יום ד', 17/3/1954
הבוקר הייתה לי עוגמת נפש קשה. בנאומי לקצינים בקריית חיים הייתה פיסקה אחת שבהחלט לא הייתה מיועדת לפרסום. גם כלפי פנים היא לא יצאה מנוסחת כהלכה. אמרתי בה, כי מבחינת יכולתנו המעשית לא הייתה כל מניעה לפרוץ בכוח את הדרך לאילת וכן לסיים את תעלת בנות-יעקב, אך נמנענו מעשות זאת עד כה מתוך הערכת הסיבוכים הבינלאומיים שפעולה ישירה כזו עלולה לגרום והתוצאות ההרסניות הנשקפות ממנה לכל מעמדנו. והנה דווקא פיסקה "ממארת" זו נתפרסמה ב"הארץ" וב"ג'רוסלם פוסט". "דבר" "המאולף" נתן רק את אשר שמתי בפיו, אך "הארץ" כנראה דחה את הגרסה הרשמית ונתן מה שקיבל מסופרו. ראיתי מייד כי פליטת-פרסום זו לא תעבור לי בשלום.
בעיתונות נאומי לבון דיין בכינוסי אתמול - הצהרות מדיניות מפוצצות.
במשרד רה"מ קיבלתי בזו אחר זו שלוש משלחות מארה"ב - אנשי UJA "המגבית" משיקאגו, אנשי ZOA ההסתדרות הציונית מבוסטון ושני זוגות אהודים ביותר מלוס-אנג'לס. את אלה הזמנתי הביתה לערב.
ישיבה טרדנית עם גולדה ו[משה] שפירא על היתרי עבודה בשבת.
במשרד החוץ קיבלתי עיתונאי פאקיסטני-תורכי היושב בפריס ומריץ ידיעות ומאמרים לביטאון האופוזיציה בקראצ'י.
שוב התכוננתי לוועדת שרים לענייני חוץ וביטחון.
הברקתי לאבא [אבן] לאזור כל המאמצים למחיקת הסעיף בנוסח הניו-זילנדי המסגיר אותנו בעניין המעבר לאילת לחסדיה של ועדת ש"ן המצרית.
לארוחת צהריים עם צפורה אצל [גרשון] אגרון. בכניסתי הרנינה את לבי דמותו של אוסקר גאס. התעלמתי כליל מיישותו. נפגשתי לראשונה עם הקונסול הכללי הצרפתי [בירושלים] סאבלייה, ומצאתיו בן-תרבות.
בשובנו הביתה תיניתי באוזני צפורה את כישלוני בפרסום הנאום.
חזרתי למשרד החוץ להשלים את מיונם ועיכולם של הניירות שעלי להרצות לפיהם בוועדת השרים.
טלפון מיצחק [נבון]: נתקבלה ידיעה מהמטכ"ל כי אוטובוס נוסעים שחזר מאילת לאחר יום י"א באדר הותקף ביריות מן המארב ליד מעלה עקרבים. יש הרוגים ופצועים.
ב-5.30 בכנסת ישיבת ועדת השרים. בינתיים הגיעו ידיעות נוספות על האסון במעלה עקרבים. הרמטכ"ל שנכח בישיבה מסר דוח. יש כעשרה הרוגים. בצרור הראשון נהרג הנהג. בנס לא נידרדר הרכב לתהום במורד התלול. ניתך ברד כדורים מכל עבר. אחר כך נכנסו אחדים לתוך האוטובוס והרגו ומותתו על ימין ועל שמאל. שתי בחורות וסמל של צה"ל נותרו בחיים, וכן ילד פצוע קשה.
רוקח הציע, כי מישהו מהשרים ייגש לבאר שבע. קיבלתי על עצמי לנסוע מחר בבוקר. הוצע כי תימסר מייד הודעה בכנסת אך עד שירד לבון לעשות זאת נפסקה הישיבה.
בוועדת השרים הרציתי על ענייני כנרת, סואץ, חרם ערבי (הפסקת נחיתות הקו השוודי למזרח הרחוק בלוד), אספקת נשק.
אחרי הישיבה חיברתי יחד עם פנחס הודעה על זוועת מעלה עקרבים.
בערב ישיבת חברינו בממשלה.
ב-11 באו שני הזוגות מלוס אנג'לס יחד עם טדי ומויש וישבו עד אחר חצות.
כתבתי לב"ג:
אל: שר הביטחון 17.3.1954
מאת: שר החוץ
שוב בעניין אחריותה של עיראק למאורעות בסוריה
מאז כתבתי לו בעניין זה הגיע לידי "דוח מודיעין מיוחד" של המטה הכללי מיום 2 בח"ז ובו קראתי: "העיראקים, נראה שלא היה להם חלק בארגון ההפיכה... הצירות העיראקית בדמשק הייתה חסרת אינפורמציה על המתרחש וזו עדות חותכת לכך שלא בחשה בעיסה".
בינתיים עיינתי גם בסקירה מיוחדת של מחלקת החקר במשרד החוץ על "חלקה של עיראק בהפיכה החמישית בסוריה" שיש בה הסיכום המלא ביותר שראיתי עד כה של ראיות המוכיחות את דבר היות לעיראק יד בארגון ההפיכה והראיות המוכיחות את ההיפך. בסופו של דבר נשארת השאלה בחזקת תיקו. מכל מקום מסתבר כי שותפותה הישירה של עיראק בייזום ההפיכה וביצועה לא הוכחה בשום פנים.
אשר למסקנות שהצעתי להסיק מאי-התאמתות ההנחות שהיו נקוטות בידינו לגבי תפקידה של עיראק עם הידיעות הראשונות על הפיכה - נראה שלא דייקתי בניסוחן ולכן גרמתי לאי-הבנה.
בשום פנים לא נתכוונתי לאיזו פעולה "משמעתית" שהיא לגבי אנשי הביון, שטעו כאילו בהערכת מקורם או מהותם של המאורעות. זרה לי כל מחשבה כזאת. כוונתי הייתה למסקנות ממין אחר לגמרי, והן לגבי הזהירות המתחייבת מניסיון זה לדידנו אנו, האנשים האחראים, בבואנו להסיק מסקנות מהשערותינו במקרים דומים בעתיד ביחס לפעולה שעלינו לנקוט. במקרה שלפנינו נשמעו עצות והצעות לפעולה שהיו מושתתות, לפחות בחלקן, על הנחות אשר על כל פנים לא נתאמתו וייתכן כי הופרכו על ידי עובדות שנתבררו כעבור יום יומיים.
