שבת, 17/4/1954
ירדתי כל היום לחייה של צפורה בשל הנסיעה לחמדיה העתידה לגזול המון שעות ולא להותיר לי לעבודה משני הימים הרצופים של שבת וראשון של פסח אלא פירורים. הייתה לי תוכנית לעקור הרים בשני ימים אלה והנה התנפצה. הזמנו לסדר בחמדיה את ארתור ואת ז'נט המתארחים עכשיו בשבי ציון אצל נורמן. אמרנו נשַלח את [הנהג] יוסף חזרה לת"א לסדור עם משפחתו, לאחר שיביאנו לחמדיה, ואילו אנו ניסע בלילה עם ארתור וז'נט לשבי ציון ונלון שם, ומחר בדרכנו לת"א נבקר בנווה-ים - הריכוז השני של המשפחה, כולל עדה, דקלה ו[בעלה] וישראל והרַי. בחמדיה עלינו להיות ב-3.30 לטקס הבאת העומר, הכל בביומו או בארגונו של חיים, זאת אומרת נצא את ת"א בצהרי יום ואילו מחר נעשה כמה שעות בדרך ובערב אנו הולכים להצגת הבכורה של "מַקְבֵּת" - הרי רק כרעיים ובדלי אוזן ישרדו לפליטה מהיומיים היקרים!
למרבה עוגמת הנפש איחרתי קצת לקום ולתוך השעתיים ומשהו שנותרו עד ארוחת צהריים נדחק [יצחק] דפני – דורות מה"רשות" ובפיו ידיעה דחופה ומאוד בלתי-נעימה. צפורה נסעה למברקה להריץ ברכות חג לילדים ולמחותנים ומשחזרה אכלנו בחיפזון וארזנו וב-1.30 יצאנו לדרך. לא חישבנו דרכנו נכונה ובמקום שעתיים ארכה הנסיעה בדיוק שעה וחצי- הכבישים היו פנויים והמכונית שטפה באין מפריע. כיוון שכך, עלה בדעת צפורה כי מוטב לנו לחזור הלילה לת"א ולחסוך את הסטייה המערבית לשבי ציון עם הביקור בנווה-ים. באה בדברים עם יוסף והלה "הסכים" - ברירה הייתה לו? - לעשות נסיעה שנייה לחמדיה הלוך וחזור ולבוא לקחתנו לאחר הסדר.
בחמדיה הובאנו לתוך חדר פנוי ומרוהט בתכלית הנוי שהוקצה לרווחתנו. מייד הוצאתי מאמתחתי ניירות והמשכתי בעבודה. אחר עברנו לחדרה של דליקה [אחיינית מ"ש דליה ידלין] לשתיית תה וחיים הדריכני לגבי תפקידי הערב כ"אבי" הסדר. חמדיה חידשה "הגדה" משלה והדפיסה חוברת נאה, כולה כתובה ומצוירת בידי חבר אמן. ה"הגדה" מצורפת מקטעי ההגדה המסורתית, פרקי יציאת מצרים מספר "שמות", אגדות השייכות לעניין, ודברי ספרות בכלל זה פרישמן. משראיתי כי אין פותחין ב"קידוש" מחיתי והודעתי כי בלי קידוש אי-אפשר ויש לפתוח דווקא בו, כל שכן ש"קידוש" של פסח כה נהדר בלשונו ובתוכנו ודומני גם בניגונו. נתקיימה על בעיה נוקבת זו התייעצות מיוחדת בין חיים לבין חנה בריק - שחרחורת ומְלֵאַתי חן כמקודם ורווקה כמאז - ויצא דינו של ה"קידוש" לחסד.
מכל מה שנתחדש במשק ראינו הפעם רק את גן הילדים החדש - מלכותה של דליקה- והוסבר לנו יתרונו של בניין זה על פני גני ילדים מהטיפוס הישן שבקיבוצים, ולא פה המקום לפרט.
קרוב ל-5 יצאנו בסך להבאת העומר. בראש התהלוכה המכונות החקלאיות, אחריהן הילדים בעגלה נהוגה על ידי טרקטור, אחריה המקהלה בעגלה רתומה לפרידות, אחרי זו חברי המשק ולבסוף האורחים. הייתה זו תהלוכה זעירת ממדים אך גם הנוף של שדות ירוקים וגבנוניים שהשתרע מעברים היה מוסגר בין גבעות והתמונה נראתה מאוזנת - כאילו במחושב נקבע הרקע הדומם במישטחו זה בשביל התהלוכה החיה הזאת. משהגענו למחוז חפצנו - אל פאת שדה הקמה - התפרקה התהלוכה לחוליותיה. המכונות ניצבו בשורה מהצד, המקהלה התיישבה על הארץ במקומה המיועד, להקת הרקדנים והרקדניות לבושי צבעונין התבדלה לחטיבה מיוחדת, קריין וקריינית התייצבו על דוכניהם ואילו קהל החברים והאורחים המרובים - לרוב הורים ואחים ואחיות ושאר קרובים, שריבויים העיד על היות חברי המקום בני הארץ ומשופעים בקשרי משפחה - התיישב על צרורות חציר כבושים שסודרו שורות במדרון הגבעה. הכל התנהל בשקט ובסדר, ללא פקודות וזירוזים, כאילו מאליו, ורק בעל ניסיון היה יכול להבחין במלאכת הארגון המדוקדק שנעשתה מראש ובתכנון שבוצע בתכלית הדיוק על-פי תרגול קודם. בכל אלה הייתה ידו הקובעת והמנהלת של הבן. ללא הכרזה וצעקות "הקשב" נשתרר שקט והקריינים השמיעו פסוקיהם לסירוגין. על רחבה חלקה מול הקמה הניצבת החלו מחולות הלהקה. הריקודים מקוריים, פרי יצירתו של חבר המקום, שאומרים עליו כי הוא אחד הרקדנים המעולים שבארץ, והוא גם האמן שצייר את ה"הגדה" ופיאר את אולם הסדר, ורק בעודף שכל לא חננו הבורא, כפי שמעידים עליו חיים באנחת צער, שאלמלא פגם פעוט זה היה מגדיל לעשות במשק ובחברה. הבחורים נראו מרחוק גבוהים והבחורות תמירות וכולם זריזים ותנועותיהם מהוקצעות והייתה באמת הנאה לראותם משתזרים ומתפרחים לקול הזימרה והתוף על עין השדה הירוק והמצהיב קמעה. וכך מתוך שילוב הכרזות פסוקים ופרקי שירה וריקודים הגענו לעיקרו של טקס - קציר הקמה על ידי שורת תופסי חרמש מבין הרקדנים בתנועות אמיצות ומדודות ואיסוף השיבולים לעומרים על ידי הרקדניות. בנות אלו היו באמת חמודות וצפורה ביקשה לראות את ללה בתוכן. המחזה כולו נגע עד הלב בפשטותו ובאהבה שהייתה שפוכה בו. הדמיון ביקש להמריא למרחקי עשרות שנים קדימה - לאו דווקא אלפי שנים אחורנית - ולראות את הטקס הזה, אשר אנשים בני זמננו בדוהו מלבם וכולו עדיין מרפרף באוויר ללא דפוס מוצק, כחגו השגור של כפר, מגובש המסורת, אשר מבצעיו ממלאים את תפקידם מתוך דבקות במנהגי קבע שיְרַשום מאבותיהם, מתוך הרגשה כי זהו חלק מתוכן חייהם, שטעמו בקדמותו ובקביעותו. למען האמת והיושר יש לציין כי בניין-אב לטכסי הבאת העומר בקיבוצים משמש הנוהג של רמת יוחנן, מעוצב בידי מתתיהו שלם, המשמש מחוקק לטקס זה כיהודה [שרת] לסדר [ב"הגדת יגור" - אבטיפוס ל"הגדות" הקיבוצים]. בקומנו ללכת השיקה השמש השוקעת בקו האופק של פסגות הגבעות וחיים ניגש ואמר כי כך כיוון את סיומו של הטקס לחול עם שקיעת החמה. בדרכנו למשק ראינו עדר כבשים רועה מרחוק. שוב הסביר חיים כי שלח את הרועה לסביבה זו על מנת שיצטרף העדר לרקע התמונה, אך הבחור לא הבין דבר לאשורו והרחיק עדרו ללא צורך.
הסדר נערך בחדר האוכל החדש שטרם הושלם בניינו מחוסר אמצעים. היו שולחנות ארוכים וצרים. ישבו בסך הכל כ-250 איש. על הקירות סרטי סיסמאות ותמונות מחיי העבדות במצרים ונסי היציאה לפי מיטב הסגנון של הציור המצרי הקדמון. פתחתי ב"קידוש" וטוב שידעתיו בעל-פה, כי "סידור" אין בנמצא. קריאת ה"הגדה" הייתה כמקובל - חברים תקועים בפינות שונות השמיעו קטעים על-פי סידור מראש והמקהלה השתלבה בין פרקי הקריאה. חנה בריק ניצחה. שירת המקהלה נשמעה מושלמת אך המנצחת לא הצליחה, אם כי ניסתה, "להשיר" את הקהל. נראה כי טרם סיגלה לעצמה את הטכסיס של יהודה - לזנוח כליל את המקהלה, לפנות חזיתית אל מול הציבור ובתנופה אדירה של שתי הזרועות להכריחו לפצוח רינה. שילוב הקריאה והשירה התנהל חלקות ללא כל פגם ועיכוב. אחר כך הייתה סעודה כיד המלך ושוב שירת המקהלה, ושירת סתם ולבסוף ריקודים נלהבים.
בחצות ומשהו הגיע יוסף ומייד התארזנו ונפרדנו מחיים ומדליה ומאשר שליוונו עד המכונית. ב-12.30 יצאנו אל הכביש וב-2 בדיוק הגענו לרחוב הירקון. בדרך, בין תנומות, חשבתי: מה דהים היו פני חיינו בארץ אלמלא אגדת הקיבוץ.
