יום א',  3/1/1954

תפסתי עצמי מטפס על קירות חלקים בחתירה למוצא מהסבך הקואליציוני. אמש בדקתי אפשרויות מאפשרויות שונות והגעתי לאמצאות מחוכמות שנראו לי לאורו המפוכח של הבוקר דחוקות ויוצאות-דופן. חשבתי כך: "הכלליים" לא יזוזו מדרישת סגן יחיד בחינוך כתנאי בל יעבור. הם פתחו פרשה זו של מו"מ בתביעת סגן לרה"מ, סגן לשר האוצר, סגן לשר החינוך - כל אלה ללא הדדיות - ונוסף עליהם עוד סגן אחד על יסוד הדדיות. הם נסוגו מהתביעות הראשונה, השנייה והרביעית. רק השלישית נותרה להם לפליטה. לא יוכלו לוותר עליה בלי בושת פנים. ושארית הכבוד של עמדתם תלויה בהיות סגנותם יחידה. יען אם גם הדתיים יקבלו סגן באותו משרד, אזי מה כל הגדולה והתפארת? יאמרו עליהם כי הסתפקו באותה עצם יבשה שמפא"י זרקה גם לדתיים. אשר ל"פועל המזרחי", אף הוא לא יוכל בשום פנים להתפשר עם הסדר שלפיו קיבלו "הכלליים" סגנות שלא הייתה להם קודם ואילו הם לא זכו בשום רווח. כל שכן בחינוך, שיש להם בו מעמד מיוחד, מה שאין כן ל"כלליים". מכאן שאם גזירה היא לקבל את הדין מבחינת סיפוק תביעתם של "הכלליים", יש להציע פיצוי שקול לפוהמ"ז, ואם אין פיצוי זה יכול להתבטא בסגנות מקבילה בחינוך, יש להציע להם סגנות במשרד אחר. כאן ניצנצה בראשי מחשבה על האיש הישר והאציל [חה"כ משה] אונא מטירת צבי כסגן במשרד העבודה. אולם מה טעם יש למפא"י להעניק לפוהמ"ז, ולו גם מסיעת "למיפנה", סגנות באחד ממשרדיה ללא תמורה? אמרתי: נדרוש מהפוהמ"ז סגנות לנו בסעד. לנוחות האמצאה שכחתי, כי יש כבר סגן בסעד, הלא הוא [ישראל שלמה] רוזנברג המהולל, חבר "המזרחי" מאמריקה, אשר שמו הלך לפניו בעלותו וגם הרב י"ל מימון הזהירני מפניו. אבל אם אנו מתנים סגנות לפוהמ"ז בהדדיות, שַלַמה נגיש סגנות ל"כלליים" כמתנת חינם? אמור מעתה, עלינו לדרוש תמורה גם מ"הכלליים", נאמר, סגנות בבריאות חלף הסגנות בחינוך. אומנם הם בפירוש התנו את סגנותם בחינוך באי-הדדיות, אבל שמא נקל להם להתפשר עם הדדיות מלוותר על עצם הסגנות?

כשסיפרתי הלך-מחשבות זה ליצחק נבון אמר: אם כבר ללכת בדרך זו, הרי מוטב לקַצרה: יתנו-נא "הכלליים" סגנות לפוהמ"ז בבריאות תמורת הסגנות שיקבלו ממפא"י בחינוך.

ב-9 נתקיימה ישיבת ועדת השרים לבעיית שכר עובדי הממשלה. החידוש המרנין הוא כניסת גולדה מחדש לריתמה. ישבתי ראש, אבל למעשה ניהלה היא את הדיון. סוף סוף נחלצה מהמצר הנפשי שנכנסה לתוכו בעניין "הפקידות הבכירה" וקבעה בעצמה את הצורך להתחשב במיוחד בתביעותיהם. נקודת המוקד של ההתנגשות הועתקה מחזית זו לחזית הכללית של תביעות איגוד עובדי המדינה. הולך וניבעה פרץ רחב בין תביעותיו של האיגוד הזה ובין מה שמוכנה ההסתדרות (קרי: בקר) לדרוש למענו. סיכמנו מה שסיכמנו ולאחר הישיבה חיברתי נוסח הודעה לפרסום, המכוון למנוע "היעדרות" חדשה של הבכירים, שנקבעה הפעם לשלושה ימים רצופים!

בין ישיבה זו לבין ישיבת הממשלה דחקתי התייעצות חטופה עם גולדה, פנחס ואשכול על המו"מ הקואליציוני. לא הבאתי לפניהם את מחשבותי מאמש. כולנו נמנינו וגמרנו כי יש לחתור לקראת גמר, אם גם אין לחתוך בטרם תיפול ההכרעה במפ"ם. פנחס שוב הפתיעני בקפיצתו - בתחילת הפרשה הזהירני מלמתוח יותר מדי את החוט עם הדתיים ואילו עכשיו גילה נכונות לוותר עליהם ולגמור עם "הכלליים" בלעדיהם.

גולדה חלקה עליו: ציבור חברינו לא יצדיק בשום פנים פזיזות כזו.

קראתי לרוקח לשמוע על תוצאות נסיעתו לתל-אביב. עוד תמול שמעתי כי נכשל. סופר לי כי בוועדת העשרה של "הכלליים" הצביעו שבעה נגד ויתור על סגנות תמורת מינוי מישנה-מנהל-כללי, שניים נמנעו ואחד - רוקח עצמו - "לא השתתף בהצבעה". כנראה שקל כהוגן מידי חבריו על שהעלה על הדעת אפשרות של ויתור כזה.

הוא הודה לפני בפה מלא כי העלה חרס. בשיחה קודמת שאלתיו אם כדאי לי לשוחח עם העקשנים שבמחנהו - שמא אשפיע עליהם. אז אמר כי אין בזה צורך. עכשיו הציע כי אזמין אלי את [חה"כ חיים] אריאב ואת [חה"כ] עזרא איכילוב.

ברור, כי קרנו של רוקח אצל "הכלליים" במורד תלול. עם צאתו מעיריית תל-אביב איבד את עולמו [היה ראש העירייה בשנים 1936-1953]. בשבתו על אותו כיסא נהנה מהוד המסורת של [קודמו, מאיר] דיזנגוף ומכבודה ועוצמתה של "העיר העברית". עיריית תל-אביב שימשה [בימי המנדט הבריטי] קוטב שכנגד לוועד הלאומי, אפילו לסוכנות, [אחר-כך] אפילו במידת-מה לממשלת ישראל. ממילא שימש ראש העיר תל-אביב עמוד-תווך לריכוז כוחות הימין. לא האישיות קבעה, אלא המעמד הציבורי. יתרונותיו האישיים היחידים של רוקח היו מסירותו לעבודה ויושרו בענייני ממון. משיצא מאותה מסגרת וניסה להתבסס על כוחו העצמי, נודעה דלותו ברבים: חוסר השכלה, היעדר גמור של תרבות ציבורית, בטלנות ורישול במחשבה ובביטוי, ערמומיות ילדותית של שכל, שלפעמים היא מלבבת ולרוב היא מצחיקה. על כל פנים פנה זיוו וכל הופעתו נעשתה עלובה. בינתיים עקר מתל-אביב לירושלים, בקושי מצא לו כאן דירה, והוא נאחז עכשיו במשרד הפנים בכל כוחו. מה יהא עליו אם תתפרק הקואליציה – כלום יפנה לו [חיים] לבנון [ראש עיריית ת"א בשנים 1953-1959] את מקומו בעירייה? אבל טובת הנאתו זו בולטת לעין כל, ולכן כשהוא מנסה להשפיע בחוגו לטובת המשך הקואליציה, לא זו בלבד שאין כוחו יפה לשכנע אחרים מפאת נמיכות שיעור קומתו, אלא הוא מעורר התמרמרות וזלזול באשר רואים אותו כדואג לא למפלגה או למעמד, אלא לכיסאו ולביתו.

הסעיף העיקרי בישיבת הממשלה - בעיית עיריית ירושלים, אחד הסעיפים העומדים בסדר היום זה זמן ועידן. דב יוסף הירצה על ביצורה הכלכלי של העיר והציע שורה של אמצעים ופעולות. התפתח ויכוח כללי על מצבו הפרוע והמביש של השלטון העירוני בבירת ישראל. רוקח הציע תיקון בחוק שיכניס למועצת העירייה 25 אחוז חברים ממונים על ידי הממשלה. אמרתי כי הקולר תלוי בממשלה שהפקירה את הנהלת ירושלים - בירת הנצח של ישראל, עיר הקודש להמוני אדם ברחבי תבל, עיר החזית כלפי ירדן - למשחק החופשי של יחסי כוחות בין מספר סיעות קרתניות, בעוד שחובתה הייתה לנטול לידה סמכויות שהיו משליטות את רצונה על הנהלת ענייני העיר ומונעות אותה מלהתבזות קבל האומה והעולם כולו. הבעתי דעתי כי אין מנוס מקביעת חוקה מיוחדת לשלטון העירוני בירושלים, אבל לא על ידי צירוף מספר חברים ממונים שיוכלו להישאר במיעוט, אלא על ידי הבטחת אפשרות של הכרעה ממשלתית, אם בדרך של מינוי ראש העיר מטעם הממשלה או באורח אחר. השאלה היא כיצד למזג יסוד זה של הכרעה מטעם הממשלה עם משטר שיבטיח זכויות מסוימות לנציגי התושבים ויסייע להטלת חובות עליהם.

אחרי הישיבה שוחחתי עם [יוסף] ספיר לחוד ו[משה] שפירא לחוד ונוכחתי שוב כי עניין הסגנות בחינוך הוא סלע המחלוקת שאין להתגבר עליו אלא על ידי ויתור מאחד הצדדים, המתעקשים לא לוותר. שפירא הודיע נחרצות, כי בשום פנים לא יוכלו לוותר על סגן בחינוך אם "הכלליים" יקבלו סגן. לחצתי על ספיר: "האומנם מעוניינים "הכלליים" לגרש את הדתיים מהממשלה?" אמר: "נבוא קודם לידי הסכם בינינו, כי לנו יינתן סגן יחיד ואז נעשה כל האפשר למנוע יציאת הדתיים." אמרתי: "'כל האפשר' אין פירושו הבטחה מוחלטת כי יישארו בפנים. אין זה פותר את הבעיה. מנוי וגמור עמי לא להביא לידי מצב שבו היהדות החרדית כולה באופוזיציה לשלטון ישראל."

אחר הצהריים בא מתל-אביב משה קרן מ"הארץ", לפי הזמנתי המיוחדת. קראתיו אלי עוד אתמול למען השפיע על הצגת עניין הקואליציה באותו עיתון. בינתיים הופיע הבוקר דוח מסולף בתכלית, כי כאילו יש חילוקי דעות בצמרת מפא"י לגבי העמדה שיש לנקוט כלפי דרישות "הכלליים" וזוהי סיבת עיכוב הגאולה.

הסברתי לקרן כי עיכוב הגאולה אינו בא כלל בעטיה של מפא"י. שני סלעי המחלוקת נתונים בין מפלגות אחרות: אחד, סגנות החינוך, בין "הכלליים" והדתיים, ואחד, אחוז החסימה, בין "הכלליים" וה"פרוגרסיבים". בשני העניינים האלה מוכנה מפא"י לקבל מראש כל פשרה שתושג בין שני הצדדים המתנגשים.

לארוחת ערב אצל גולדה עם [דייויד] מורס, המנהל הכללי של משרד העבודה הבינלאומי. לא ידעתי כלל כי הוא יהודי וכן אשתו וכן מזכירו וכן אשת מזכירו. טיפוס נאה וכנראה אדם בעל נפש אך לא חזק ביותר. מצאתיו מלא רשמים מביקורו במצרים. ראה את נגיב ויתר אנשי החבורה, בכלל זה [מחמוד] פאוזי [שר החוץ המצרי]. התרשם מיושרו של נגיב. לא חידש הרבה לגבי המעניין אותנו במיוחד ואישר את הנחותינו: כל עוד הסכסוך [של מצרים] עם אנגליה בתוקפו לא תחול שום תזוזה בעמדה כלפינו, אך ספק אם פיתרון בעיית אזור סואץ יַשְרֶה מתינות ביחסים עם ישראל. הוא חושש כי האיבה תעמוד בעינה גם אחרי כן.

גולדה הזמינה לאחר הארוחה רבים מעובדי משרדה ונפגשתי לראשונה עם כמה אנשי מפתח במשרד זה, אשר עד כה רק את שמעם שמעתי. התרשמתי כי במשרד זה שוררת רוח טובה.