יום ה', 14/1/1954
שוב ארבע שעות עם הסיעות הדתיות, מעשר עד שתיים. עימדי דינור וגוברין, מ"הכלליים" ספיר ורוקח, מהדתיים שפירא ובורג, רפאל וחזני, נורוק ו[ישראל] רוזנברג. ויכוח רב לאורך כל החזית - חזיר ושבת (להבדיל!), ענייני חינוך בלי סוף, צבא וגדנ"ע, ועל הכל הסגנות הממאירה! שוב התאמצתי להביאם לידי ויתור, אך לשווא. יותר מהוויכוח הכללי הבהירו לי שיחות פרטיות וחילופי פתקאות, כי בנקודה זו לא יזוזו. שלחתי פתק לספיר: "זוהי אבן הנגף, אילולא היא - הכל מסתדר". ענה לי כי יותר שהוא שומע לטענות יותר הוא נוכח באי-צדקתן. נוח לו להיווכח כפי שרצוי לו, אבל המוקש בעינו ועל זה יתנפץ ההסדר כולו אלא אם כן יוותר אחד הצדדים. הישיבה נסתיימה למעשה בתיקו אך כדי לחפות על המשבר הצעתי, ונתקבל, כי מחר בבוקר תשבנה בתל-אביב שתי ועדות, אחת לענייני החינוך הדתי ואחת לכל יתר העניינים.
לארוחת הצהריים החטופה אפי – אפי [אפרים] אברון, שחזר לפני ימים אחדים מוושינגטון [היה מזכיר ראשון בשגרירות ישראל] להיות מזכיר פרטי ללבון. הזמנתיו לשמוע ד"ש מקובי ורנה ויורם שביקרו בוושינגטון. סיפר טובות רבות.
ב-2.30 יצאתי לתל-אביב לקראת ישיבת המרכז. במלון "דן" שורה של מבקרים. הראשון אברהם רוטנברג. דיבר קודם על צורת ניהול החברה [חברת החשמל] להבא והציע להקים חבר נאמנים: שלושה שרים, [א"ז] הופיין והוא עצמו. אחר כך גולל צרה חדשה: סכסוך בינו לבין חברת החשמל המאיים בשביתה כללית בחברה. נושא המחלוקת - קופת התגמולים. כנראה עניין ישן שהגיע למשבר דווקא עכשיו, ערב העברת החברה לממשלה. העובדים מתוחים ומודאגים לקראת המשטר החדש - אדיר חפצם להישאר כשהיו. עכשיו הם ממהרים לקבל מההנהלה הקיימת מה שאפשר. לעומת זה, א.ר. [רוטנברג] אינו מוכן לחתום על התחייבויות חדשות בלי אישור הממשלה - ואילו העובדים מסרבים להתאזר בסבלנות עד שהממשלה תיכנס לעובי הקורה ותפסוק.
אחרי כן [מארק] יארבלום על ענייני פריס ערב צאתו לחזור לשם ואחריו איסר בעניינים שוטפים.
[יוסף] בורג טילפן מירושלים. אחרי הפגישה המשותפת הם [הדתיים] נועדו בינם לבין עצמם ותהו אם כדאי להיפגש מחר, מאחר שבשאלה העיקרית אין כל סיכוי להסכם. אמרתי, כי אף על פי כן יבואו - כדאי להצר את הפער ככל האפשר.
הספקתי להמשיך כאן בניירות וב-8 הגעתי לוועד הפועל של ההסתדרות לישיבת המרכז [של מפא"י]. הרציתי שעתיים. פתחתי בהערכת המו"מ עם מפ"ם ובציון כישלונו כדבר שהיה מובטח מראש על-ידי סירוב הרוב להצטרף לאחריות ממשלתית בתקופה זו. הדבר הוכח זו הפעם הרביעית ויש ללמוד לקח: לא ללכת שולל אחרי הבטחותיהם של חברינו לשעבר מסיעה ב', אלא לדרוש מהם התחייבות מראש כי יהיו מוכנים לפרוש ולהיכנס לקואליציה לבדם אם ייווכחו כי אפשר להגיע איתנו לידי מצע משותף והרוב יהיה נגד. בלי התחייבות כזו אין כל טעם להיכנס למו"מ. אחרי כן הרציתי והסברתי במפורט את ההסכם עם "הכלליים" ולבסוף מסרתי על מצב המו"מ עם הדתיים; הצעתי לאשר את ההסכם עם "הכלליים"; לחייב את נציגי המפלגה במו"מ להמשיך במאמצים לשיתוף הדתיים; לקבוע כי הצטרפות ה"פרוגרסיבים" תלויה בהם בלבד. היה ויכוח נרחב. שוללי ההסכם המושבעים קפצו בראשו. נוצרה חזית מורכבת מכמה גזרות: שמואל דיין שפסל את "הכלליים" בשל התנגדותם להתיישבות; אנשי מועצות מקומיות המתענים תחת יד רוקח כשר הפנים; מזכירי מועצות פועלים הרואים במסירת תקציבי הפיתוח העירוני למשרד הפנים חבלה חמורה בכושר המלחמה באבטלה; ועוד. דיברתי שוב, הפעם פולמוסית. הוקעתי את קוצר הזיכרון שבגעגועים ל"קואליציה מצומצמת". הן נתנסינו בה עד שנסתאבנו ונמלטנו ממנה על נפשנו לחיק הקואליציה הרחבה. האומנם התלות הגמורה בדתיים תהיה הפעם יותר נסבלת משהייתה אז? הצבעתי על הסתירות: השוללים טוענים כי "הכלליים" מנצלים את משרדיהם להכנת הבחירות, זאת אומרת כוחם בבחירות תלוי בהישארותם בשלטון. אבל שוללי ההסכם שבקרב "הכלליים" עצמם דורשים את יציאת מפלגתם מהקואליציה דווקא לשם התכוננות יותר יעילה לבחירות. ואף אומנם, "הכלליים" הצליחו בבחירות לאחר היותם באופוזיציה. לבסוף הבעתי דאגה חמורה להשהיית ההחלטה, שפירושה המשך הסחבת - זה השבוע השישי! - העלולה להביאני לידי החזרת המשימה לנשיא ויש בה פתח לסכנת התפוררות ההסכם שהושג בעמל מפרך של כמה שבועות, מבלי שיהא ביטחון כלשהו כי במקומו נבנה דבר-מה אחר.
אבל מתחילת הוויכוח היה ברור, כי בישיבה זו לא תיפול הכרעה, ואם נתעקש לדחוק את הקץ - הרינו עלולים להשיג הכרעה שלילית. הצבעה ניסיונית באמצע הישיבה נתנה רוב גדול בעד דחיית ההחלטה. בחצות הוחלט סופית לדחות את המשך הוויכוח וסיומו לישיבה הבאה. דיברו כחמישה-עשר ונשארו רשומים כעשרים.
ב-12.30 אספתי ליד שולחן בתוך אולם הישיבות את ועדת השמונה להתייעצות. אמרתי כי מחר אקרא את "הכלליים" ואודיע להם את מצב הרוח במרכז. אזכיר את [יוסף] ספיר את הבטחתו ואתבע את מילויה. ניסינו לשכנע את הדתיים והעלינו חרס. המפלגה לא תסכים בשום פנים לגרום ליציאתם ועל ידי כך להעמיד את היהדות החרדית כולה מחוץ לתחום האחריות לשלטון בישראל. כך הוסכם.
