על מדוכת היחסים עם סיאם

בנגקוק,  23.11.1956

הבוקר מגע רשמי ראשון עם ממשלת טאי - ביקור אצל הנסיך המשמש בתפקיד סגן שר-החוץ: תרבותי ומשכיל, נבון ומתמצא היטב בעניינים. יעקבסון ואלישיב היו איתי. שוחחנו כחצי שעה עד שהגענו למעגל קסמים ונשארנו תקועים בתוכו. אני טוען לו כי אם רצונם לתרום לשלום חובתם קודם כל להתקין יחסיהם איתנו על-ידי משלוח צירם להתייצב כדת ואילו הוא טוען כי אדיר חפצם לעשות זאת, אבל הדבר מחייב שיפור האווירה תחילה.

הסתבר כי בשלב מסוים הם עמדו לבצע את ההתקשרות, אבל משהו נשתבש והצעד נדחה לזמן-מה ובינתיים נשתרגו פורענויות ועתה קפץ משבר חדש ויש לחכות. זה זמן מצב יחסינו איתם אינו מאוזן: צירנו בטוקיו הואמן גם לבנגקוק ואילו צירם ברומא, שהיה מועמד לדבר, לא הואמן לירושלים. מסתבר, איפוא, כי מצב בלתי תקין זה עתיד להימשך.

דיברתי על הדיונים העתידים להתקיים בעצרת וקיבלתי רושם כי במקרה הטוב ביותר יצביעו עם ארצות-הברית.

בפתח דברי הצגתי ברור את שליחותי כעורך ביקור לממשלת טאי במסגרת מסעי על-פני אסיה ואיש-שיחי הבין עניין זה היטב. הבטיח להחיש את קביעת המוּעדה עם ראש הממשלה ואף לעזור בסידור ראיון מיוחד עם המלך.

בצאתנו סרנו לאחד המקדשים וראינו פסל בוּדא שכוּב, נפילי בממדיו - גוש חומר ענקי, מוזהב כולה זרים בקוויו אך בלתי חי לחלוטין.

יעקבסון בא לשיחה עניינית. הרצה על חשיבותה של ארץ טאי - 24 מיליון תושבים, עצמאות מושרשת מימי קדם; מפעל-פיתוח גדול, השטח החשוב ביותר בדרום-מזרחה של יבשת אסיה; אחד הדברים העיקריים העשויים להדק את קשרי ישראל עם ארץ זו הוא המסחר; אפשרויות קליטת מצרכים רחבות כאן מאוד, אך ניצולן מחייב מחירים בני התחרות ולימוד יסודי; הלימוד לא ייתכן בלי מינוי נציג מסחרי - שיתמסר כליל לעניין וישב כאן בקביעות.

יעקבסון זה עצמו – עדין נפש ובעל רגש יהודי חם - השקוע במקצועו כרופא ומשתכר ללחמו בעבודת יום-יום, מקדיש לפחות שלוש שעות ביום לענייני נציגות ישראל: פרסום הירחון הנפוץ ב-5000 טפסים, קשרים, הופעות, וטיפול במשימות. אין הוא מקבל פרוטה לא כמשכורת ולא להוצאות.

אכלתי ארוחת-ערב לבדי ובמקרה העפתי עין על מודעה בעיתון של אחר הצהרים: הערב קונצרט באולם משרד-התרבות. החלטתי לנסוע. מצאתי קהל נוהר. להפתעתי הייתה הכניסה חופשית. הבית היה מלא מפה לפה ובקושי מצאתי מקום לשבת. הרושם היה כי רוב הקהל תלמידים - נערים ונערות מבני י"ב-י"ג ומעלה, עד עשרים. היה נחמד לראותם נקיים ומצוחצחים - חולצות לבנות, מכנסים קצרים או חצאיות כחולות. הרושם הוא כי ניקיון הלבוש בארץ הזאת מגיע לדרגה של פולחן ממש. השקט היה מופתי - שום לחש, שום זיע. היו גם אירופים רבים. הקונצרט היה תרבותי ונאה. הפסנתרנית - סיאמית צעירה שלמדה חמש שנים בארצות-הברית, טכנאית מושלמת, אך "המגע" שלה לא עמוק ביותר. בתוכנית סונאטה של מוצארט, דברים של באך ושל בראמס, סקרצו של שופן ולבסוף דיבּוסי וחצ'טוריאן. הזמרת הייתה אמריקנית, מצו-סופרנו עמוק, שרה משהו כנסייתי משל באך, אחר-כך Lieder (בגרמנית) של שוברט. דומה כי המוסיקאית החשובה ביותר הייתה המלווה, אף היא אמריקנית. בסך-הכל נהניתי מאוד.

מסתבר כי אוזנם של בני עם-טאי כרויה למוסיקה מערבית ובזה דומים הם ליפאנים, אך לא להודים שאוזנם אטומה כליל לצלילי אירופה.