מתוך יומן העבודה                                                                           ליברפול, 7.3.1937

אחרי ארוחת-הצוהרים – לוועידה ב"בית ציון" – בית המשמש מרכז לכל החיים הציוניים בליברפול.

בוועידה השתתפו למעלה מ-200 צירים ואורחים, מליברפול, מנצ'סטר, לידס, ברדפורד ועוד. לאחר הברכות הרגילות הרציתי. בהציגו את הנואמים התבלבל היושב-ראש מרוב ה"רוורנדים" וכיבד גם אותי בתואר זה – "רוורנד שרתוק". [---]

היו ברשותי 50 דקות ועלה בידי לשבור רק חלק קטן מצימאון הקהל לשמוע על הנעשה בארץ ועל מה שנכון לנו. [---] אחת השאלות הייתה על חוסר פעולה בין הסטודנטים מארצות המזרח, הלומדים במיכללות בבריטניה.

אישה אחת סיפרה על ניסיונה בפעולת הסברה בין הגויים: היא נפגשה באנגליה במשכלת אחת, שגילתה אהדה אלינו והבנה רבה, אך לא יכלה בשום פנים לזוז מנקודה אחת: הערבים הם בעלי הארץ למעשה – איך אפשר לתת ליהודים להיות לרוב? [---]

האסיפה נגמרה בהתעוררות. לאחר "התקווה" פתחה בחורה אחת מהשורות האחרונות ב"תחזקנה". שרו גם זאת – מי שידע. בצאתי נדבק בי סטודנט ארץ-ישראלי, וטען שאני מוכרח לבוא להרצות באוניברסיטה. הייתה שם תעמולה ערבית, רבים מהסטודנטים נתפסו לפשיזם ולאנטישמיות, ואין מי שישיב. [---]

בכלל שוררת כאן הרגשת קשר יותר אמיץ עם הארץ משראיתי לפני שנים. רבים המוסרים דרישות שלום לבנים ובנות, אחים ואחיות, חתנים וכלות.