מתוך יומן העבודה                                                                               לונדון, 3.1937.5

 

[---]

לווייצמן הייתה אתמול שיחה עם הארכיבישוף מקנטרבורי.[1] [---] הארכיבישוף פתח בהודעה כי נפגש אתמול עם פיל בבית-הלורדים, והלה סיפר לו על הרושם הכביר שעשתה עדות וייצמן על "הוועדה". הארכיבישוף דיבר על מצב העם היהודי והזהיר מפני הסנטימנטליות של האנגלים, העלולים לחשוב שמחובתם לעמוד לימין הערבים. [---] הוא הסכים שעיקרון יכולת הקליטה הוא הבסיס היחיד הבא בחשבון לקביעת מידות העלייה, והודיע שמדיניות המכוונת להשאיר את היהודים במצב מיעוט בארץ-ישראל פירושה הפרת ברית. הוא הביע רצונו לראות את וייצמן שוב כעבור איזה זמן, כי מובטח לו שיימלכו בדעתו בטרם יכריעו בשאלת ארץ-ישראל, ועל-כל-פנים יש בדעתו לדבר בשאלה זו בבית-הלורדים בבוא מועד. נדברו לקיים את הקשר על-ידי דידס.[2] ביום א' יהיה קופלנד אצל הארכיבישוף.

עוד סיפר וייצמן על מה ששמע אמש מפי מלצ'ט. הלה אכל ארוחת צהריים עם הנציב. התברר לו, כי הנציב חושב על תוכנית ה"חלוקה" במסגרת מצומצמת מאוד, על יסודות פדרטיביים, על-מנת שכוח רב יישאר בידי הנציבות – הוא רואה עצמו כנציב גם להבא – אך ענייני עלייה וכספים יהיו בידי היהודים בשטח שלהם. עוד נודע ממלצ'ט, כי צ'רצ'יל עומד להעיד לפני "הוועדה" בשבוע הבא.

[---]

מלצ'ט ראה שוב את פיל, הפעם בבית-הלורדים. פיל אמר שברצונו להציע דבר-מה רדיקלי לפתרון השאלה, והוסיף שהוא דואג שהתוכנית תהיה כזו שתתקבל על דעת הפרלמנט. בהקשר זה הזכיר את לויד ג'ורג' וצ'רצ'יל. מלצ'ט אמר כי לויד ג'ורג' וצ'רצ'יל יתחשבו בקביעת עמדתם במה שיאמר להם וייצמן.

נסענו מהמשרד יחד - וייצמן אל לויד ג'ורג' ואני אל אורמסבי-גור.

לפני שנתיים וחצי קיבלני קונליף-ליסטר בנוכחות סר ג'ון מאפי[3] ופרקינסון אשר רשם רשימות. אורמסבי-גור קיבלני לבדו וכל התנהגותו היתה מכוונת לשיחה חופשית ופרטית, ללא צל של רישמיות. פגשני בצהלת פנים והתחיל חוקר לתולדותי. התחלתי לספר לו, אך כיוון שראיתי שהוא מרבה בשאלות וחוקר לפרטים חששתי לאיבוד זמן ומשהזכרתי כי בימי המלחמה הייתי בחלב עברתי מזה בקפיצה למצב הנוכחי בסוריה ומזה למצב בעיראק. במשך כל השיחה ניענע אורמסבי-גור בראשו להסכמה כמעט לכל מה שאמרתי ומתוך שלא הגעתי לויכוח אתו לא ניתנה לי האפשרות גם להסביר כמה עניינים לעמקם.

[---]

סיכמתי, שעכשיו יש לחשוש הרבה פחות מקודם להתערבות מזויינת מבחוץ, באשר הממשלות השכנות מעוניינות בשלום ובפרנסה, ועברתי למצב הביטחון בארץ, המידרדר מיום ליום. סיפרתי על ההתרוששות בקרב הערבים, על הייאוש המתגבר בתוכם, על פניותיהם לשלטונות לעזרה. הודעתי שחברי בארץ באו למסקנה שהכרחי "מצב צבאי" לפחות במחוזות ידועים. ציינתי את בית-שאן, טבריה, צפת והיפה העיר.

אורמסבי-גור התפלא למשמע חיפה. סבור היה שהמצב שם טוב מבמקומות אחרים. אמרתי שחיפה היא עיר הקצוות. מצד אחד יש שם יותר שיתוף בין יהודים וערבים במסחר, יש מפעלים משותפים, פעולה משותפת בעירייה, בנמל וכו'. מצד שני, חיפה הייה תמיד מרכז לפעולה טרוריסטית בקרב הערבים – שם נתארגנו כל מעשי הפשע הטרוריסטיים בעמק [יזרעאל], שם היה מרכז כנופיית קסאם, שם נעשו הרציחות הפוליטיות העיקריות של הערבים כולל ההתנקשויות בראש העירייה.[4]

הסברתי, שמשיחותי עם ראשי הצבא בארץ ידוע לי כי הם חושבים את פרסום הדין-וחשבון של "הוועדה" ל"שעת האפס", שממנה ואילך יש לחכות להתפרצות. אולם ידוע לי גם שהיה בדעתם – אם יורע המצב – לא לחכות להתפרצות אלא לקדם את פני הרעה על-ידי הכרזת "מצב צבאי" מראש. והנה, הדין-וחשבון ודאי יאחר לבוא – אורמסבי-גור הסכים שייתכן מאוד שלא יתפרסם אלא ביוני – ובינתיים מתרבים הפשעים ואין כל ביטחון שהאש לא תתלקח שוב. יש אפוא להכריז "מצב צבאי" – לפחות חלקי, במחוזות הנגועים – למען תהיה לזה השפעה מונעת על המחוזות האחרים.

אורמסבי-גור התחיל בוויכוח פורמלי. רוב אלה הדורשים מצב צבאי אינם יודעים מה פירושו. מצב צבאי פירושו ביטול כל שלטון אזרחי ובמקומו העמדת צבא הפועל מחוץ לכל מסגרת של חוק אזרחי. האומנם אנו רוצים בסגירת בתי-ספר ובהפסקת פעולתם של מוסדות מחלקת הבריאות?!

אמרתי, שאין לנו כל רצון כזה. העיקר – ענייני הביטחון ובתי-הדין. יספיק אם שני אלה יימסרו לצבא במחוזות הפרועים. אורמסבי-גור טען: אזי אין לקרוא לזה בשם "מצב צבאי"; זוהי פשוט העברת סמכויות מסויימות לצבא. אמרתי שאיני מקפיד כלל על השם. העיקר הוא התוצאה – ידעו התושבים כי לגבי הפרת הסדר הציבורי, מעשי התנגשויות וכו' יהיה להם עסק עם הצבא, וכן לגבי בתי-הדין הדנים בפשעים כאלה. אורמסבי-גור הסכים, ששאלת בתי-הדין היא באמת חמורה מאוד, אולם לתכלית ממשית בפרק זה של השיחה לא הגעתי.

[---]

אורמסבי-גור התאונן שידיו כפותות על-ידי "הוועדה המלכותית", בעצם מראשית כניסתו לתפקיד מיניסטר המושבות. על מינוי "הוועדה" נחרץ לפני שנתמנה לכהונה זו – הוא מצא עובדה מוגמרת. בעצם, אולי לא רע כלל שנתמנתה ועדה כזו, אבל זה מפריע לו בינתיים להכניס את התיקונים הדרושים. עומדת לפניו, למשל, הריאורגניזצה של הפקידות, והיא מוכרחה להידחות עד לאחר הדין-וחשבון.

אגב כך הודיע לי אורמסבי-גור על מינויו של בטרשיל[5] למזכיר ראשי, והוסיף שראהו פעם ונתרשם ממנו לטובה. בטרשיל הוא היחיד שנמצא מתאים לתפקיד המזכיר הראשי, כי אורמסבי-גור חיפש איש "בעל ניסיון ים תיכוני".

מתעכבים גם עניינים כלכליים חשובים – כמו, למשל, בתי הזיקוק לנפט שיוקמו בחיפה. כאן העיר אורמסבי-גור בפשטות גמורה על חשיבות המפעל הזה בשביל האימפריה.

בקשר עם מצב הביטחון וסכנת התפרצות חדשה של אלימות, שאל אורמסבי-גור אם לא נכון הדבר שכל הסיעות הערביות – זו של המופתי וזו של נשאשיבי – גרועות במידה שווה. עניתי שנשאשיבי גרוע מפני שהמופתי גרוע. אלמלא המופתי – לא היה נשאשיבי מסוכן כלל.

דיברתי על מצב-רוחו והתנהגותו של היישוב. [---]

אורמסבי-גור ניענע בראשו ואמר שהוא מבין זאת היטב.

השאלה העיקרית, אמרתי, עיקרון יכולת הקליטה וגם לזה באה הסכמה (זאת אומרת, שזוהי השאלה העיקרית).

[---]

הפרידה כפגישה – לבבית מאוד.

שבתי למשרד וסיפרתי תמצית השיחה לוייצמן. הוא סיפר על פגישתו עם לויד ג'ורג'. כוונתו של וייצמן הייתה להציע לו שיודיע ל"וועדה המלכותית" על רצונו להעיד. והנה, בכניסתו לחדר קורא אליו לויד ג'ורג': מה טוב שבאת! ברגע זה קיבלתי הזמנה מ"הוועדה המלכותית" שאבוא להעיד לפניה. רצוני שתייעץ לי מה עלי לומר. נדברו, שוייצמן ימציא לו תזכיר ואחר-בך יבוא אליו לשיחה.

ארוחת-צהרים עם נחום גולדמן. [---] הוא סיפר על עבודתו בז'נווה ופגישותיו בבירות אירופה – האחרונה עם בנש.[6] פרשה מיוחדת הייתה לו בעניין רוסיה. הוא נפגש עם רוזנברג,[7] שהתייחס לענייננו בלי משפט קדום (אגב, הודיע נמרצות שהתנהגות פ.ק.פ. [המפלגה ("פרקציה") הקומוניסטית הפלשתינאית][8] בימי המהומות אינה מייצגת את עמדת המפלגה הקומוניסטית ברוסיה). הביע רצון לסייע להתקרבות וביקש תזכיר, אלא, שבינתיים נשלח רוזנברג לספרד והקשר איתו ניתק.

אחרי זה ראה גולדמן את בוליט – הציר האמריקאי בפריס, שהיה קודם ציר במוסקבה. לדברי בוליט שלושה הם השולטים בססס"ר: סטלין, וורושילוב[9] ונקו"ד [שירות הביטחון הפנימי בברית-המועצות]. לוורושילוב לא איכפת כל העניין, הנקו"ד אויב. הכל תלוי אפוא בסטלין. אם יהיה בעד – יכריע כנגד נקו"ד. יש רק דרך אחת לברר את יחסו – ללכת אליו ולדבר איתו. הגישה אליו אינה קלה – יש שציר מדינה גדולה אינו מגיע לראותו – אך אינה מן הנמנעות. עליכם לנסות. משתגיעו אליו – תוכלו לדבר אתו כאיש עם רעהו, דברים כדורבנות, ואף לדפוק בשולחן, וזמנכם לא יהיה מוגבל. והיה, אם תשכנעו אותו – מה טוב, ואם לא – תדעו כי לעת-עתה אין מה לעשות וצריך לדחות את העניין לזמן יותר נוח.

אחרי הדברים האלה הלך גולדמן אל פוטיומקין[10] – ציר ססס"ר בפריס, שאיתו עמד גולדמן בקשרים כל הזמן (יודע עברית, חושב את "פרקי אבות" ליצירה ספרותית חשובה) וסח לו מה ששמע מבוליט. אמר פוטיומקין: אכן, זוהי הדרך הטובה ביותר. אך לא ידעתי אם תרצו ללכת אל סטלין. אדרבה, הודיעוני אם רצונכם בכך, ואז בהיותי במוסקבה אדבר איתו ואתהה על קנקנו.

גולדמן מספר, מה שלא ידעתי, כי ניתן כאילו היתר לעברית בססס"ר. נקבעה קתדרה לספרות העברית החדשה. זוהי תוצאת פעולתו.

כשגמרנו לשוחח נסענו יחד לבית וייצמן. שם היו גב' דגדייל ולוריא. קזליט, שצריך היה להשתתף בשיחה, הקדים לבוא וללכת. שוב בעניין ה"חלוקה", עם כל ה"בעדין" וה"נגדין". אחר-כך התייעצנו בענייני הפעולה באירופה. הצגתי שאלה: הנה, גולדמן שוחח עם בנש ועם ראש הממשלה הצ'כוסלובקי [מילן הודג'ה]. הוא גייס אותם שוב למערכה בחבר הלאומים. האם לא הגיעה השעה להפנות לחץ כזה במישרין כלפי משרד החוץ הבריטי, ולא רק באמצעות חבר הלאומים?

גב' דגדייל הביעה דעתה בעד המשכת פעולה זו רק בתחומי חבר הלאומים. וייצמן אמר שהדבר תלוי במדינה. צ'כוסלובקיה וצרפת, למשל, טוב שתדברנה עם משרד החוץ במישרין. לדבריהן יקשיבו, כי הן מדינות מכובדות, המייצגות את דעת הקהל האירופית, והן בלתי-מעוניינות. מה שאין כן פולין ורומניה, לפנייה ישירה שלהן לא יהיה כל משקל. הממשלה הבריטית תאמר לעצמה כי מדינות אלו רוצות פשוט שבריטניה תעזור להן להיפטר מיהודיהן.

וייצמן עומד להיפגש עם מסריק[11] הציר הצ'כי בלונדון, וידבר אתו בעניין זה.

דיברנו עוד בעניין איטליה. הוסכם שגולדמן יבקר את צ'יאנו.[12]

חזרתי למלון. אולשוונגר בא להזמינני להרצאתו על "בני ישראל" בהודו-בקלוב האנגלי-ארץ-ישראלי. היושב-ראש יהיה ארולקאר – יהודי חשוב מעדת "בני ישראל", שאולשוונגר קירבו לציונות. אחיו הוא רופאו הפרטי של גנדי.

[---]

 

הערות