי אלה בחובי. התוצאה הייתה העתקת-מה של מרכז הכובד מארץ-ישראל אל הגולה ומהיסוד הכללי ליסוד האישי. יותר מדי דאגתי לחסן את הציבור לקראת המכה העומדת להינחת על ראשו ולעוררו לביטחון בכוחות עצמו ולפעולה עצמית, ולא די קראתי להתקוממות נגד המדיניות החדשה ולתגובה חריפה. לא די עמדתי על נגעי הציונות הפולנית עצמה ולא די תקיף הייתי במאבק נגדם. ההופעות באו במרוצה כה מהירה שלא הייתה כל שהות לצלל את המחשבה, ללמוד מהניסיון של כל נאום ולהשלים את החסר בזה שלאחריו.