מתוך יומן העבודה                                                                  לונדון, 5.2.1939

טילפנתי לווייצמן לשאול על שיחתו עם מלקולם מקדונלד אתמול אחר-הצהרים. ואלה תולדות השיחה: בפגישה האחרונה עם מ. מקדונלד - זו שנתקיימה כבר בארמון סנט-ג'יימס ושנכחו בה גם בן-גוריון, ברודצקי[1] ואני - קרא וייצמן למקדונלד את הדין-וחשבון שקיבלנו מקהיר על מאמציו של מילס למפסון[2] להשפיע על יהודי מצרים שילחצו על וייצמן לוותר לערבים. מ. מקדונלד היה במבוכה וניסה לדחות את הדברים בקש. למחרת הפגישה קיבלתי דין-וחשבון חדש מווילנסקי[3] המוסר את שיחתו עם סמארט[4] בקבלת-הפנים, שנערכה על-ידי ראש לשכת-העיתונות של הצירות הבריטית לכבודו של טוידי[5], פקיד העיתונות של ממשלת ארץ-ישראל. סמארט השליך באותה שיחה כל מסווה מעל פניו, הודיע שעל היהודים להיכנע, שאל להם לסמוך על הפיגיונות הבריטיים, שבריתם של הערבים הכרחית לבריטניה והעניין הציוני עומד לשטן ושעל היהודים להבין, כי טובתם דורשת שלא יהיו לרועץ למדיניות הבריטית. וייצמן התלקח למקרא הדברים ומייד דרש שיחה חדשה עם מ. מקדונלד. לי ולבן-גוריון הודיע על כך לאחר שהשיחה כבר נקבעה. הוא שמע בינתיים כי מקדונלד מקיים פגישות עם המשלחות הערביות ונתמלא חרדה שמא הוא הולך ומתחייב לפניהם בכיוון הידוע.

מסרתי לווייצמן תרגום אנגלי של סיכום דברי סמארט שנרשמו על-ידי וילנסקי בצרפתית - בלי ציון הזמן, המקום ו"הנפשות הפועלות". נדברתי איתו שלא יפרש הפעם בשמות - רק ימסור כי כדברים האלה שומעים אנשינו משליחי משרד-החוץ. איני בטוח שווייצמן שמר על סייגים אלה.

וייצמן סיפר, שדבריו הביאו את מקדונלד במצוקה. האומנם, טען, מאמין אתה שאנו נלך בדרך זו? וייצמן ענה שהוא מוכן להאמין לכל. הוא הוסיף שהנה מקדונלד נפגש עם המשלחות - האם יודעים אנו מה מדובר בשיחות אלו? מלקולם הצטדק ואמר שאלו היו רק פגישות של נימוס ועדיין לא נגע בהן בגופו של עניין. מדיינים רק בשאלות של פרוצדורה ובעיקר בעניין הנציגות המפולגת של ערביי ארץ-ישראל. הוא רק אמר באחת הפגישות שליהודים יש a strong moral case וכן כי יש גם לערבים טענה מוסרית חזקה. ודאי תאמר כי הרחקתי לכת באומרי זאת- הוסיף מקדונלד. וייצמן ענה: מובן מאליו שאומר זאת. רצוננו לדעת סוף-סוף מהי עמדתכם. לאן פניכם מועדות? גלו את הקלפים. אנו נציג את השאלה הזאת בתחילת השיחות ונדרוש תשובה. עלינו לדעת אם יש בינינו איזה בסיס משותף. מלקולם מקדונלד לא נתן תשובה ברורה. הוא ביקש להמציא לו את הקטע מקהיר, וכן ביקש את הדין-וחשבון על פיתוייו של למפסון בכתב.

בן-גוריון נכנס לספר על שיחתו עם אלטמן - בחור יהודי היושב בקהיר וסוחר את חג'אז. וזירו של אבן סעוד ביקשו לנסוע ללונדון לשם תיווך. עיניו לטובת הנאה. הגמול המדיני סתום בהחלט. בן-גוריון אמר לו לברר אם תיתכן פגישה עם הווזיר לדיון על המדיניות, מבלי שיגעו בשיחה בענייני פרקמטיה. הכול יהיה תלוי בתוצאות.

כשבאה המשלחת הערבית אמרתי לבן-גוריון שעליו להיפגש עם מוסא עלמי[6] מיודענו, המופיע עכשיו בגלוי כאחד מנושאי-כליו הנאמנים של המופתי[7]. בן-גוריון היסס, הוא סבר כי מוטב לנו להמתין עד שהערבים יציגו לממשלה את דרישותיהם המרחיקות- מדינה והפסקת העלייה - וישמעו תשובה שלילית, כי אז יהיו יותר נוחים לשיחה איתנו. אחר-כך, משראה בעיתונים כי נורי סעיד[8] מתכונן, כאילו, לשהות כלונדון רק זמן קצר מאוד, הגיע למסקנה שיש להזדרז. שאלני מי יוכל לברר אצל מוסא עלמי אם יהיה מוכן לפגישה - אדם שיופיע כבעל יוזמה עצמית ולא כשליח. הצעתי את בנטוויץ'[9]. הלה קפץ, כמובן, בשמחה על העניין. פנה אל מוסא עלמי שקבע לו פגישה להערב.

במשרד הייתה לנו ישיבה על רגל אחת - יותר נכון עמידה - של ההנהלה: בן-גוריון, ג'ייקובס, גולדמן[10] ואני. דנו בתביעת "אגודת ישראל"[11] לתוספת נציגות (החלטנו להזמין את גודמן[12] להשתתף בישיבות הוועדה הגדולה [פאנל][13] מבלי ששמו יופיע ברשימה המוגשת לממשלה); בהחלטת ציוני פולין למנות את הרב ניסנבוים[14] כנציגם ואת הארטגלס[15] כממלא מקומו (טילגרפנו להם שאנו שומרים להם מקום אחד בפאנל - אדרבא, יבוא האיש לטקס יום ג'); במברק שנתקבל מהתאחדות הספרדים העולמית בפאריס, הדורשת נציגות (ענינו שהרב עוזיאל[16] עומד לבוא ואנו מקווים כי יכירו בו נציג ספרדי הוגן) ועוד בכגון אלה.

על מברקנו לאונייה "הגליל", שהמשלחת הארץ-ישראלית תרד בברינדיזי, תיסע ברכבת לרומא ותטוס משם ללונדון, כדי להגיע ללונדון למועד טקס הפתיחה קיבלנו תשובה מברינדיזי, חתומה על-ידי בן-צבי ומוסנזון[17], שהם טסים מרומא ויהיו מחר בלונדון. אין לדעת אם רק שני החתומים טסים או שהם חתמו בשם כל החבורה. הברקנו שוב לאונייה על שם אוסישקין בשאלה מי הנותרים באונייה ומתי יגיעו ללונדון. לדרוש ממקדונלד שילך לפגוש פעמים את המשלחת הארץ-ישראלית לא יהיה קל, ואם פעם אחת הרי מוטב שיפגוש את הרבנים ואוסישקין. הוא עצמו הציע לפגוש את המשלחת וביקש להודיעו את זמן בואה. בנימוסין אין מקמצין כאן. הראו אותות צער על שהסתלקנו מהכנסת-האורחים הממשלתית.

ישבתי עם בן-גוריון, לוריא ומיס מיי[18] לשמוע את הערותיו של בן-גוריון לראשי-הפרקים שלי לנאומו של וייצמן. מיס מיי רשמה את עיקרי ההערות - נצטרך לנסח כמה פרקים מחדש. אין כמעט מחיקות, אך יש מילואים למכביר. השאלה היא איך לשלבם במסכת.

[---]

בחוזרי למשרד הכתבתי למיס מיי ראשי-פרקים לראשי-פרקים בשביל הסיכום שווייצמן צריך למסור בנאומו באסיפת חברי הפאנל (הוועדה הגדולה).

הקהל התחיל מתאסף. הראשונים באו הלורדים ובהיכנסם לאולם העירו: נצטרך ודאי לחכות לציונים. בפעם הראשונה ראיתי את בירסטד[19] והחלפתי אתו how do you do.. לעומת הרכות וחוסר החריפות שבפניו של רדינג[20] נראה פרצופו של בירסטד כאגוז קשה. בא ג'ימי [ג'יימס דה רוטשילד][21]. בא הרב הראשי [של יהדות אנגליה][22] "האגודה" – בלאו[23] ידידנו ורוזנהיים[24]. בן-גוריון הודיע לבלאו את החלטתנו והוא היה מרוצה. סוף-סוף הופיע וייצמן עם האמריקאים - הם אכלו אצלו ארוחת-צהרים. פתח, קידם בברכה, סיפר על הסידורים ומסר את תמצית נאומו. שום ויכוח לגופו של עניין לא היה. רדינג מסר הצהרה בשם קבוצתו שאל נראה אותם "ככלבי-שמירה על תנועתכם". רמז שהם למדו הרבה ממה שהתחולל בחיים היהודיים בשנים האחרונות ואדיר חפצם להיות לעזר. הנוסחה הייתה "להיות לעזר כדי להגיע לפיתרון צודק לכל המעוניינים". וייצמן נתן תשובה נאה מאוד, שהייתה מכוונת לקירוב הלבבות מתוך הדגשת העיקר - עלייה לארץ-ישראל. ביררו עוד כמה פרטים טכניים, שמעו ברכת סיכום מווייצמן והתפזרו, כמדומה, מתוך סיפוק רב. המעמד היה חגיגי. חבל שלא היו הארץ-ישראלים, גם הנציגים מצרפת, בלגיה, גרמניה ופולין טרם באו - אך הפגישה עם הנמצאים בלונדון הייתה הכרחית. קבענו את הישיבה המלאה הבאה ליום ה' - למחרת נאום-הפתיחה של וייצמן, כדי למנוע בירור יותר מדי מדוקדק של פרטי הנאום, העלול לסבך וליגע. עם הארץ-ישראלים תהיה לנו עוד פגישה מוקדמת.

יצאתי לתה עם אגרונסקי[25] ושמעתי מפיו על ענייניו בירושלים ועל מעשיו כאן. הוא הביא איתו את המאמר שדרשתי - על ההרס הכלכלי בין הערבים והובטח לו להדפיס את המאמר ב"דיילי טלגרף". הוא נתקל בגרייבס[26] באחת המסיבות והלה פגשו בקרירות מפתיעה. ממני התחמק גרייבס לגמרי. מאותות הזמן!

חזרתי למשרד ומשש עד תשע עבדתי עם מיס מיי על הנוסח השני של נאום וייצמן. הכנסנו את המילואים של בן-גוריון ושילבנו את הציטטות. מיס מיי תכתוב את החומר הערב. מחר יביא וייצמן נוספות משלו. על-ידי כך ייוצר נוסח שלישי. אחרי זה יעבור שטיין[27] על החומר. זה יהיה הנוסח הרביעי ונקווה האחרון.

בחצות טילפנתי לאגרונסקי. הוא בילה את הערב בפליט סטריט. שוחח עם היהודי (בלתי-ציוני גמור) ב"דיילי טלגרף" הכותב מאמר ראשי לקראת התחלת השיחות. אגרונסקי הכניס בראשו את שני הרעיונות שנדברנו עליהם בשעת התה:

א. ליהודים אין על מה לוותר;

ב. הערבים קיבלו כבר די והותר.

המאמר צריך להופיע מחרתיים. נחיה ונראה אם הזרע הצמיח משהו. בינתיים הכניס כמה ידיעות לעמוד האינפורמציה.

הערות