מתוך יומן העבודה                                                          ירושלים, ראש השנה, 6.9.1937

לאחר שהבעתי, לפני ימים אחדים, את מישאלתי לבקר אצל גנרל דיל ביקור פרידה ולהתוודע אל גנרל ווייוול,[1] הזמינני דיל לכוס תה במלון המלך דוד. ווייוול נכח. דיל היה ידידותי עד מאוד ושאל בסקרנות מרובה. הוא הרבה לשאול על הקונגרס, ומה לפי דעתי יתרחש בז'נווה, ומה סיכויי החלוקה בקרב היהודים ובקרב הערבים; האם יסוד מדינת היהודים לא יניע את פולניה לזרוק את כל יהודיה לארץ-ישראל? האין אפשרות לבוא לידי הבנה עם הערבים בלי חלוקה? האם אני סבור, שהעברת אוכלוסייה היא רעיון מעשי? וכו' וכו'.

ווייוול שמר על שתיקה, אם מפני טבעו ואם מפני שהניח את ניהול השיחה למארחו הבכיר ממנו. נראה היה כי דיל מסכים, שמעתה הערבים הם החייבים לצעוד את הצעד הראשון לקראת משא-ומתן, וכי רק האיום הממשי של חלוקה הוא שיכול, אם יש בכלל משהו שיכול, להביא את הערבים לידי מחשבה על שלום עם היהודים כדרך למוצא מן הסבך.

אני דיברתי על ההרגשות בקרב הערבים, ומה הן המסקנות שהסיקו מן העובדה שהממשלה איננה רוצה או איננה מעיזה לנגוע במופתי. היה ברור, שהוא תמים-דעים עם הרבה מהדברים שאמרתי, אך טבעי הוא שלא העיר דבר. רק כאשר הזכרתי את ההכנות להתקוממות חדשה ואת ההכרח שייווצר לדכא אותה, אמר, "מובן שאפשר לדכא אותה".

עם הפרידה הזכרתי לגנרל ווייוול, שד"ר ברנרד ג'וזף יפעל במקומי בהעדרי ואני מקווה שהגנרל יקבל אותו כל אימת שיהיה צורך בכך. הזכרתי גם כי יהושע גורדון, קצין הקשר שלנו, שווייוול כבר נפגש עמו, יעמוד לרשותו תמיד.

שני הגנרלים ביקשו למסור דרישת שלום לד"ר וייצמן.

הערות