מכתב 21 - פואה יקרה - 12.7.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 21 - פואה יקרה - 12.7.1946
כותרת משנה  מחנה לטרון, יום ו'

                                                                                                         

                                                                                               מחנה לטרון,  יום ו',  12.7.1946

פואה יקרה,

 

מחר שבועיים מיום שנאסרתי וזהו בסה"כ מכתבי השני אליך, אם לא אחשוב את הפתק הראשון ששלחתי לת"א. ממך לא קיבלתי עד היום אף מילה אחת בכתב, אלא רק דרישות השלום בעל-פה וחבילות רבות.[1] דרישת השלום האחרונה הובאה לי בידי וייצמן בעצמו ובכבודו, ונמצאתי למד כי נכחת בישיבת הווה"פ בבית-החלוצות. לפני כשבוע או עשרה ימים מסר לי אחד המבקרים מפיך, כי כתבת לי מכתב, אך הוא עדיין לא הגיע. גם אינני יודע אם קיבלת את מכתבי. ההתנהגות כלפינו היא כנראה לפי כל הפרטים והדקדוקים - לא רק שביקורים אין מַתירים אלא גם את המכתבים משהים עד בוש.

הבשורות הנִשנות בעיתונים על שיחרורנו "היום" או "מחר" מעוררות שאט-נפש. איזו פזיזות נִקלה דבקה ביהודים שלנו, ואיזו רוח של שתדלנות פעוטה ומשפילה את עצמה אחזה בהם! הרב אונטרמן[2] משים עצמו פתאום מבשר ישועות ונחמות, וגולדשמיט של "הבוקר" מתחרה בו,[3] ואף "הארץ" אינו מפגר - וכל זה, כמובן, לשם שמים, להרגיע את הרוחות ולשכּך אַף.

אני בוטח בך שאין חלקך עם העצבנים. אני יושב בלב ארצי ובתוך אַחַי, וכולנו נזכור. מה שעוללו - לעצמם עוללו, לא לנו. אגב, הגיעה אלינו שמועה כי מישהו מהאוחזים ביד[4] הזכיר את שמו של סנטור[5] כבא בחשבון "לחילופין".[6] הם דואגים כנראה דאגה רבה לבדח אותנו. וֶרנר המסכן! בֶּיֶּז נְיֶווֹ יַסֶנִילִי!, [אימרה רוסית: חיתנוהו בלי ידיעתו]. אבל נניח למדיניות - כמה שאני משתדל, איני יכול לשכוח את המקצוע. פה התחלתי מלמד דקדוק עברי למתקדמים. יושבת חבורה גדולה של בחורים השותים בצמא כל הגה. ליהודה אחי היה כאן כר נרחב,

ברגע זה באו להודיעני, כי הרב פישמן יוצא היום לחופשי. זוהי הקלה רבה לנו, כי אעפ"י שהוא נענה לנו בשעתו והפסיק את שביתת הרעב, הוא לא חדל מלסגף את עצמו והתפרנס בכוס חלב עם איזה פרי מבושל ליום. לעומת זה, פירוש הדבר כי לפי שעה החליטו להחזיק בנו. יבושם להם! הן בסופו של חשבון יצטרכו להסתדר איתנו איך-שהוא ואנו נצטרך להסתדר איתם - אך איזה מעצורים מיותרים הם מעמידים בדרכם, מתוך איוולת וקוצר ראות!

מה בבית? לפי חשבוני, חיים מסיים את "עבודתו" במוצאי שבוע זה. הילך לאיזה מחנה? הנסעה סוף סוף ללה לרחוץ בים? התוכל לנגן בקריית-עבודה? היית בתל-אביב ומה שם? האם תמיק[7] עודנה בבית? היודע לַלִיק[8] על מאסרי ומה תגובתו?

אם קובי יחזור - הירשו לו לבקרני, כשם שהרשו לעמי לבקר את אביו לפני צאתו לחו"ל? אולי תשאלי את צבי?

כיתבי לי על הכל, כי גם אם נגזר על המכתבים להתאחר - סופם שיגיעו.

נשיקות חמות לכולכם.

 

מ.


[1] ראה מכתב 7 הע' 1.

[2] הרב איסר יהודה אונטרמן, נבחר לרב ראשי לת"א-יפו ב-1.7.1946. לפני כן - רב הקהילה בליברפול.

[3] שמואל גולדשמיט, סופר "הבוקר" בלונדון.

[4] השלטונות הבריטים.

[5] וֶרְנֶר סֶנַטוֹר. ר' עליו במכתב 10 הע' 9.

[6] במקום חברי הנהלת הסוכנות שנעצרו.

[7] תמר הוז (גדרון) - אחיינית מ"ש, בת אחותו הבכירה רבקה ודב הוז. שירתה כאלחוטאית במטה הפלמ"ח במזרע, ש"נכבש" בידי הבריטים, אך לא נעצרה שכן בילתה את "השבת השחורה" בת"א. רבקה ודב ובתם הבכירה תרצה נספו בתאונת דרכים בדצמבר 1940. דב ורבקה היו, כמ"ש, בוגרי מחזור א' של ג"ה. דב התגייס לצבא העותמאני, ערק והתגייס לגדוד העברי. לימים מראשי ההסתדרות וה"הגנה" וסגן ראש עת"א. עליו ועל רבקה ר' סוד קיסמם ערכה תמר גדרון, ת"א 1990); יעקב גורן, דב הוז - מדינאי בטרם  מדינה, יד טבנקין 1999).

[8] כינוי חיבה להָרַי גולומב, בן גאולה, אחותו הצעירה של מ"ש.

 

העתקת קישור