יום ד', 20/1/1954
בבוקר במשרד רה"מ עם ברוך יקותיאלי על גורלו של השבט הבדואי [המגורש בנגב, על גבול סיני]. עניין מסובך למדי אשר ברוך סבור, כי אפשר להשיג בו את הדרוש בסבלנות ובמקל נועם ואילו הצבא בוחר בדרך הקלה של מקל חובלים וללא כל רגישות לרושם בדעת הקהל, היהודית והערבית ובחו"ל.
אחר כך במשרד החוץ. סיפרתי למנכ"ל על זייפרט והתייעצתי עם אמיל [עמיאל נגר; מנהל מח' מערב-אירופה] ואריה על עתידו של [אשר] מואיסיס באתונה.
משם לכנסת. התייעצתי עם זיאמה ארן על תגובתי להצעות לסדר היום.
בינתיים תפסו את נחום גולדמן חי בקלן והגישוהו לי בטלפון. השמיעה הייתה כשורה. הוא שמע לראשונה כי חבריו החליטו לא להשתתף בקואליציה הרחבה והצטער מאוד (הבטיח לי פעם להסגירם בידי כפותים, להשתתפות בממשלה עם אחוז החסימה!) אמרתי לו כי כפי שהוסבר לי עיקר דאגת השוללים היא פן בעקבות יוזמתו על התמזגות עם "הכלליים" יבוא פילוג בשורות מפלגתו וביקשתיו להבריק מייד ולהרגיעם מבחינה זו. הבטיח לעשות זאת.
הברקתי ללונדון ולניו-יורק והזמנתי מברקים מהציונים שם ל"פרוגרסיבים" לא לפרוש מהקואליציה.
בכנסת ב-11 שתי הצעות לסדר-היום.
הראשונה על זיון גרמניה לרגל ועידת ברלין, מצד מפ"ם, "השמאל" ומק"י, כל אחת לחוד. נאמו [שמואל] מיקוניס, [אדולף] ברמן ו[יעקב] חזן.
השנייה על זיון ארצות ערב, מצד שתי סיעות: "השמאל" ו"חרות". נאמו [משה] סנה ו[אריה] אלטמן. עניתי על נאומי כל קבוצה בהסברת עמדת הממשלה ובהצעה להוריד את השאלה מעל סדר היום.
בינתיים הכנסת רוחשת שמועות על הכרעת "הכלליים" - הללו אומרים כי דחו את הפשרה והללו כי קיבלוה.
אינני זוכר אם לאחר שסיימתי את מלאכתי במליאת הכנסת או דומני כי בהפוגה שבין שתי הפרשיות, בשבתי בחדרי, דפק על הדלת פרץ ברנשטיין. נכנס וצנח על הדרגש. ראיתי לפני אדם נרעש ומזועזע עד עמקי הנפש. הכרת פניו ענתה בו כאילו הזדקן בחמש שנים תוך יום אחד. פתח ואמר כי אין הוא מאחל לי בשום פנים מה שעבר עליו בכ"ד השעות האחרונות. הודיתי לו על הידידות המשתמעת והבעתי צערי על הצרות שהיו לו - ידעתי כי עמד במערכה קשה ביותר. אמר כי הוא כבר איש לא צעיר ובמאמץ שעשה בשלב אחרון זה העמיד על הקלף את כל עברו הציבורי. ודאי ברור גם לי, כי לפעמים קשה להשיג ממפלגה ויתור בעניין פעוט לכאורה מבעניין עקרוני חשוב. ובכן, הם מקבלים את ההצעה, כי עניין הסגנות יועבר לממשלה. הם עושים זאת במלוא ידיעת הסיכון שהדבר כרוך בו. למעשה, מכל תביעותיהם למינויים אישיים לא נשאר דבר. אם אפשר כי ההודעה (במיקשור הדברים לא יכלה מילה זו להתפרש אחרת מהודעת מפא"י לדתיים) לא תתפרסם כלפי חוץ - יהיה יותר טוב (הווה אומר, אין זה תנאי). עכשיו הם רוצים כי מרכז מפא"י יאשר את ההסכם. הם מבקשים כי ביחס לאחוז החסימה אכתוב להם מכתב בו אאשר, כי סעיף זה בהסכם קיים ועומד ואין מתנהל מו"מ עם שום מפלגה על בסיס אחר. אשר לתביעות הדתיות הרי אלו שכבר הוסכם על סיפוקן במו"מ בין שלושת הצדדים בעייתן נפתרה ואלו שטרם הוסכם על מילוין עוברות לממשלה. הכוונה היא כי בזה מסתיים המו"מ הקואליציוני. במקרה שהסיעות הדתיות לא יסכימו להצטרף לממשלה על יסוד זה - מוקמת מייד ממשלה של שתי מפלגות. על כל אלה רצונו לקבל תשובה חיובית. מלבד זה יש לו שתי בקשות, לא תנאים כי אם בקשות:
ראשית, כי החוק על אחוז החסימה יוגש עד פסח;
שנית, כי ייפתחו לפני "הכלליים" שערי משרדי הביטחון והחקלאות, הנעולים בפניהם כיום.
לבסוף אמר שוב כי עשה מאמץ יוצא מהגדר הרגיל להשיג הסדר ופעל מתוך שני מניעים.
ראשית, מדאגה למדינה במצב חמור זה;
שנית, מתוך הרגשת חובה אישית כלפי - היה סבור כי מגיע לי "chance" [סיכוי].
הודיתי לו מאוד על דבריו האחרונים. כיון שזקף את השגת הוויתור אך ורק לזכותו אמרתי כי חברו רוקח ודאי עמד לימינו בכל הפרשה הזאת והוא אישר כי כן היה הדבר. המשכתי כי אני מעריך מאוד את המאמץ שעשו ומבין היטב את הקושי שהיה כרוך בדבר. העירותי שתי הערות לדבריו.
ראשית, לגבי אישור ההסכם על ידי מרכז מפא"י. נכון כי ההסכם טעון אישור מצד המפלגה ונכון כי המרכז עומד להתכנס לשם אישור סופי, אך שני הדברים אינם מוכרחים להיות זהים. לפי החלטת המרכז עצמו הרי ההסדר הקואליציוני הסופי הוא הטעון אישור מצדו ולאו דווקא נוסח ההסכם עם "הציונים הכלליים". לעומת זה, מה שדרוש ל"צה"כ" הרי זה כי ההסכם יאושר על ידי נציגות מוסמכת של מפא"י, אחת היא אם באישור המרכז או לא. זוהי אומנם אבחנה פורמלית גרידא אך מוטב לי להדגישה.
שנית, לגבי המו"מ עם הדתיים. אני מבין את תביעתם בנידון זה כאומרת כי לא יהיה עוד מו"מ שגם "הכלליים" מעורבים בו והוא משמש יסוד לקואליציה על דעת כל המשתתפים בו. זה יכול להתקבל, אבל אין זאת אומרת כי אסור למפא"י לבוא בדברים עם הסיעות הדתיות ולהידבר איתן על עמדה משותפת בממשלה העתידה, ובלבד שלא יהא הדבר סותר את ההסכם בין מפא"י ו"הכלליים". תשובתו הייתה כי שתי המפלגות האחרות רשאיות כמובן לשוחח ביניהן ולהידבר כרצונן. בזאת נפרדנו והוא מסר לידי פתקאות שהיו בידו ושבהן נרשמו הנוסחות כפי שנתקבלו בישיבת "הצה"כ".
ירדתי לכנסת ועיינתי בפתקאות והעירותי בכתב על שתי נקודות. היה כתוב, כי לא-יתנהל מו"מ עם איזו מפלגה שהיא אלא בקבלת(!) הסעיף של מינימום ה-4 "אחוזים" וכו'. ציינתי כי התנאי ל"פרוגרסיבים" אינו יכול להיות קבלת הסעיף אלא רק כניסה לממשלה בידיעה כי הוא שריר וקיים. כן העירותי על התנאי, כי אם הדתיים אינם מוכנים יקימו שתי המפלגות ממשלה לאלתר. ציינתי כי איני יכול לחייב בעניין זה את חברי.
אספתי את גולדה, אשכול, ארן וגוברין ומסרתי להם מהלך העניין.
הזמנתי אלי את רוזן. גולדה השתתפה בשיחה. מסרתי לה כי אצל "הכלליים" חל מיפנה המאפשר סוף סוף קואליציה רחבה. יהיה זה צער רב אם מפלגתו תעמוד מנגד. כוחם לא בכמות אלא באיכות והרצון לשתפם נובע לא מכורח קואליציוני אלא מנימוקים ציבוריים-מוסריים. הוא עצמו תפארת לממשלה. ולמי אמסור תיק המשפטים אם הוא יפרוש? ישב לפני מדוכא וקודר. אמר כי למעשה יצאה המנהיגות מידו ועלי לדבר עם אלה שדעתם קובעת. רצונו הוא רק להזהירני משתי רעות:
ראשית, חלילה לי למסור תיק המשפטים לסרלין הלוטש עיניו לתיק זה, יען הדבר יעורר התקוממות השופטים ועורכי-הדין;
שנית, אל-נא אשאיר את מקומו של שר המשפטים פנוי בתקווה כי יחזור - זוהי תקוות שווא.
מייד לאחר שהלך אמרתי לשמאי להזמין לביתי את "שלושת המוסקטרים": [משה] קול, [יזהר] הררי ואידוב כהן.
הֵרַצתי את שמאי לברר מה אצל הדתיים: עודם יושבים!
ברנשטיין תקע ראשו לתוך חדרי וביקש כי לא אלך: הם מנסחים נוסח הודעה ורצונם לקבל אישורי.
חיכיתי וחיכיתי עד שסוף סוף באו הוא וספיר ובידם טיוטה. לא דיקדקתי הפעם בסגנון ולא נגעתי בלשונם אבל תיקנתי את הטעון תיקון מפאת התוכן ויצא נוסח זה:
"בהתחשב עם המצב והצורך להקים ממשלה חדשה בלי דיחוי נוסף, פנה המיועד לראשות הממשלה, מ"ש, אל מפלגת הצה"כ בהצעה ותביעה להקל על פיתרון המשבר הנוכחי ולהעביר לממשלה החדשה את הביצוע של סעיף סגן שר החינוך, אשר בהסכם שנערך בין מפא"י והצה"כ. מר שרת הסכים, כי התביעות של "המזרחי" והפוהמ"ז יועברו גם הם לדיון ולהחלטה בממשלה. נציגי הצה"כ נענו לבקשת מ"ש ולהצעה הנ"ל. לאחר אישור ההסכם וההצעה הזאת ע"י מרכזי מפא"י והצה"כ תקום הממשלה החדשה מייד בשיתוף אותן המפלגות המוכנות להצטרף על יסוד זה."
הודעה זו נמסרה מייד לפירסום - זאת אומרת ל"קול ישראל" ולעיתוני הבוקר, כי עיתוני אחר הצהריים יצאו זה מכבר - בשם ברנשטיין ובשמי. הרגָשתי הייתה כאילו עברתי על הר אבל עדיין שאלתי עצמי - ומה אם תיכנס רוח שטות בדתיים ויתעקשו על חוק בעניין החזיר? והנה אות חיים מהדתיים: שפירא מוכן להיפגש אחר הצהריים. הזמנתיו ל-5 בביתי.
בינתיים נקבעה ישיבת המרכז [של מפא"י] לאישור סופי למחר בערב וגם "הכלליים" קבעו ישיבת הוועד הפועל שלהם לאותו זמן.
ב-2.40 הביתה, סעדתי בזק, וב-3 קיבלתי את שלושת הקנאים למפלגה הפרוגרסיבית.
היה ויכוח עקר. פניהם לאופוזיציה. אם ייכנסו לממשלה, סוף זקניהם לגלוש למיזוג עם "הכלליים" והמפלגה תתרסק ותתחסל. אם יצאו - יתחזק עמוד השדרה של המפלגה ועצמאותה תופגן ותבוצר. וכלום אין טובת מפא"י לאורך ימים מחייבת הישארותה של מפלגה זו בחיים כגוף עצמאי? תעדיף נא מפא"י חיי עולם על חיי שעה! הררי טען, כי בבחירות הבאות לא יעמדו במרכז התעניינות הציבור עניינים השנויים במחלוקת בין פועלים ורכושנים, שכן כולם בקואליציה אחת, אלא בעיות טוהר השלטון ויעילותו ועל רקע של מלחמת בחירות כזו יש סיכויים דווקא למפלגתם, כל שכן אם לא תשתתף בשלטון ולא תתפגל באחריות לכל הקלקלות. אמרתי להם כי נהפוך הוא - דווקא אם יעמדו מנגד תרד קרנם - ולא קיבלו. לא יכולתי להוסיף כי עם פרישתם יסתלקו ממילא "פני" המפלגה מההנהגה, כיוון שהיו בעד כניסה לקואליציה, ואז מי בארץ ישעה להם? אם רוזן, גרנות ופרדר הגיעו בקושי ל-% 3.5 בכנסת, כמה ישיגו הררי ואידוב כהן? ובאמת עשו שלושת אלה, אשר כל אחד מהם הוא טיפוס בפני עצמו, רושם של אנשים אשר הצד השווה שבהם הוא שנעצרה התבגרותם. קול נשאר מדריך נוער, יזהר הררי - תלמיד גימנסיה, אידוב כהן - בחור-ישיבה שהפך "אכסטרן" [נבחן-חוץ].
נאבקתי איתם שעה תמימה ולא הועלתי כלום. משנפטרו שכבתי אך לא עצמתי עין מרוב מתיחות. למרבה הצרה התעורר בשבועות אלה האולקוס מתרדמתו ומציק לא מעט.
ב-5 הופיעו שפירא ובורג. עם כניסתם לחדר ראיתי מייד כי נפל דבר חמור ביותר. הם באו נזעמים ומורתחים. שפירא פתח ואמר כי לכתחילה נתכוונו בבואם לקבוע מסמרות לגבי התביעות הדתיות אך בינתיים קרה משהו שזיעזע וקומם את חבריהם ואין בפיהם הסבר לו. נתפרסמה הודעה משותפת שלי ושל ברנשטיין הממוטטת את ההסכם איתם. שוב מוחזר על כנו הרעיון הנשגב על שתי המפלגות כ"עמוד השדרה" של הקואליציה. הם מוזמנים להיגרר ולהצטרף אל המוגמר. תביעות "הכלליים" באו כולן על סיפוקן ואילו תביעותיהם מועברות לממשלה, הווה אומר, נשארות תלויות באוויר. במצב כזה אין לדבר על השתתפותם בקואליציה והכל חוזר לתוהו ובוהו.
אמרתי כי יוציאו מלבם כל מחשבה על משבר חדש. ואל-נא באפם. הרציתי במתינות ובנחת את ההשתלשלות. תליתי הקולר בהם שהשאירוני ללא תשובה אתמול והיום ודחוני מבוקר עד ערב, מערב עד בוקר ומבוקר עד אחר הצהריים. בינתיים הייתה קדחת. נדרש מאמץ על אנושי להסיט את "הכלליים" מעמדתם הנוקשה - והכל אך ורק למענם! - ומשהושג הדבר היה כורח גמור לקבוע מסמרות מייד, גם לא היה כל פתחון פה לסרב לתביעת "הכלליים" להודיע ברבים על המיפנה שחל, כדי למנוע מבוכה וחרחור ריב בתוך המחנה שלהם. הסברתי את פשר ההסכם עם "הכלליים" על דחיית התביעות הדתיות, שטרם סופקו, לבירור בממשלה, שאינו מוציא הסכם של מפא"י עם הדתיים על אופן סיפוקן של אותן תביעות בממשלה ובכנסת. אדרבה, הבה ונברר תביעות אלו בירור אחרון ונקבע את ההסכם עליהן סופית.
נרגעו קמעה והוציאו מכיסם נייר והניחוהו לפני: כל פרשת דרישותיהם מנוסחת בלשון של תנאי בני גד ובני ראובן. עברנו עליה סעיף סעיף ועניתי הן לעיקרו של כל סעיף והצעתי תיקונים בנוסח, שנתקבלו על דעתם. במרכז המיסמך עמד סעיף המחייב את מפא"י להצביע עם הדתיים בשאלת הסגן לשר החינוך. המתקתי במקצת ניסוח קטלני זה. חזרו וטענו כי ההודעה שנתפרסמה מעמידתם במצב בלתי-אפשרי משום חילול הכבוד. תוך כדי בירור הסעיפים ניצנצה בראשי מחשבה. אמרתי להם: "הבה ונפרסם הודעה משותפת שלי ושלכם, במקביל להודעה שפירסמתי עם ברנשטיין". צהלו פניהם ושפירא אמר: "וגם אנו נזמין אחרים להצטרף!" אמרתי: "אדרבה!"
באמצע צילצל הטלפון. "קול ישראל" מודיע, כי קיבל הודעה ששמי נקרא עליה ורצונם לדעת אם נכון הדבר. ביקשתים לקרוא את הנוסח באוזני ואישרתיו אך הוריתי לא לשדר ב-6.15, אלא ידיעה קצרה כי הושג הסכם ביני לבין "הכלליים" בעניין הסגנות ועל הקמת הקואליציה ולדחות את שידור הנוסח המלא ל-8.30 ועד אז יקבלו הודעה נוספת.
חזרתי ומסרתי לשפירא ולבורג את הסידור שקבעתי עם "קול ישראל". שוב אורו פניהם. וזה הנוסח שחיברתי והם אישרוהו:
"בעת ובעונה אחת עם פנייתו אל הצה"כ פנה המיועד לראשות הממשלה, מ"ש, לסיעות הפוהמ"ז ו"המזרחי" בקריאה להקל על הקמת הממשלה בלי דיחוי. כתוצאה מפנייה זו הושג הסכם בין סיעת הפוהמ"ז לבין מפא"י (כאן הדיוק!) על עמדה משותפת למילוי התביעות הדתיות שהגישו שתי הסיעות הנ"ל, אשר פרטיו יפורסמו לאחר אישורו ע"י מרכזי המפלגות. הוסכם, כי מייד עם האישור ישתתפו מפלגות אלו בהקמת הממשלה (לא "יקימו" אלא "ישתתפו בהקמה"!) יחד עם מפלגות אחרות המוכנות לתת יד לקואליציה".
כשהלכו רווח לי בתחילה מאוד, אבל אחר כך גאה עלי והציפני נחשול הרהורי חרטה על כל ההתקשרות עם הצה"כ - וראיתים פתאום בכל שלילתם וכאילו שכחתי את השיקולים המכריעים שהביאוני לידי הבנת הכורח העליון בהתחברות איתם למרות הכל.
בא חיים בני והוציאני לשעה מהמחנק ומכל הבלהות שרדפוני. סיפר על המשק ועל תוכניותיו ועל שיעורי הטיס שלו בלוד ועל חוג-צעירים חדש שקם במפלגה להכנת משמרת שנייה למנהיגות.
אחרי ארוחת הערב הלכתי עם צפורה אל הנשיא ומסרתי דוח מפורט על מצב העניינים.
קרוב לחצות טילפנה חנה זמר מ"דבר" ונתתי לה נוסחות אחדות להסברת המו"מ הכפול. אמרה, כי לפי שמועה שנפוצה בקרב העיתונאים קמה סערה בקרב "הכלליים" על סתירה שישנה בין שתי ההודעות, אולם היא שאלה את רוקח והלה אמר כי לא שמע דבר על כך.
בכל זאת שכבתי לישון בחרדת-מה.
