יום ד',  9/6/1954

 

עוד אתמול התחילו מגיעים הדים מבשרי סערה בעניין נאומו של ב"ג בפני כינוס השביעיות והשמיניות, שנקבע סוף סוף ליום ה' באמפיתיאטרון הטבעי של שיך מוּאַנַס. השאלה התעוררה בוועדת החינוך [של הכנסת]. היו"ר גב' [שושנה] פרסיץ [צ"כ], שנשאלה על הכינוס מצד האופוזיציה, ניערה חוצנה ממנו ובעצמה קיטרגה עליו. דינור ענה בחריפות ונלחם כארי. בינתיים הגישו חרות וסיעת סנה הצעות לסדר היום. העניין עבר להנהלת הקואליציה. נקראתי אומנם לכנסת אבל לא יכולתי להיפנות בגלל הישיבה הממושכת שהייתה בביתי (האמת היא כי גם לא הוגד לי מה העניין). עכשיו מתברר מעיתוני הבוקר כי בהנהלת הקואליציה לא הושג הסכם בין מפא"י ו"הכלליים" על הסרת הצעות האופוזיציה מסדר היום - הרי שלקראת היום נכונה לכנסת מרקחה. לפי העיתונות - פני "הכלליים" לקרב.

החלטתי כי עלי להתערב. טלפנתי לרוקח ושאלתיו: "מה כל הרעש וההתרגשות סביב נאומו של ב"ג לנוער?" התחיל מספר לי במה ובמה עסק אתמול, להצטדק כי ידיו לא היו במעל. הוא יבקש את [יוסף] ספיר להתקשר עמדי. חזרתי על אותה שאלה באזני ספיר. התחיל טוען כי העניין נסתבך ונעשה חמור למדי. נדברנו לשוחח בכנסת. לא חששתי למשבר, אבל היה ברור כי תהיה התנגשות.

בינתיים עולם כמינהגו. זאב שרף בא לעבור איתי על סדר יומה של ישיבת הממשלה הקרובה. שאול בר-חיים הבבלי, מנהל "קול ישראל" הערבי, בא להרצות טענותיו כלפי הנהלת שירות השידור. שירות זה, שחשיבותו המדינית היא ברום המעלה, מעמדו מדור, בעוד שהחדשות והמוסיקה הן מחלקות. על שום מה לא יהיה שאול מנהל מחלקה? הן הוא בעל השכלה גבוהה! (רצונו לומר: "כלום משום שאני בבלי עלי להיות מקופח?") והכל דוקרים עיניו שאין הוא מנהל מחלקה אלא רק מדור, ומדכדכים רוחו ורוח חבריו. מויש אינו שומע ערבית ולכן אינו מחשיב שירות זה ויחסו קובע האווירה הכללית.

[דניאל] בן-שבתאי, היועץ המשפטי של משרד רה"מ, בא לחוות דעתו על כדאיותה של תביעה משפטית נגד "העולם הזה" בשל הוצאת דיבה על היומ"ש לממשלה [חיים כהן]. שבועון נקלה ונאלח זה עומד כנראה שוב בגיאות של תפוצה. על כל פנים נמצאו לו השקעות נוספות והוא פלש לשתי שפות נוספות - התחיל מוציא מהדורה באידיש ומהדורה אנגלית ששמה "FRONTPAGE" [עמוד השער]. משום הסקרנות לראות יצור חדש זה נתקלתי בשבועון האנגלי בקטע המשמיץ את חיים כהן: הוא כלי-שרת בידי ב"ג, עושה רצונו בכל, ולכן הגיש תביעה נגד [חה"כ שלמה] לורנץ, כדי להבאיש את הדתיים ולסייע לחיסולם, למען תפונה הדרך למשטר דו-מפלגתי, כרצון אדוניו. בארץ כאנגליה היה פירסום כזה נגדGENERAL  ATTOMY [פרקליט המדינה] מכניס את האחראים לבית סוהר או לפחות עולה להם בקנס של 50,000 לי"ש. כאן הכל הפקר. ביקשתי את בן-שבתאי לבדוק את העניין והנה בא ומסקנתו שלילית. בשום פנים אין כדאי לעורר תביעה. לפי החוק על הנפגע מהעלילה להוכיח כי זוהי עלילת כזב, ולא עוד אלא עליו להוכיח כי העלילה חוברה לא בהיסח הדעת אלא בכוונת זדון. הוכחה כזו אינה קיבולת קלה - על כל פנים אינה בטוחה. לעומת זה יכול הנתבע להעלות בחקירת התובע כל מיני מעשים שהיו ושלא היו ולהכפישו בעפר. מוטב לגרוס כי אין משגיחים בעיתונות צהובה - להניח לכלבי רחוב לנבוח מבלי להתעבר.

טילפנתי לדינור והבעתי תמיהתי כי לא התקשר איתי בעניין נאום ב"ג והמכשלה בכנסת. הרמז היה: על כל דבר שטות אתה מטריד אותי, ואילו בעניין כזה אתה פועל על דעת עצמך? התנצל והסביר כי הדבר בא עליו כחתף ומאז פרץ הסכסוך לא היה לו רגע לשאוף רוח. מיניה וביה קרא באוזני את נוסח נאום התשובה שהכין להצעות לסדר היום - נאום לגמרי כשורה.

חזרה לסדר היום: רוטנברג, מקלף והעו"ד א' לוין בעניין קניית חברת החשמל הירושלמית. שמחתי לראות את אברשה ומרדכי מופיעים יחד - עדות להשתלבותו של הרמטכ"ל לשעבר בצמרת החברה. באו שוב להשפיע עלי כי אסכים לקניית החברה כולה מידי [חברת] בלפור-ביטי, על מנת שאנו נפריד אותה לחלקיה הישראלי והירדני ונמכור את החלק הירדני לחברה בריטית שתקיים זיקה אלינו - תחת אשר בלפור-ביטי מבקשים להפריד את החברה מלכתחילה ולמכור לנו רק את החלק הישראלי. הרציתי טעמי התנגדותי: ירדן תראה בזה קנוניה ישראלית, הבאה לאפשר לה "הסתננות" כלכלית ומדינית לירדן, ותתנקם בחברה עד הכחדתה. רוטנברג הודיע אז כי תנאי בל יעבור לדידו - הסכמת [תופיק] אבו אל-הודא להסדר הזה כולו. תמימותו הפתיעתני - לא יעלה על הדעת כי ראש ממשלת ירדן ייתן אישורו לתחבולה כזו. אבל אין לי כל עניין לשים עצמי נביא ולכן הודעתי כי אני מוכן לתת הסכמתי בשלושה תנאים:

א) דב יוסף צריך להודיעני כי מבחינה משפטית הסדר זה כשורה;

ב) האוצר צריך להודיעני כי הוא מאשר את ההסדר מבחינה כספית;

ג) אנשי החברה הבריטית - זאת אומרת משרד החוץ הבריטי - צריכים להודיע כי השיגו הסכמת ממשלת ירדן.

אחרי זה, ב-11, לכנסת. הישיבה נפתחה בעניינים של מה בכך. במזנון קיבלתי ד"ש מהילדים בניו-יורק מפי חנן יבור (שם שנתתי לו), איש איחוד הקיבוצים בארה"ב. מינץ מפאג"י התיישב לידי להסביר מדוע אין קבוצתו משתתפת ב"כנסייה הגדולה" של ה"אגודה". אין הם מודים בסמכות "מועצת גדולי התורה" [הגוף הרוחני-הילכתי העליון של "אגודת ישראל"] שהורכבה שלא על דעתם - לפני כמה שנים נבחרו שבעה רבנים והללו סיפחו לעצמם במשך הזמן עוד שנים-עשר! כן אינם גורסים התמזגות גמורה ב"כנסייה הגדולה" אלא דורשים מיבנה איגודי, ואילו ה"אגודה" מציגה כתנאי משמעת מוחלטת. פרישת פאג"י מ"הכנסייה הגדולה" מחלישה כמובן את האגף "הציוני" שבה - על כל פנים זה הדוגל בנאמנות למדינה - ועלולה להכריע את הכף לטובת [הרי-אהרון] גודמן וסיעתו [הקיצוניים]. מה מסובך עולמו של עמך ישראל!

הופיע [יוסף] ספיר והתיישבנו לשיחה. ניסיתי לבייש אותו על שהרשו לעצמם להטיל דופי בהופעת ב"ג בפני עצרת נוער, אך הוא לא נרתע וטען כי הקולר תלוי במסדרי העצרת. מדוע לא הוזמן "עוד מישהו" לנאום? או מדוע לא הודיעו מראש כי זה כינוס ראשון ובעקבותיו יבואו אחרים, בהם יופיעו אנשים גם ממפלגות אחרות? טפחתי על פניו את התהילות והתשבוחות אשר הוא וחבריו העתירו על ב"ג עם פרישתו כאישיות לאומית שכל מעייניו בטובת כלל האומה. לא התפעל מזה וטען כי ב"ג אינו יוצא מכלל איש מפלגה וכל עניין העצרת עושה בהכרח רושם בציבור כפתיחת מערכת הבחירות. לא אמר לי דבר על העמדה שתנקוט סיעתם בכנסת ואפשר עשיתי משגה שלא שאלתיו, אך סמכתי על מה ששמעתי לפני כן מפי חברי הנהלת סיעתנו, כי "הכלליים" לא יתנגדו להסרת ההצעות מסדר היום, אבל אחדים מהם אולי יימנעו.

בינתיים החלה אסתר רזיאל-נאור ["חרות"] לנאום ונכנסנו לאולם. התקפה שחצנית על ב"ג מתוך הסתייעות בקטעי דבריו בשיחה עם הסטודנטים, שנתפרסמו בעיתונות. אחריה [אדולף] ברמן ["השמאל"] עם פיטום קטורת משלו - קם כתובע עלבון הדמוקרטיה - ואחריו וילנר שגילה בכל העניין מזימה אמריקנית.

דינור ענה כהלכה והציע להסיר כל ההצעות מעל סדר היום. הוא קיבל עליו מלוא האחריות לכינוס - הסביר כי היוזמה הייתה של משרד החינוך ומנהלי בה"ס התיכונים וב"ג לא ביקש לבוא ולנאום אלא הוזמן ונענה. היו"ר ביקש לגשת להצבעה, אבל כאן נפלה אפתעה: אריאב ביקש רשות דיבור ובהעמדת פנים של תקיף דרש העברת העניין לוועדת החינוך, לדיון דחוף - פירושו בטרם יתקיים הכינוס. כסה ניגש אלי והציע כי אתערב. הסכמתי וביקשתי רשות הדיבור. האווירה כבר הייתה מתוחה ומחושמלת והופעתי על הדוכן העלתה את המתח עוד יותר. אחרי הרבצה חדה וחלקה בחנן רובין, אשר שאל ממקומו באיזה תפקיד מופיע כאן ב"ג, עמדתי על הצד החוקתי של הצעת אריאב והזהרתי את הכנסת מלהתערב במהלך תקין של פעולותיו הסדירות של משרד ממשלתי; הכנסת רשאית תמיד לדון על כל פעולה משרדית אבל אינה רשאית לעכב פעולה.

ההצבעה עברה מתוך התרגשות בלתי רגילה בכל אגפי הבית, כולל ספסלי העיתונאים ויציע האורחים. מההצבעה הראשונה על הצעת האופוזיציה לדון מייד על הכינוס בכנסת התברר כי יש למפא"י רוב נגד כל השאר - אומנם רק של קול אחד! מפ"ם, "חרות", מק"י וסנה הצביעו בעד ויכוח, "הכלליים" וה"פרוגרסיבים" נמנעו, מפא"י והדתיים הצביעו נגד אבל מנו את הנמנעים ויצא כי יש לנו רוב. בהצבעה על הצעת אריאב הצטרפה האופוזיציה ל"כלליים", רוב הדתיים הצביעו איתם, ה"פרוגרסיבים" נמנעו, אנו הצבענו נגד והכרענו את הכף בקול אחד. אז הועמדה למניין ההצעה להסיר את כל ההצעות מסדר היום. הבית הצביע פעמיים - האופוזציה עירערה על המניין הראשון - ושוב יצאנו ברוב של קול אחד. בינתיים נעשו על ידי מפא"י ו"הכלליים" מאמצים מטורפים להזעיק חברים שלא באו לכנסת אך מאזן הכוחות לא נשתנה על ידי גיוס זה.

כל הפרשה הייתה חילול השם. היה דרוש ביאליק לעורר על אלה את שבט זעמו. אם עשתה ההשגחה חסד עם האומה הזאת והעניקה לה בימי מסה אישיות מרכזית, נעלת הסמכות המוסרית, אזי מושטות מכל עבר ידיים טמאות להסיר נזרה מעל ראשה ולהדוף אותה מעל הדוכן הלאומי הרם והנישא לקרן-זווית מפלגתית.

הכנסת עשתה דרכה הלאה בלי הפוגה. בזה אחר זה הופיעו על הדוכן [אריה] אלטמן ["חרות"], סנה ווילנר ודרשו דיון דחוף בענייני תוכנית המים האזורית, איש איש מתנבא בסגנונו ומטיח דברי הבל לפי שיגרתו. עניתי לכולם והורדתי את ההצעה המשולשת בלי קושי.

הלכתי הביתה נושא בלבי מישקע כבד. ארוחת צהריים אכלתי לבדי, יען צפורה טרם חזרה מת"א. [מרדכי] שנהבי, איש "יד-ושם", טילפן לבשר כי חזר מארה"ב ובפיו ד"ש מהילדים. הזמנתיו לארוחת ערב.

אחר הצהרים בבית משלחת "הפועל המזרחי": רפאל וחזני. פגישה זו נדחתה כמה פעמים. הביאו עמם צרור של קובלנות על אי-הגשמת ההסכם הקואליציוני - קיפוחים ועוולות בחינוך, התעלמות מההתחייבויות בצבא ובגדנ"ע, אי-שיתוף בהנהלת חברות.

חיברתי ברכה לאסיפה השנתית של הת' בעלי התעשייה.

ליאו [כהן] בא לשיחה לאחר הפסקה ארוכה. פרע חוב של מסירת דוח על בר-מצווה של הקשיש בין ילדי פינאלי, שנערך בקיבוץ עין-הנציב בעמק הירדן. בזה תם תהליך התייהדותו של הנער הבכור, שהיה מבחינה זו הרבה קשה מאחיו. אומנם ניתן להם מורה מיוחד - צירוף של דתיות עם ידיעת צרפתית - אך ליאו עצמו מודה כי מה שהטמיע את הילדים יותר מכל הייתה חברת הילדים בגדרה, על ההתרועעות, המשחקים, השיחה החופשית, הטיולים וכו'.

אחרי זה ביקש ליאו לברר כמה בעיות ובמיוחד בעיית החוק והמשפט בארץ, לא פחות ולא יותר. האומנם לנצח נתפשר עם מורשת-הכילאיים הנוכרית של המשפט התורכי והמשפט הבריטי ולא נעשה מאמץ של יצירה עצמית - עיצוב משפט מקורי, ששורשיו במסורת העברית וענפיו יהיו גזומים לפי צורכי הזמן? אגב כך הרצה לי הרצאה מרתקת ומאלפת ביותר על התפתחות המשפט בכמה מארצות אירופה - איך עמלה גרמניה, לאחר תקומתה כמדינה מאוחדת ב-1870, שנים על שנים להתיך את סיגי המשפט הנוכרי שדבק בה ולהחזיר את יסודות משפטה לצור מחצבתם הלאומי. העצה היעוצה מאיתו היא להקים ועדה מיוחדת אשר תשב על מדוכה זו שנים אחדות ותכין שיטה משפטית חדשה לישראל - מסד להתפתחות המשפט לעתיד לבוא.

סוף סוף חזרה צפורה. איני יכול לכחד את "העובדה הנפשית" של דאגה המכרסמת בלב בכל פעם שהיא נוסעת במכוניתה לת"א הלוך ושוב.

נגשתי לד"ר [אריה] דוסטרובסקי לטיפול בעור רגלי, אשר הוא וחתנו, אף הוא "פרופסור", שוקדים עליו באמונה שלא על מנת לקבל פרס. בדרך חזרה לקחתי עמדי את יוכבד [דוסטרובסקי-קופרניק] במכונית, שביקשה לראותי זה עידן, לשמוע מפיה מישאלה חדשה של האקדמיה [למוסיקה ע"ש רובין]. מוסד זה פרץ וגדל למעלה מכל שיעור ופילול - 1,500 תלמידים, ומורים לעשרות. "הקונסרבטוריון" התפורר ולמעשה התחסל. הבעיה - בניין. נמצא איזה תורם, אבל מאותם המציגים תנאי של השתתפות הממשלה באותו סכום. כאן החַרצובת!

לארוחת ערב שנהבי. לדברי צפורה לא השתנה אף כלשהו מאז עבדה איתו במקווה ישראל לפני 33 שנה. כאן שמענו "מזמור שיר" - התרשמות נלהבת ממש. שנהבי גלש התפעלות על גדותיו ולא היה להורים אלא להסמיק מנחת לשמע תהילת שיכלם וחינם של הבן והבת.

צפורה הלכה לשיעור השבועי של נחמה לייבוביץ (אך ורק למען השיעור הזה היא חזרה מת"א, יען מחר בבוקר אנו נוסעים שוב לת"א שנינו) ואלי בא היומ"ש חיים כהן. הזמנתיו גם לברר כמה עניינים גם לפייסו. אחרי שערוריות לורנץ ו"המזרחי" שלחתי לו הוראה בכתב כי עליו להתייעץ איתי בכל מקרה שיעמוד לנקוט צעדים משפטיים בעניין העלול לגרום תסבוכת ציבורית. הוא נפגע מזה מאוד וענה לי במכתב מלא תרעומות. עניתי לו בדברי הסבר שקטים, שהשתמעה מהם בכל זאת ביקורת חמורה ונשנתה ההוראה שניתנה. בשיחה סיימתי אותה פרשה ואחר כך עברנו על מספר עניינים: משפט קסטנר, חקירת רוזנברג, בעיית מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, בעיית ההשמצה בעיתונות. מפיו של חיים כהן נודע לי לראשונה כי בגיליון ערב חג של "מעריב" [6.6.54] נתפרסם במלואו הדוח שחיברתי בלונדון [בשלהי יוני 1944] על פרשת יואל ברנד - אהוד מסר את המסמך לעיתון ופרסומו עשה רושם רב. אותו עיתון אומנם נמסר לידי במשרד, אך לא קראתיו ואיש לא הסב תשומת לבי לתוכנו.

צפורה חזרה כמו בכל פעם מלאה התרשמות מלמדנותה וחריפות שכלה התורני של נחמה לייבוביץ - גם מהרכב הכיתה, רובה נשים, מהן חרדות בתכלית, רבות מהן תלמידותיה משנים.

גם זה היה היום.