דלהי,  12.11.1956

 

במלון זה נמשכת עבודת הבנייה והשיפוץ יומם ולילה - כל הבית נתון כאילו בתנועה בלתי פוסקת.

בעיתונות עוד נאום נמרץ של נהרו בכלכותה נגד פעולת שתי המעצמות במצרים, שוב בלי להזכיר ישראל. מועצת הקונגרס קיבלה בעניין זה החלטה. הסעיף המרכזי בהחלטותיה מוקדש למדיניות הכלכלית וכאן מוכרז כי מטרת הודו היא להתפתח ל"קהילייה סוציאליסטית-קואופרטיבית". זכות קיומה של פראג'ה שלנו אינה שואבת תוקף נוסף מדברים ברורים אלה, המלווים מעשים בהיקף ארצי.

העניינים מסביב לכבי"ל מסתבכים על-ידי התנאים הבלתי אפשריים שהציג נאצר. בינתיים נמשכת מלחמת העצבים של ידיעות מרעישות על תנועת מתנדבים סובייטית לטובת מצרים. בסין נרשמו כרבע מיליון! השגרירות המצרית במוסקבה "מוצפת בקשות".

בנדרנאיקה איש-הכספית הגיע אתמול לדלהי, ערך בבואו מסיבת עיתונאים והרצה בסאפּרוּ האוּס מטעם אותה מועצה לענייני עולם. שוב התיז ברקים ובוודאי סינוור עיני רבים.

פנינו וביקשנו ראיון איתו. מצאנוהו עסוק בהנחת זר על מצבת גנדהי. משחזר הזמינני לבוא מייד.

נסענו לארמון הנשיא, הוא ארמון משנה-המלך הבריטי לשעבר. בית מידות, משופע באוכלוסייה שירותית. העניינים "דפקו" לפי שיגרת עברו של הבית - אצל הממונה על המשמר בשער החיצון היה רשום שמנו לכניסה ובמבוא שאליו הופנינו המתין אחד השמשים, לבוש מדים לבנים וחבוש צניף. כשעלינו נוכחנו כי אין לאורחי נשיא הודו כל יסוד לתלונה על חוסר רווחה. מצאנו את בנדרנאיקה בחברת נציג ציילון בדלהי (לפי המקובל בין מדינות הקומונווילת הוא נקרא "'נציב עליון") ומיודענו דה סוֹיזה.

ראש ממשלת ציילון שפע ידידות והשכיל להקיף את השיחה באווירה נעדרת כל מתיחות, כאילו לא נפל דבר מפגישתנו האחרונה ועד היום. לאחר דברי פתיחתי אמר, כי הוא מלא צער על מה שאירע, אך הוא יודע את הרקע ומבין את הנסיבות והמניעים; על-כל-פנים מה טעם לדבר על העבר - העיקר הוא מה יהיה ומה יש לעשות עכשיו.

אמרתי כי בדיוק לשם זה באתי אליו. עליו ועל חבריו להכין היטב את המצב. הרגשנו כי טבעת-ברזל מתהדקת מסביב לצווארנו, כשחודיה ננעצים בבשרנו ודמנו ניגר. ראינו לפנינו שרשרת צעדים מחושבים לפי תוכנית פעולה שמטרתה הסופית היא להכחידנו. קראתי באוזניו מתוך "טיימס אוף אינדיה" את תמצית התשובה לבולגאנין, בתוכה אותה פיסקה מתוך פקודת-היום של מפקד הדיביזיה המצרית. היה ניכר, כי התרשם מזה. שאל מאימתי המסמך, מי המפקד ואם אומנם כבר אז הייתה בסיני דיביזיה מצרית שלמה. אמרתי כי היו שם שתי דיביזיות ומחצה והיה ברור לשם מה הן שם. לאמיתו של דבר, הדברים שבפקודה נאמרו פעמים אין ספור בנאומים ובשידורים והיה לנו כל היסוד לקבלם במלוא הרצינות. עצם הסירוב לעשות שלום העיד לא על רצון לשמור על השקט, אלא על כוונה ברורה לעקור את ישראל משורש. השאלה "מה יהיה עכשיו" היא שאלה אם יחול שינוי עמדה בנקודה המכרעת הזאת.

לדעתנו, אמרתי, מוטלת כאן שליחות על ועידת מעצמות קולומבו המתכנסת דווקא בשעה זו. הן לא רק רשאיות אלא חייבות חובה מוסרית להשמיע בעניין זה את דברן רב-המשקל. מבחינה מסוימת חשובה הכרזתן יותר מהחלטה של או"ם, באשר הן מהוות קבוצה מובחרת של המדינות המרכזיות באסיה - מלבד סין, השייכת לעולם אחר - אשר העולם הערבי מייחס חשיבות מכרעת לעמדתן. הגיעה שעתן לפנות לעולם זה בתביעה. תוכן התביעה צריך להיות כי מדינות שכנות חייבות להכיר זו בזו, לפתור בעיות שהן חלוקות בהן על-ידי משא-ומתן ישיר ולחיות בשלום יחד - שאם לא כן, הרי הסכסוכים שביניהן משמשים עילה להתערבות זרה, גורמים לסיבוכים ממאירים וסופם שהם מסכנים את שלום העולם כולו, כפי שאירע הפעם. מעצמות קולומבו אינן יכולות להישאר אדישות למצבים כאלה. מטובתן ומחובתן לתבוע מהנוגעים בדבר יישוב הסכסוך בדרכי שלום.

איש-שיחי הקשיב היטב והיה ברור כי מוחו הופך והופך בבעיה. אמר: כל הצרה היא כי הערבים מסרבים להכיר בקיומכם. משאלת לבם היא כי מי ייתן ולא הייתם קיימים כלל. אם ייאותו להיכנס למשא-ומתן עמכם, הרי בזאת בלבד הכירו בכם. אולי הפיתרון הוא כי אחרים יתחילו במצווה. אולי לא תשבו איתם והם בלבד אלא עוד מישהו. אולי יפתח בזה או"ם ויקבע יסודות לשלום.

אמרתי כי הוא נגע בעוקץ הבעיה, אך הצעתו אינה פיתרון. כל עוד קיים ומקובל הסירוב להכיר בנו, לא יועיל שום מאמץ מבחוץ להביא לידי שלום. יש להתגבר על סירוב זה ויהי מה, אחרת אין כל סיכוי. לא איכפת לנו אם המזכיר הכללי של או"ם יכנס את הפגישה הראשונה. כן תוכל העצרת או מועצת הביטחון לנקוט יוזמה על-ידי הטלת המשימה על המזכיר הכללי. אבל עיקרו של המשא-ומתן חייב להתנהל בין הצדדים פנים אל פנים - אם הכוונה היא להביא לידי תוצאות של ממש. נוכחות אחרים במשא-ומתן אינה מעלה ואינה מורידה. הצעת יסודות מצדם עלולה להכביד ולשבש. אם יש רצון לשלוט מצד הנוגעים בדבר - השתתפות אחרים מיותרת. אם אין רצון זה קיים - היא לא תועיל ורק תשמש חיפוי לסרבנות ותביא לידי אחיזת עיניים של דעת הקהל.

בנדרנאיקה שאל אם אומנם יש סיכוי בטוח להגיע להסכם בפגישה ישירה. שאלה כזו, ועוד יותר מעמיקה, הוא הציג לי כבר בארוחת-הצהרים בקולומבו. אמרתי כי בשום פנים לא אבטיח זאת. אין זה כה פשוט להביא לידי לשון משותפת את מצרים כמות שהיא - כשבראשה עומדת כת צבאית רודנית - עם ישראל כמות שהיא. אבל בפגישה ישירה יש לפחות סיכוי-מה להסכם, מה שאין כן בשיטת תיווך, הנעדרת כל סיכוי. על-כל-פנים, פגישה ראשונה תשבור את הקיפאון ותפתח תהליך רב סיכויים.

ראיתי כי איש-שיחי מאוכזב מפסק זה נגד שיטת התיווך. הסברתי כי המתווך עלול להחמיר את הסבך במקום להתירו. הוא יהיה חשוד בעיני כל צד על פנייה לטובת הצד שכנגד. אם ידרוש ויתור מאיתנו - נאשימו בנטייה לצד מצרים, וכן להיפך. אבל כששני הצדדים עומדים זה מול זה, אין הם חשודים זה בעיני זה, שכן ממילא כל צד עומד על שלו, ואז, אם רק יש רצון אמיתי ומתמיד לשלום, סופם להגיע לעמק השווה. סיפרתי כיצד התנהל המשא-ומתן על שביתת הנשק. היה אומנם יושב ראש מטעם או"ם, אבל ביסודו של דבר היה זה משא-ומתן שהתנהל בין שני הצדדים באורח ישיר - והושג הסכם. אגב, ציינתי, ההסכמים נוסחו ונחתמו בין ממשלת מצרים וממשלת ישראל, ממשלת ירדן וממשלת ישראל וכו'. כל הדיבורים של המדינות הערביות עכשיו על אי הכרתן בקיומה של ישראל ועל סירובן להיכנס עם ישראל למשא-ומתן משום שכניסה למשא-ומתן פירושה הכרה - הם חסרי כל שחר, פשוט הבל הבלים, שכן הללו כבר ניהלו איתנו משא-ומתן וחתמו על הסכמים וממילא הכירו בנו.

שאל: ומה בדבר חזירה לשביתת-הנשק?

עניתי כי הסכם שביתת הנשק בינינו לבין מצרים שבק חיים. הוא כולו נקוב כדורי נאצר וממילא התפורר. הוא הופר והושם לאל על-ידי עצם הסירוב לעשות שלום, שכן החובה הראשונה שהוא מטיל על שני הצדדים היא להתקדם לקראת שלום. הסכם שביתת-הנשק מעולם לא נועד להתקיים לעד - הוא בא לעולם כשלב מעבר להסדר של שלום. על-כל-פנים לא ייתכן לשוב עכשיו ל-bellum ante quo Stutus (המצב שהיה קיים לפני המלחמה), שכן פירוש הדבר לחזור למצב שאי-אפשר היה לשאתו ושבגללו התחולל המשבר - לחזור ולעבור מחדש את כל נתיב הייסורים ובסופו של דבר להגיע שוב לידי התפוצצות. ההסכם לא מנע מעשי איבה והתפרעות – האסורים בו לחלוטין. הוא שימש מסווה להם. מצרים יכלה להעמיד פנים כלפי חוץ כי היא מתנהגת כמדינה בת תרבות ושוחרת שלום - הנה יש לה הסכם שבית תנשק עם ישראל! - ובו בזמן היא יכלה לבצע נגד ישראל כל מעשה איבה שרק עלה על דעתה, לעת-עתה פרט למלחמת תנופה גלויה. בניגוד להסכם שגזר על כל מעשה איבה, היא עשתה שמות בביטחון החיים של ישראל על-ידי כנופיות המרצחים, הטילה על ישראל הסגר ימי, קיימה ואירגנה נגדה חרם כלכלי ובלי הרף הסיתה את המוניה לשנוא אותה והטיפה והתכוננה בפועל למלחמה כדי להביא עליה כליה. התוצאות היו מצב של סערת רוחות מתמדת, מירוצי זיון, פיתויים למעצמות להתערב לטובתן, בזבוז נפשע של אמצעים, הזנחת הפיתוח והדאגה להמוני העם, הסכנה קיימת ועומדת של מלחמה. הלכל אלה אנו מוזמנים לחזור?

ב. שאל אם עוד כוחותינו בסיני, האם לא הבטחנו להוציאם? אמרתי כי קיבלנו עלינו לפנות את סיני לאחר שיוקם הכוח הבינלאומי וייקבעו סידורים מתאימים. אין כל היגיון להפקיר שטח זה על-מנת שיהפוך שוב בסיס להתקפות דמים.

שאל: אבל אינכם תובעים שטח זה לעצמכם? אינכם חולקים כי הוא חלק ממצרים?

אמרתי לא, איננו תובעים שטח זה, אם כי אין זה חלק של מצרים ההיסטורית, אבל נכון כי פורמלית הוא נמצא תחת ריבונתה. אומנם למעשה אין למצרים כל תועלת כלכלית ממנו - זה מדבר שממה שאין בו שום ברכה לאלוהים ולאדם (באומרי "לאלוהים" שכחתי לגמרי את הר סיני!) - והתפקיד הממשי היחיד שמילא מדבר זה בשנים האחרונות לא היה אלא בשמשו בסיס להתקפות על ישראל ועניבת חנק על השיט הישראלי במפרץ ים-סוף - למעשה על כל שיט לאילת ומאילת. כאן הסברתי במפורט עניין מפרץ אילת, המיצר והאיים, וחלישת התותחים המצרים עד כה על כל אונייה שניסתה לעבור במיצר.

שוב שאל: אבל אתם מוכנים לפנות את כל השטח הכבוש?

הוצאתי את רצועת עזה מהכלל, לפי השיטה שנקטתי ליתר ביטחון. לא הוצאתי מהכלל את החוף המערבי של המפרץ ואת האיים, כי הייתי מסתבך ללא מוצא, והסתפקתי בהסברת חיוניות השיט במפרץ והחלטיות זכותנו עליו. מהידיעות שהגיעונו מהארץ למדתי כי המגמה היא להחזיק, אם רק אפשר, בחוף המפרץ ולא ראיתי כיצד אפשר ליישב מגמה זו עם ההתחייבות לפנות את חצי-אי סיני. על רצועת עזה אמרתי כי שטח זה לא היה מעולם בתחום מצרים וזו מעולם לא תבעה ריבונות עליו. החזקת מצרים ברצועה הוכרה בהסכם שביתת הנשק, אבל כיוון שהיא הפרה הסכם זה, ובצורה ממארת ביותר דווקא ברצועה, פקעה לדידנו זכותה גם להחזיק בשטח זה. אמרתי על הרצועה כי זו הייתה אצבע תקועה בצלעותינו. ההתקפות המתועבות ביותר יצאו מהרצועה. סיפרתי על רצח ילדים בשעת תפילתם בכפר החב"די. הסברתי כי דווקא סמוך לרצועה יישובנו צפוף ואיך הפכו חייו לגיהינום עקב ההתנפלויות הבלתי-פוסקות ואיך הוכרחנו להעמיד את אנשינו במבחנים עליונים של חוסן אופי, לגייס את תכונותיהם המוסריות הנעלות ביותר למען יחזיקו מעמד, ובעצם לדרוש מהם לחיות בתנאים בלתי אנושיים לחלוטין. חזרתי והדגשתי כי המצרים עצמם קיפחו זכותם על הרצועה. ואחרי הכל, אם יהיה משא-ומתן של שלום, הריהם חופשים להגיש כל תביעה. איננו מגבילים אותם בשום תנאי קבוע מראש ואל יגבילו אותנו.

חוט השיחה ניתק על-ידי הופעת הכיבוד. משרת זקן מבהיק בלובן בגדי השרד, זקוף כאלון וארך שפם, כולו אומר כבוד והדרת שיבה, ניצח על ההגשה. היה ברור כי לא ל-Viceroy [משנה-המלך בהודו בימי השלטון הבריטי] אחד הוא הגיש מאכלות ומשקאות.

לאחר ההפסקה עוררתי בעיית חופש השיט הישראלי בתעלת סואץ. הצעתי או פנייה ישירה לנאצר - להסביר לו איזה שחקן קלפים גרוע הוא שעל-ידי קיפוח זכות ישראל, הוא נותן פתחון-פה לשתי המעצמות לפלוש לאזור התעלה - או לפחות קבלת החלטה שתדגיש את עקרון אי האפליה ללא יוצא מהכלל.

ב. חזר שוב לעניין החברה הערבית בישראל כאבן-נגף עיקרית לכל ניסיון של משא-ומתן. אמרתי כי לנו לא פחות קשה להכיר בנאצר כנציג מוסמך של מצרים משקשה לערבים להכיר בישראל, ואף-על-פי-כן אנו מוכנים לקבלו כעובדה ולהיכנס איתו למשא-ומתן.

השיחה ארכה שלושת רבעי שעה. ב. הודה ואמר כי כמה מהרעיונות שהובעו נראו לו מעניינים ביותר.

ארוחת-צהרים אכלנו יחד עם כל חברי משלחתנו לאונסקו.

אחר הצהרים התברר כי לא יוכל להתקיים שום ראיון עם נהרו.

הקדשתי את כל שארית היום לכתיבת יומן. הרעש מסביב היה בעיצומו: דפיקות ונקישות וסחיבת משאות ודשדוש וגרירה וריצה וצעקות מחרישות אוזניים. תחי עבודת הבניין!