זיכרון חוויות משבי יפאן

 

פנום פן-בנגקוק,  5.12.1956

 

הבוקר עשינו את הטיול היחיד בפנום פן כתיירים. בא בחור ממחלקת הטקס ונסענו לפאגודה המלכותית, צמודה לארמון, הנודעת לתהילה. בשם "פאגודת-הכסף" על שום שרצפת אולמה המרכזי מרוצפת כולה טבלות של כסף ממש. מקדש זה נבנה לפני כחמישים שנה בסך-הכל על-ידי ארדיכל צרפתי - יש בו רחבוּת וניקיון ועושר רב, אך אין בו, כמובן ממילא, הוד-קדומים. עיקרו באמת העושר - זהו אוצר גנזי בית-המלך - ולפי שהסביר אחד מפקידי החצר ששימש מורה-דרך, זהו עכשיו רכוש העם. כאן פסל בוּדא, כולו מקשה אחת של זהב, וקומתו נמוכה, שכן נעשה בדיוק לפי מידת קומתו של המלך סוֹרוֹדוֹם, סבו של המלך הנוכחי, אשר הקים את הפאגודה. כאן פסלוני בוּדא מכסף טהור. כאן פסלי זהב וכסף משובצים יהלומים למכביר. וכאן אוספים של כלי זהב וכסף ומרגליות - מתנות שקיבלו מלכים וחפצי-יקר שרכשו.

סיירנו בעיר. ראינו שגרירויות ומשרדים ממשלתיים ובנקים גדולים ושדרות רחבות ונוכחנו כי יש לפנוֹם פן חזות של כרך ושל בירה. התנופה כאן הרבה יותר נמרצת והרקע התרבותי יותר עמוק מבלאוֹס, גם המדינה כולה מגובשת יותר מבחינה לאומית פנימית, בעוד שלאוֹס עודנה היוּלית ותחוּחה.

הביקור בבית א. היה מעניין ביותר. הכרתי את אשתו, את בתה הבכירה ואת בתם הקטנה. האישה הייתה בשבי יפאן. שאלתיה על מה שעבר עליה בהודו-סין בשנות מלחמת-העולם. היה זה כאילו פתחתי מגוּפה של בריכה מלאה על גדותיה. פרץ סילון של דיבור נרגש ועסיסי, גורף איתו חוויות אשר כנראה טרם באו על מלוא ביטוין. תיארה כיצד באה עליהם התבוסה כחתף. פתאום נחתו היפאנים בים ובאוויר וההתנגדות הצרפתית נשברה מייד. היא הייתה אז אשת קצין וגרה במחנה של משפחות קצינים וסמלים. קבוצת נשים עם ילדיהן נשארו ללא מגן, כשכל הבעלים נלקחו בשבי. היו ימי סיוטים ובלהות. על היפאנים סופרוּ סיפורי-זוועה. באה אפתעה מרגיעה. הצבא היפאני היה ממושמע והתנהגותו הייתה תרבותית - על-כל-פנים כלפי הצרפתים בהודו-סין, אפשר משום היחס המיוחד לממשלת וישי. בייחוד היו רגישים לצורכי ילדים ודי היה להופיע לפני קצין יפאני עם ילד קטן כדי לרכך את לבו. היו ימי עֶברה וזעם לקראת סוף המלחמה, כשהופצצה הירושימה. היו ימי-חרדה כשנודע כי המצביא היפאני בהודו-סין מסרב להיכנע לצו הפסקת האש ובדעתו להמשיך במלחמה. רוב צבאות יפאן שביבשת אסיה נשארו שלמים ואדונים לארצות-הכיבוש. הכניעה קשתה עליהם מאוד. אבל העינוי הנפשי הנורא ביותר כל אותן השנים היה הניתוק הגמור מהעולם והיעדר כל מושג אמיתי ממה שהתרחש באירופה. חלה הסתלפות מוחלטת של מושגים והערכות. אנשים לא חשו כי הם מסתכלים בראי עקום. רק עם גמר המלחמה וחידוש הקשר החלו להתברר תהליכים ומאורעות קובעי-גורל, אישים ומעשים הופיעו באורם הנכון, באה מהפכה גמורה, למשל, בהערכת אישיותו ותפקידו של פטן. אנשים נתייסרו בחבלי-הסתגלות קשים לעובדות ולהתפתחויות שלא היו שותפים להן בשעתם ונתבעו לעקירת מושגים שהיכו שורש בתודעתם ולקריאת כל ההיסטוריה מחדש ולגמרי אחרת. בין השאר נודע אז לראשונה דבר שואת יהודי אירופה. יש טיפוסים שעד היום לא קלטו לאחר מעשה מה שלא ידעו או לא הבינו בשעת מעשה והם מתגלים פעם אחר פעם כאנשים שלא מן העולם הזה, הדבקים במושגי-סלף שעבר זמנם.

 

הערצת ישראל לחוד - ואנטישמיות לחוד

 

במרכז השיחה עמדה, כמובן, ישראל - נושא פולחנה הנפשי של המשפחה, על.יהודיה וגוֹיותיה. הבעל ואשתו סיפרו בהתרגשות איזו התפעלות והערצה עורר ניצחוננו המזהיר בסיני בתוך כל הקהילה המערבית בפנום פן, ובייחוד בקרב הצרפתים. בהיות הבעל מספר ומתלעלע הפסיקתו האישה ואמרה: אבל תודה, כי אין הערצה זו לישראל ככלל מחלישה אף כלשהו את האנטישמיות הממארת כלפי יהודים כפרטים! א. יניסה לסייג דין זה ואז פרצה לתוך הוויכוח הבת הבכירה ובתוקף רב תמכה בגירסת אמה. האישה הזכירה: הן אותו בחור, בנשימה אחת עם התלהבותו מגבורת ישראל, אמר לך אגב עניין אחר כי מה טוב הדבר שאין איש חושד בך כי אתה יהודי! אולי יותר מהתופעה המאלפת שתוארה כאן - ומבחינה זו יש להניח כי אין פנום פן הנידחה אלא פרט מקרי מהכלל העולמי - עשתה עלי רושם ההזדהות הנפשית הגמורה עם הגורל היהודי, שלתוכה נקלעו, על לא עוול בכפן, שתי הצרפתיות המבריקות הללו, האם והבת.

פולחן ישראל אינו מהעיסוקים המשרים שלוות-נפש. בעניין זה נתונה כנראה המשפחה באי-שקט מתמיד. כאשר אמר א. לאשתו כי הוא הולך לראותי, שאלה: פירוש הדבר כי עלי להתחיל לארוז? הארץ מושכת לב שניהם ושניהם יראים מפניה. מה יעשו שם? מה הזמן הדרוש ללימוד הלשון? איפה יתיישבו ואיך ישתכנו?

לסיום פרשת הביקור הזה יש לתת שבח והודיה- לארוחה הטעימה אשך בעלת-הבית עצמה טרחה על בישולה באמנות רבה. בפעם הראשונה מאז יצאנו מבומביי בא אל פינו בשר שניתן בקלות ללעיסה. בסיאם, בלאוס ובקמבודיה מתחכמים להגיש בשר אשר לא רק לשיניים אלא גם לסכין אין כל שליטה עליו.

חזרנו למלון וכעבור דקות מספר יצאנו לנמל-האוויר כשמכונית-משטרה אחת לפנינו ואחת מאחורינו. זו שמלפנים מצריחה להבהיל עוברים ושבים - עוקרת תושבים שלווים מתוך בתיהם וחנויותיהם לזנק החוצה ולתהות מיהו נוסע זה שממשלת קמבודיה חפצה ביקרו. ועוד מאחורינו, במכונית משרד-החוץ, ראש הטקס וסגנו. לאורך כל הכביש עד נמל-האוויר ומשני עבריו היו ניצבים חיילים, במרחק 200-100 מטר איש מרעהו גבם אל הכביש ורוביהם מופנים כלפי אויב העלול, כאילו, להגיח מתוך הג'ונגל. למעשה לא נראו מעבר לשרשרת-הביטחון אלא נשים כובסות בנהר ופרות רועות באחו. בנמל-האוויר שוב משמר-כבוד של אותם הצנחנים ותזמורת עם דגל. חזרנו על הטכס של הצדעה וסיקור.

ללוותני באו גם הממונה ההודי והקונסול ההולנדי. טסנו כשלוש שעות ובדרך נחתנו לשעה קלה בסיים ריאפ. סיהאנוּק, אַייך?

ברגע האחרון לפני צאתנו מהמלון הביא רץ צרור עיתונים ומכתב. עורךLiberte'  שלח מספר טפסים של גיליון עיתונו מהיום. בעמוד הראשון כתבה רחבת-ידיים על ביקורי, מפוצצת בכותרותיה, פותחת בתיאור כללי נלהב ביותר על תקומת ישראל ומרצה את דבר שליחותי ותוכן הסברותי. מחציתו של העמוד השני מוקדשת אף היא לישראל, תוך הבלטה רעשנית, ועניינה סקירה כללית על מצב הארץ היום למחוזותיה ועל מפעלי-הפיתוח המתבצעים בכל אחד ואחד. כל אלה שאובים מהחומר הצרפתי שקיבל העיתון מאלישיב.

משהו לסיכום פרשיות לאוֹס וקמבודיה מבחינתנו. יש כאן הצטרפות שלוש נסיבות העשויה לפעול לטובת ישראל.

ראשית, הזיקה לצרפת. הקשר של השכבה המשכילית והיַציגה [רפרזנטטיבית] בשתי הארצות עם העולם החיצון הוא כמעט אך ורק באמצעות השפה והעיתונות הצרפתית וממילא "המהדורה הראשונה" של הצגת ענייננו לפני הציבוריות כאן היא חיובית ואוהדת.

שנית, חולשתה הניכרת ואפשר היעדרה הגמור של השפעה ערבית ומוסלמית עוינת במרכזים אלה.

שלישית, חוזק המסורת הבוּדאית, היוצרת אווירה של סובלנות ורצון טוב כלפי כל. לעומת זאת, אותה מסורת עצמה, מחייבת גם קשב והיענות לצד הערבי, ואילו ההשתייכות התחושתית או המוּדעת לגוש האפרו-אסייני דוחפת הלאה באותו כיוון.

מבחינות אלו לא הרי זו כהרי זו. לאוס הכלולה ב"אחדות הצרפתית" נוחה לנו מקמבודיה שהפקיעה עצמה מתוך האחדות. קמבודיה השתתפה בוועידת באנדונג בעוד לאוֹס עמדה מנגד. תוצאותיו הממשיות של הבדל הגישות נראות כבר בתחום הקשר הדיפלומטי אשר לאוֹס מוכנה להתקינו ואילו קמבודיה מהססת. הנה כי כן יותר קשה לעת-עתה ליצור יחסי-ידידות עם קמבודיה מאשר עם לאוֹס ואולי לא מקרה הוא כי קושי זה עומד ביחס ישר לחשיבותן היחסית של שתי הארצות.

 

מה מוכיח ניסיונה של ישראל לארצות אסיה?

 

עם סיום הביקור בארץ האחרונה שבתוכנית ממילא עלו על הדעת הרהורים בדבר המשותף לכל הארצות שבוקרו - או לפחות לרובן - מפאת עתיד היחסים בינן לבין ישראל. על הגורמים המשבשים יחסים אלה נאמר לא מעט בהערות הפזורות על-פני היומן כולו. השאלה היא אם פועלים גם גורמים מסייעים. דוגמת בורמה מוכיחה לכאורה מציאותם, עם כל המגבלות הרובצות עליהם. ההסתכלות במכלולי הבעיות בהם מתלבטות רוב ארצות האזור מלמדת כי גורמים אלה קיימים, ולו גם בכוח, גם בארצות אחרות. ואל-נא ייחשב הדבר ליוהרה אם ייאמר כי אפשר בורמה עצמה טרם מיצתה את כל אשר יש ללמוד מהמופת של ישראל ואת כל הקובע ברכה לקשר עמה.

יען מַהן הדאגות המשותפות לאזור שבו נערך הסיור, אשר מלבד הארצות המוסלמיות הוא מכיל כמעט את כל ארצות אסיה שלא נפלו תחת מרותו של משטר הקומוניזם הטוטליטרי ואשר אדיר חפצן הוא להימלט מגורל זה?

ראשית, שמירת העצמאות הריבונית והייחוד הלאומי - זוהי השאיפה היסודית והנעלה על-פני כל.

שנית, פיתוח המשק והעלאת רמת התרבות וחיי החברה - אף היא מגמה כללית ומכרעת.

שלישית, טיפוח החירות הפנימית - עיקרון שאינו כיום נחלת כל הממשלות של האזור, אבל הנאמנות ואף הקנאות לו הולכות ומקיפות חוגים יותר ויותר רחבים, בשלטון ובעם, במידה ומתעמקת ההכרה ביתרונו של משטר המבטיח חירות - חופש המחשבה, הביטוי, ההתכנסות, הארגון, התנועה, הפעולה הכלכלית, היוזמה הציבורית, התנופה החלוצית, היצירה הרוחנית. ההנאה המוּדעת מהחירות והדבקוּת הנפשית בה מושרשות ונפוצות במידה מפתיעה בשתי ארצות כה שונות זו מזו בהווין, בתרבותן ובהשקפת-עולמן כהודו ויפאן, וניצניהן מצויים בשפע בכל שאר חלקי האזור.

אבל הבעיה הגורלית היא אם ניתנת שמירת החירות הפנימית להתיישב עם קצב מהיר ותנופה חזקה של פיתוח משקי ועלייה תרבותית. מבחינה זו עשויה דוגמת סין לשמש גם אזהרה מאיימת גם מופת מושך-לב. אותה מעצמה אדירה מבצעת לכאורה מפעל כביר של פיתוח תוך שלילה גמורה של החופש. המדינה מעניקה עבודה ולחם לכל. היא נוטלת חירות מכל. היש מנוס מגורל זה? או הנגזר על כל יתר ארצות היבשת, הנמקות באוזלת ידן והחותרות לעלות בסולם הרווחה וההשכלה, לשתות עד תום. את הקוּבּעת הזאת, המבטיחה שובע וגוזרת חנק? שמא זו הייתה כוונתו של ראש ממשלת ציילון כשאמר בשיחה הראשונה כי ארצו, בדומה לארצות אחרות של האזור, עודנה יושבת על המדוכה ותוהה איזה משטר תבוֹר לעצמה מן המשטרים השונים למיניהם הקיימים בעולם של זמננו.

ואין השאלה רק איזהו המשטר החברתי המבטיח או מאפשר פיתוח יעיל ומהיר. לא פחות מעיקה השאלה מנַין יימצא ההון לפיתוח. בניגוד לשיגרה מסוימת של התנבאות חברתית וכלכלית, אין עודפי ההון הקפיטליסטי המצטברים בארצות שהגיעו לשיא ההתפתחות הכלכלית זורמים כיום בשפע אל הארצות הנחשלות, תוך נהייה אחרי פיתוי העושר הטבעי הבלתי-מנוצל או העבודה הזולה הניתנת לניצול. ההתקדמות הטכנולוגית המסחררת של ארצות-השיא, המחייבת החלפה מהירה ומקפת של הציוד הקיים, בולעת את כל עודפי ההון הנוצרים בהן ועדיין אינה באה על מלוא סיפוקה. ממילא אין תהליך זה מותיר ולא-כלום - או הוא מותיר רק פירורים - למען האזורים המפגרים שבעולם. אבל גם אילו נמשך הון פרטי בסכומים גדולים. אחרי השקעות בארצות אסיה הנחשלות, כלום הייתה בזה כל הישועה? נניח עלה בידי ארץ כהודו - בהתאם למדיניותה המוצהרת, אשר נהרו הסוציאליסט חוזר עליה תדיר - למשוך הון פרטי מבחוץ להשקעה בפיתוח הארץ, כי אז מה היה מועיל הון זה לפתור את בעיות-היסוד של המשק הלאומי? איזה הון פרטי שבעולם היה מוכן לקבל על עצמו את המשימה הענקית וההיסטורית להרים משפל המדרגה שמונה מאות אלף כפר? ברור כי בלי הון מגויס ברשות המדינה ומופעל בתנופה חזקה של יוזמה ממלכתית ותוך תכנון מקיף וארך-טווח לא יבוצע אותו שידוד מערכות המשק והחברה אשר רק בו המנוף לקידמה והערובה לעצמאות. ושוב מתעוררת השאלה, אם גיוס נרחב של הון ממלכתי והפעלתו במרוכז ייתכנו על רקע של חירות הפרט והציבור - ללא משטר של כפייה כל-מקפת ומשמעת מוחלטת.

והנה נדמה כי אלה ההוגים את מחשבת אסיה החדשה והחופשית, העומסים דאגותיה והמתייסרים בבעיותיה, יכולים לשאוב בשורה ממאמציה והישגיה של הארץ הקטנה והרחוקה ישראל. כי במדינת ישראל חָברו יחד ונתקיימו למעשה כל המגמות הרצויות והדרושות להם. מתבצע בה, על רקע של כלכלה נחשלת ובמידה רבה בלתי-קיימת, מפעל מהיר ומסועף של בניין ופיתוח, המחולל מהפכה בחקלאות ובתעשייה, מחדש מערכות תרבות ומעצב חברה חדשה, ועם זה הוא נאבק עם ריבוי תלול ביותר של האוכלוסייה - יכול לו ואף יונק כוחות חדשים ממנו. מפעל-פיתוח זה שואב את עיקר מימונו ממקורות של הון ממלכתי וציבורי. היוזמה הממלכתית המרכזית ממלאת בו תפקיד מכריע. אך יוזמה זו אינה בולמת ומשתקת אלא היא מדרבנת ומעודדת כוחות-יצירה חופשים ומרץ חלוצי הבוקעים מרחבי העם. יען עם כל אופיו הדינאמי והמורכב אין תהליך-בניין זה כרוך בשום צמצום או הגבלה של חירויות-היסוד. על זאת מעידים עדות ניצחת חופש-הדיבור והעיתונות וביקורת השלטון, טיב משטר הבחירות, העצמאות הגמורה של המשפט, חופש היוזמה הבנאית וחירות הרוח היוצרת וכל שאר הגילויים המובהקים של דמוקרטיה איתנה ורעננה שנתברכה בהם ישראל זו. אומנם לגבי כמה מארצות אסיה, עצומות הממדים בשטח, באוכלוסייה ובחומרת הבעיות, אין מפעלה של ישראל יכול להיראות אלא כניסיון בקנה-מידה "מעבדתי" גרידא. אף-על-פי-כן מתרמזים מניסיון זה סיכויים גם בשבילן להגיע לקידמה בלי להקריב את החירות. כיום מעטים הם עדיין בארצות אלו האישים הבקיאים, ולו במידת-מה, בניסיון הישראלי והעומדים כראוי על לקחו המאלף והמעודד. בידנו להגדיל מספרם, להרחיב ולהעמיק את הבנתם, להפיק מלוא היַעַל מיריעת העובדות שנגולל לפניהם. להסברה שתתנהל לפי קווים אלה יש שכר במערכה הקשה שאנו עומדים בה על רכישת לב אסיה החדשה.

בבנגקוק פגשונו יעקבסון ולינטון. צירנו זה בטוקיו, המואמן לבנגקוק, בא לקיים מצוות כבוד דיפלומטי למלך סיאם ביום הולדתו. כל הדרך העירה סיפר לי על התגובות ביפאן למסע סיני, שהיו בחסד.

 

הביתה

 

לאחר ארוחת ערב ב"יראוואן" נסענו בחצות לנמל-האוויר עם שיירה של מלווים. תוכנית-המסע שלי נסתיימה ופני מועדות מערבה.